קבוצת דיון: ג'ורדן פיטרסון; "12 כללים לחיים"

לאחר הרבה שנות  עיסוק בפילוסופיה גיבשתי לעצמי מעין עקרון חלוקה בינארי לרעיונות: רעיונות מובנים מאליהם ופונים לשכל הישר – כלומר -טריוויאלים, באנליים וכנראה לא נכונים. מנגד -רעיונות סבוכים ונוגדי-אינטואיציה. אלו נחשבו בעיני כרעיונות עמוקים שיש להשקיע בניסיון להעמיק להבינם, המתארים אמת עמוקה מהגלוי לעין.

רק אצל פיטרסון מצאתי קטגוריה שלישית: רעיונות שהם גם עמוקים מאד, אך גם כופים עצמם על השכל. מקוריים מאין כמוהם, אך שידעתי אותם תמיד. עבורי, פיטרסון העניק ביטוי רהוט לאינטואציות שאנ יגיששתי באפילה לנסח אותם. הוא לא רק עשה את זה, אלא עיגן הכל בתוך תיאוריה  בעלת כוח הסברי החולש על פני אפסקטים רבים מאד של הקיום. הוא העניק לי כלים לארגן את היידע שצברתי מלימוד ומניסיו,ן באופן שקל בהרבה לתת ביטוי נהיר יותר לרעיונות שהיו לי, ושימש מצע פורה להצמיח עליו רעיונות חדשים. הרעיונות שלי התמזגו עם התיאוריה שלו כמעט בשלמות והיום קשה לי להבחין מה כבר ניסחתי לפני שנתקלתי ברעיונות שלו ומה מבין הרעיונות שנדמה לי שהם מקוריים שלי, נבעו למעשה ממנו נקלטו והוטמעו אוטומטית במערך החשיבה הפרטי שלי. קונספטואלית,אני לא מסוגלת היום להבחין ביני לבין פיטרסון. לא משום ששכנע אותי, אלא משום שסיפק את התשתית להניח עליה את הרעיונות  – המנוסחים והלא מנוסחיים עדיין – שהיו לי. אחרי הכול, כל רעיון הוא בבסיסו סדר שנמשה מתוך כאוס. שיטה לארגון וסידור רעיונות היא גם רעיון, שגם הוא סדר. זה רעיון מהסוג שמטביע את צורתו על הרעיונות שהוא מארגן. זו אמנם רק מטאפורה, אבל היא כמעט הדבר עצמו.

בשעה ששקדתי על תרגום הספר "12 כללים לחיים", יותר מכול חסרו לי חברים לדיון: מישהו לחלוק עמו התפעלות מרעיונות; פולמוס סביב ביקורת על סוגיה; תוספת משלי לחיזוק רעיון, או אפילו חבר טלפוני לבירור רעיון לא מובן. בקטעים מסויימים בספר אני יודעת שהייתה נחוצה הרחבה. היה על פיטרסון לפעול על פי שיקולי עריכה, אחרת הספר היה גדל לממדים מפלצתיים. נראה לי שהחלטת העריכה שלו הייתה  לא לוותר כליל על רעיונות גדולים ועמוקים שאינם הכרחיים לפרק, אך לדחוס אותם לפסקה אחת. בבחינת מי שיבין – יבין, ומי שלא – חווית הקריאה שלו לא תפגע. אותן פסקאות דחוסות ספורות היו הקשות ביותר לתרגום. היה נחוץ לפרום אותן כדי לפענוח את צפונתן (נעזרתי בין היתר בספר המחקר המומנומטלי שלו "מפות משמעות"). הן היו גם המופלאות ביותר. ופה  המקום לפתוח אותן, לפרוס על השולחן ולפשפש באוצורותיהן הבלומים.

דיברתי לעצמי ללא הרף על פני כתב היד,  בבדידותי במהלך העבודה (אם כי לא הייתי לבד בעשייה עצמה:  אורי רלדר, רותם סלע וצור ארליך תרמו כל אחד לא פחות ממני ) שהתמלא בהערות-צד שלי. הן נעו בין: "לא ייאמן כמה שזה גאוני!!!!!!!!!!!!!!!", דרך הסברים של הרעיון לעצמי במילים שלי ועם דוגמאות משלי.  שאלות  לשאול את פיטרסון בראיון שאערוך עמו פנים מול פנים, (שמתקיים כל הזמן במרחב הדמיון שבחלל שבין שתי אוזני) . וגם הערות כמו: "לגמרי נפלת על התחת?!!!"  (אני לא צריכה להיות מנומסת כשאני מדברת לעצמי).

אני חושבת שכשתקראו – גם לכם יהיה צורך לדבר.  אנסה להתייחס לכל פנייה.  פיטרסון אני לא (ואתם יכולים גם לנסות פניה ישירה אליו ביוטוב – בסדרות הQ&A שלו) אבל בכל הנוגע לפילוסופיה המעשית של פיטרסון, צברתי די הרבה יידע והבנה. והכוונה היא לא לייעוץ לחיים, אלא רק להבנה מעמיקה יותר של רעיונות.

עזר לי מאד, שפיטרסון שואב ממקורות יידע רבים  אך  בתחומים שרובם נושקים לתחומי הלימוד במסלול האקדמי שאני פסעתי בו. (תיאולוגיה היא התחום היחיד שבו אני מבינה בו פחות מחמור או מסלט פירות), מאחורי גם עשרות רבות של שעות האזנה להרצאות שלו שנתנו לי מלכתילה פרספקטיבה רחבה לתפיסות שלו. בזמן התרגום השתדלתי לקרוא את הספרות והמחקרים, מאלו  שהוא מרבה לצטט. כך שספגתי די הרבה פיטרסון ויודעת שהוא אדיר יותר ככל שמעמיקים בו יותר.

אז, מוזמנים להעלות שאלות, הערות, ביקורת, פולמוסים סביב סוגיות. יאללה, שו"תו!

דלית סוטר, המכונה גב"ח
מתרגמת הספר "12 כללים חיים"

 

<span dir=rtl>34תגובות ל‘קבוצת דיון: ג'ורדן פיטרסון; "12 כללים לחיים"’</span>

Add yours

  1. המון צעירים מתחברים לפיטרסון למרות שדעותיו הפוליטיות נוטות ימינה מה שמסייג מלכתחילה כל מיני תפוסים. טוב שהרמת את הכפפה ותרגמת. האנגלית הרהוטה והפילוסופית שלו הרבה מעל רמתי האינטלקטואלית.
    יופי גלי. אקרא ואביע דעתי אם מישהו ירצה לשמוע 🙂

    אהבתי

  2. שלום דלית. קראתי את הספר במקור. הרגשתי מאד דומה לך, הזדהות רבה עם הכללים (לא חוקים) והנאה הצרופה מהגאוניות והיכולת לזקק רעיונות . לפחות לעצמי אמרתי שאת רובם אני מקיים כמיטב יכולתי או לפחות מכיר בכך שהם כללים נכונים. התחלתי גם לדבר לאשתי ולמשפחה ולצטט להם כל יום שישי בקבלת שבת כלל חיים מג'ורדן. הם אפילו אהבו את זה, לעיתים. יש אצלנו מילת קוד חדשה במשפחה- סקייטבורד.
    אם את צריכה מישהו להתדיין איתו על פיטרסון או קודמיו (אני מזהה בו את פופר, דיויד דויטש, נאסים טאלב, ברונובסקי ואפילו את רופרט שלדרייק) אני כאן…
    גיא

    אהבתי

    1. וואו. אם נתחיל למנות את כל ההשפעות שלו, נקבל את רשימת הביבליוגרפיה . אני חושבת שמה שהוא עשה טוב היה אינטגרציה נכונה לסוגים שונים ורבים של הגות. לא אקלטקטיבי, לא מישמש – אלא מצא דווקא חפיפה בין רעיונות – שנשמעו שונים אך בעצם אמרו את אותו הדבר.
      אנחנו לא נצא מדיבור על פיטרסון עצמו, מציעה שתביא קטע ספציפי לדיון וניתוח

      אהבתי

  3. ג'ורדן פיטרסון אינו טיפש, ויש הצדקה לחלק ממלחמתו בPC ובזוועה האינטלקטואלית והמוסרית שהפילו עלינו הפוסטמודרניזם והמפלצות שהוא הוליד. אבל הוא בהחלט שטחי ופלקטי, ונשאב היטב לעמדת הגורו שלו, תוך אימוץ של שיטות דיבור, נימוקים, התחמקות מדיון והפרחת סיסמאות אופייניות לגורואי סלף הלפ אחרים.
    והדתיות (הנוצרית במקרה שלו) העמוקה שהוא מנסה להגניב בדלת האחורית בהיתממות היא מגוכחת ומופרכת.

    אהבתי

  4. מזל טוב על שילוב הפרסומות. שעית לעצתי שאני טוחן לך כבר שנתיים ומשהו… לוקח זמן להטמיע רעיונות טובים 🙂

    אני לא מתלהב יותר מדי מפיטרסוו, בעיקר כי הוא לא מחדש לי בתחום שבו הוא עוסק ואני בקיא: פרשנות עומק של התנך. רעיון הסדר והכאוס הוא רעיון שהגעתי אליו לפני שנים, פשוט משום שידעתי לקרוא את התנך כפי שהוא נכתב – כפי כוונתו. פיטרסון הצליח להגיע לחלק מהרעיונות שפיתחתי כבר לפני שנים וביתר שאת בשנים האחרונות, ובכך מגיע לו צל״ש, כי הוא לא דובר עברית, אבל מנגד, כל מי שקורא את התנך עם שכל ישר ועם נסיון להבין מי היה מי שכתב אותו ומה הוא התככון לומר, מגיע לזה. אני משער שהמתודיקה שלו כמטפל מקשיב עזרה לו מאד.
    יחד עם זאת הוא מעגל פינות בלא מעט מפרשנויות שלו וגם מפספס בחלק. אולי הוא יגיע לזה בעתיד.
    מנגד, הנסיון שלו להצדיק את התיאולוגיה הנוצרית הוא די מגוחך, בין השאר משום שאי אפשר באמת להצדיק אותה. כמו האיסלם, זו תיאולוגיה אינסטנט שנולדה מן היד אל הפה בתקופה קצרה וכפי שאנחנו רואים, לא צלחה את מבחן העיתים.

    אהבתי

    1. לא שילבתי פרסומות. הם מופיעות פה מעצמן. אני מסכימה שהחולשה של פיטרסון היא באילוץ פרשני נוצרי. שם- הוא לפעמים גם מביך. הנה דוגמה: ההבחנה שלו , שהקרבת קורבן היא פעולה של ההבנה – שקיים עתיד שיש להתמחק עמו, לוותר על משהו היום תמורת עתיד טוב יותר מחר. ואז הוא עובר לספר עקדת יצחק, דוגמה להקרבה הגדולה ביותר, למען הכי הרבה טוב בעתיד. ואז הוא שואל איך לדעת מהי ההקרבה הגדולה והטובה ביותר, ומביא את ספור ישו, אלוהים מקריב את בנו, והבן – את עצמו. ולמעשה, דווקא השאלה המצויינת שלו – מהי ההקרבה הגדולה ביותר הנכונה היתה מקבלת תשובה בדיוק לשיטתו שלו (אם לא היה מאלץ את ישו, כדוגמה): ההקרבה הגדולה ביותר למען העתיד נעצרת – כשמקריבים את העתיד עצמו. לכן אלוהים הורה לאברהם לא לשלוח ידו אל הנער- זרעו , עתידו ומי שהמשיך את השושלת שלו. התשובה הזו היתה יכולה להיות מושלמת, אבל פטרסון הניח שישו חייב להציע את המענה המושלם יותר, ואז גם נימק אותו בקטע מביך במיוחד (ערכנו וקיצרנו מעט, כי מוטב לו לא כתב את זה) בספור השטן מפתה את ישו. שהיה פרשנות ברמה נמוכה בהרבה מהרגיל אצלו

      אהבתי

      1. זה האתר שלך.אם מאחורי הדומיין שלך מסתתרת מערכת חינמית שאת משתמשת בה (כגון ויקס), ולא את שמת את הפרסומות, אז בעלי המערכת שמו אותן, והם עושים כסף על חשבונך. דברי איתי בעניין. חבל שיעברו עוד שנתיים. 🙂

        התיאולוגיה הנוצרית (ישו כבן האלוהים, ישו מקריב את עצמו, אלוהים מקריב את ישו, מלכות השמיים) אינה מופרכת מכל וכל, אלא היא מופרכת עבורנו ועבור רוב התקופות האנושיות ומצבי הקיום האנושיים. היא היתה נכונה לשעתה.

        מה היתה שעתה? השעה שבה היהודים הוכו, ניגפו, נהרסה ממלכתם, נהרס בית מקדשם, הם נרצחו במאות אלפים אם לא יותר, ובעיקר: נכזבה תקוותם להקים ממלכה ולחיות כעם חופשי בעתיד. במצב עניינים שכזה, ברור כי האידאל הוא הקרבה עצמית, הסכמה של האל להקריב את בניו, ובניית המלכות בשמיים, שם יוכל להיות הנוצרי (היהודי המוכה) חלק מקהילה.

        דווקא חוסר היכולת להצדיק את התיאולוגיה הזו מחזקת את הנחת היסוד הגדולה יותר של פיטרסון, שאנחנו כיהודים כמובן שמחזיקים בה, והיא שתורת חיים נכונה צריכה להתאים לכל מצבי הקיום ההיסטוריים האפשריים של בני האדם, ואת זה ניתן להשיג רק דרך עיבוד ושכלול הטקסט שמעביר את המסורת הזו דרך תקופות היסטוריות שונות, כשהוא עובר במסורת ומשתכלל מתוך ניסוי וטעייה. עבור הנוצרים הראשונים, אותם יהודים מוכים בידי האימפריה הרומית, לא היתהנקודת תצפית אחרת על העולם, ולכן תיאולוגיית האינסטנט שפיתחו התאימה ככפפה ליד למצבם הקיומי. אבל זה היה מוגבל ותחום למצב היסטורי ספציפי, שנעדרה ממנו התקווה, כמו בסיפור תיבת פנדורה, כך שמראש ניתן היה לומר להם שהם מבססים את הסיפור שלהם על יסודות רעועים.

        נקודה נוספת למחשבה: הצורך של אותם נוצרים לבסס בתיאולוגיה שלהם אפשרות להקמת מלכות (בשמיים) ולהשתייך לקהילה (קהילה שמיימית לרגלי ישו), במקום לפתח תיאולוגיה שבה ישנו רק האדם הבודד מול אלוהיו (למרות שחלק נכבד מהמחשבה הנוצרית אכן כזה), רק מחזק את ההבנה שאנחנו, כבני אדם, זקוקים להתשייך לקהילה, לעם, למלכות )מדינה) כחלק אינטגרלי מן הזהות הבסיסית שלנו.

        יהודה לביא

        אהבתי

      2. יהודה, אחת מהחולשות של פיטרסון סביב הנושא הנוצרי הוא לדעתי בכך שמצד אחד הוא מתקף את האמת שבתנך בשל היותו ספר עתיק שריכז אוסף של חכמה אנושית נצברת עד לכריכתו, ומנגד, הוא מתייחס במידה שווה של ערך פרשני לברית החדשה, שהיא סיפור על חייו ורעיונותיו של יהודי אחד בלבד. כך שאם התנך הוא ספר הוראות נכונות וראויות מהיותו סך כל האנשים החכמים ובעלי הניסיון – ישו לא אמור לקבל התייחסות שוות ערך. במקרה הטוב הוא רק עוד הוגה. אני חושבת, מנגד, שזה חושף את אמונתו הדתית של פיטרסון בכך שישו הוא בנו הממשי של האל, ואלוהות בפני עצמו, ולכן הוא טורח לנסות לפרש את הגותו. בפועל, פיטרסון הרבה יותר חכם מישו הממשי ומהגותו, ועומדת לצידו הרבה יותר אינפורמציה.

        אהבתי

      3. דלית אני לא מרגיש שפטרסון באמת מאמין באלוהים ובישו כבנו או לצורך הענין בשילוש הקדוש. הרושם שלי הוא שהוא מאמין בכך שצריך שתהיה אמונה בדת. או במילים אחרות הוא מאמין בחשיבותה של הדת עבור סדר חברתי יציב ונשלט פחות או יותר. האם פיטרסון מתפלל לישו? אני בספק. לא שמעתי אותו אומר את זה.
        פטרסון לא טוען שהסיפור המקראי או הברית החדשה הוא תעודה היסטורית. הוא טוען, להבנתי, שהחשיבות שלו הוא בעצם העובדה שהוא קיים ושהוא בא לשרת סדר חברתי מורכב ועמוק שהדת וסיפורי התנ"ך משרתים אותם.

        אהבתי

      4. גיא -גם אני לא חושבת שפיטרסון מאמין באלוהות טרנסדנטלית. לדעתי, תפיסת האמונה שלו היא תערובת של פרויד עם קרקגור. האני העליון (או מבחינת פיטרסון- החלק הזה בכל אוסף האישיות של פרט- שמכוון לטוב ביותר, שופט אותך לחומרה ולעתים קרובות מעניש אותך)-הוא החלק בחווית הקיום שהוא האב השופט- שהוא גם העתיד של הפרט (אנחנו פוחדים במעשינו היום מפני העונש של תוצאותיהם בעתיד – ממש כאילו היה אב שופט כל ורואה כל בשמים). החלק הקירקוגיאני הוא קפיצה האמונה- בחירה שאין לה צידוק ראציונלי , ביישות פנימית או חיצונית – שהיא סך כל השיפוטים (של פרט את עצמו, של החברה, של העתיד, של התוצאות הדטרמינסטיות ) כל זה אמור להשיק לנקודת מגוז אחת אי שם. כל זה יחד נקרא "אלוהים" – והבחירה החופשית היא – להאמין שהוא כל טוב. כי האמונה שהעתיד יכול להיות טוב, שאני אשפוט עצמי לטוב, ושזה יעשה לי טוב ויגדיל את סיכויי להצלחה טובה בעתיד – היא בדיוק כמו בחירה באמונה באל כל טוב. הניגוד הוא הניהליזם הפטאלי: לשם מה לטרוח? ממילא בסוף מתים

        אהבתי

      5. אכן דלית, זה מה שאמרתי. הוא נותן תוקף שווה לתיאלוגיה הנוצרית ולזו היהודית. אני מניח שהוא פשוט מכבד את תרבותו ונותן לה קרדיט מכך שהיא קדמונית, שיש בה חכמה עמוקה.

        גם לא צריך לזלזל בחינוך שמקבל ילד רך ומטמיע אל תוך נפשו.

        אני מסכים עם גיא, ״הוא מאמין בחשיבותה של הדת עבור סדר חברתי יציב ונשלט פחות או יותר.״ מבחינה זו, בכל אופן באופן שבו הוא מציג את הדברים, הוא מחרה מחזיק אחרי נקודת ההשקפה של אדמונד ברק, וכמו ברק, הוא אינו רק אופורטוניסטי או מתייחס לדת באופן מכשירני, אלא יוצא מנקודת הנחה שהמוסר והטוב וזכויותינו טבועות בנו, ולכן הדת אינה יכולה להיות מה שלא יהיה, אלא חייבת לכווון, במהלך הדורות אל העקרונות הטבועים בנו. פיטרסון נותן לאותם עקרונות תוקף מן המדע.

        ורק האיסלם פורץ כל גדר ונותן את זכות הבכורה לאיד הפרודיאני (תאוות רצח ואונס)…

        אהבתי

      6. יהודה אתה מקטין מחשיבותו של האיסלאם בגלל הפנוטיפ שלו כיום. יצא ככה שכיום וגם בתקופות רבות בעבר האיסלאם היה מזוהה עם מה שפיטרסון מכנה הכאוס. המצב שבו אסונות (בעיקר) בלתי נשלטים נופלים על ראשם של אנשים. נכון שזה קורה כיום בממשק שבין האיסלאם למערב אבל תזכור שזה רק חצי מהעולם. ויש בעולם הרבה מהגרים שאינם מוסלמים.
        בואו לא נהיה מוטים מדי – במקור האיסלאם לקח על עצמו את אותה משימה של הנצרות- להשליט סדר חברתי. הוא בחר לדעתי (לדעתנו) בדרך שגויה של ציות עיוור, 5 עמודי תווך שאם כולם יצייתו להם תהיה אוטופיה. למעשה החזון של מוחמד היה אוטופיה וזה בא לידי ביטוי בחזון גן העדן של כל מי שמת כמוסלמי מאמין. 50 בתולות וכו'. אבל במשך מאות שנים בכמה פרקים מפוארים אכן האימפריות המוסלמיות היו עמוק בתוך צד הסדר. הבעיה שכל פעם בין סדר לסדר היה כאוס נוראי. השתלטות האיסלאם לוותה תמיד ב slash and burn בסגנון דעא"ש כלומר תתאסלם או תמות ובדרך כלל לא בשכנוע עדין כמו המיסיונריות הנוצרית בקולוניות או אירועי ההתייהדות (הכוזרי). מבחינה זו האיסלאם דומה לדיקטטורות רבות ונאורות אחרות כמו הנאציזם הקומוניזם והתנועה הפרוגרסיבית הקיצונית המערבית כיום. קבוצה או גרעין בעל אמונה דתית באופיה שיודעת מה טוב לכולם. וכל האמצעים כשרים להנחיל את הטוב הזה, גם אם זה כרוך בהשלטת כאוס זמני (שעולה בחייהם של מאות מיליונים) כדי להגיע לסדר (העולמי) האוטופי.
        אני פחות מכיר לעומק את היהדות אבל להבנתי היהדות שונה מאד מכל אלו. היא לא מנסה ולא שואפת להחיל את הסדר משלה עם האוטופיה משלה שאם רק כולם יאמינו וינהגו על פיה יהיה נפלא.

        Liked by 1 person

      7. גיא, למה נדמה לך שאני ״מקטין מחשיבותו של האיסלם״? לא הבנתי.

        נהפוך הוא. אני מעניק לאיסלם אתהגדרתו הממצה והעמוקה ביורת: האיסלם, כמו אוטופיות טוטאליטריות אחרות, פונה אל מימוש תאוות האיד המודחקות. כמו כל אוטופיה, הוא המצע שעליו פורץ וחוגג הכאוס, הלא הוא היעדר המוסר והרסן. תאוות הרצח והאונס הן הבסיס העמוק ביותר של האיסלם, והן גם הכאוס שטבוע בנו שאותו יש לגדר וכנגדו יש לבנות את הסדר, הלא הוא המוסר.

        אתה צודק שהיהדות שונה, וכדאי מאד ללמוד יותר מן היהדות – התנכית – כדי להבין את זה. פיטרסון מנסה לעשות זאת עם סיפורי בראשית. יש כמובן עוד. עשרת הדיברות הם שיא שמקפל בתוכו, באופן מרוכז (וחמקמק למי שאינו מתעמק באופן פילוסופי ונחוש) את כל הסיפור של היות אדם (וחברה) בעולם, את ההתגוננות מפני האוטופיה, הלא היא יציר האדם ומאפשרת הכאוס, ולמולה ניתב הסדר, הלא הוא המוסר, הרסן, הגדר.

        צריך להבין שהשימוש הנכון במושגי הכאוס והסדר אינו מאפשר לתאר את הטרור שמשליטות אימפריות אוטופיסטיות (איסלם, קומוניזם, נאציזם, פרוגרסיביות) כ״סדר״, אלא זהו דווקא הביטוי של הכאוס. ישנן גם אימפריות לא אוטופיסטיות, או בעלות מרכיב חלש של אוטופיה, שעניינן יותר שמירת חוק הנשען על מוסר כלשהו מאשר הגשמת אוטופיה, ואז הן אינן מזיקות ואפילו מועילות מאד להתגוננות מפני סכנת האוטופיה/כאוס, כגון ארה״ב של ימינו, שנשענת על מוסר נוצרי יהודי ופועלת להגשמתו. עיקרו של המוסר היהודי הוא חופש וחירות לפרט שמצוי בתוך מסגרת של עם ומחויב לכלל. (כן, היהדות מצליחה יישב לא מעט סתירות בקיום האנושי בצורה מופלאה, שלא כאן המקום לפרט כיצד כי זה כמובן מורכב).

        לעניין עשרת הדיברות אתן רק טעימה:
        "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ"
        כלומר: אל תדמיין מה אמור להיות בשמיים ממעל, במקום שרק הדימיון שלך יכול להגיע אליו. אל תשתמש בו כדי ליצור לך אליל הבנוי על דימיונך, או במלים אחרות: אוטופיה שבה אתה קובע כיצד דברים שאינך יכול לדעת מהם (כי הם בשמיים, או מתחת לארץ) אמורים להיות.
        אני מניח שהטיעמה הזו מעלה שאלות, שניתן להשיב עליהן רק במסגרת של ספר סדור שמראה גם את המכלול והקשר לדיברות האחרים, והפעולה ההדדית ביניהם.

        אהבתי

      8. יהודה יקר- המשפט
        "אני מעניק לאיסלם את הגדרתו הממצה והעמוקה ביורת: האיסלם, כמו אוטופיות טוטאליטריות אחרות, פונה אל מימוש תאוות האיד המודחקות. כמו כל אוטופיה, הוא המצע שעליו פורץ וחוגג הכאוס, הלא הוא היעדר המוסר והרסן. תאוות הרצח והאונס הן הבסיס העמוק ביותר של האיסלם",

        הוא פשוט לא נכון!
        קראתי הרבה ספרות מוסלמית וערבית וספרים על האיסלאם. אתה חושב שדעאש וההתנהגות שלו הוא מהות האיסלאם וזה לא נכון. במהלך 1400 שנות איסלאם יש מאות רבות של שנים שזה לא היה המצב. התאור שלך מבטא התנהגות, מקסימום "מאפיין", לדעתי לא "מהות", במהלך תקופות מסוימות של כיבוש מוסלמי. כלומר תהליך הכיבוש היה תמיד slash and burn שזה אומר להשאיר אדמה חרוכה.
        בדברים של מוחמד , הסורות, שהם המקבילים לציווים של התורה אצלנו יש היבטים מוסריים חשובים ונכונים גם בעינינו. קח את חמשת עמודי האיסלאם. הם נגזרים ישירות מהיהדות.
        אתה מתיחס בדבריך להתנהגות הג'יהאדיסטית כאשר הג'יהאד אפילו איננו אחד מחמשת עמודי האיסלאם. הג'יהאד הוא הפן המיסיונרי ובכך הוא דומה מאד לנצרות ושונה מאד מהיהדות. ומיסיונריות גולשת במהירות לאלימות. כן בזה הם מצטיינים.
        אבל להגיד שהאיסלאם מובסס על שחרור תאוות האונס והרצח זה מוגזם ומופרך.
        ככה לפחות אני רואה את זה…

        Liked by 1 person

      9. גיא, נראה שהדיון באיסלם קצת חורג מנושא הדיון הכללי, אם כי ההנגדה בין האיסלם לתרבויות אחרות אולי תורמת, כי כבר נאמר שאין הגדרת טוב ללא הגדרת רע.

        את זה שדאעש הוא האיסלם האמיתי אומרים מזרחנים גדולים ובקיאים, ולימוד של משנתם על כל מובאותיה והוכחותיה הביאו אותי לאמץ את המסקנה הזו. לא ארחיב על זה, ניתן למצוא את זה בדבריו של ד״ר מרדכי קידר ובדבריהם של מוסלמים שיצאו באומץ מן השורה ומצביעים על האיסלם מתוך היכרות עמוקה ואישית איתו.

        אומר רק שצריך לזכור כי החליפות המוסלמית נגדעה לראשונה מאז קום האיסלם רק לפני כמאה שנים, ולכן דאעש וכל התנועות המוסלמיות הדומות לו מבקשות לחדש אותה, הם עושים זאת בדיוק, אבל בדיוק על פי מה שכתוב באיסלם. מי שחושב דאעש הם חבורת מטורפים שמשתוללים ללא אבחנה טועה טעות חמורה: הם עושים בדיוק את מה שנדרש בקוראן ממוסלמי, וכל מה שהם עושים אינו פרשנות מעוותת או קיצונית אלא דרך המלך של הקוראן (וגם קצת מהחדית׳).

        את ההגדרה שלי, הפילוסופית-אנתרופולוגית-פסיכולוגית ביחס לאיסלם גיבשתי על בסיס זה. בעבורי, התירוץ למעשה כלשהו אינו משנה. משנה המעשה והערך שהוא מבטא. תרבות האיסלם, שקדמה לה התרבות הבדואית של השבטים הנודדים, היא תרבות שמקדשת רצח. רצח של שבט אחר, רצח של כל הגברים שבו, ואונס כל הנשים. זהו הכיבוש המושלם והראוי, וגם על פי האיסלם הרצח והאונס הם ערכים שמשרתים מטרה נעלה והם בפני עצמם מוערכים ולא מגונים. האיסלם הוא התשליל של התרבות היהודית. ריבוי הנשים באיסלם אף הוא ביטוי להיעדר הרסן על הדחפים הקמאיים של האיד. ההפך מן האיסלם הוא ״תרבות בלא נחת״ כשם אחד מספריו של פרויד.

        לכן, כאשר מביטים באיסלם וב״ערכים״ שלו, רואים העלאה על נס של רצח ושל אונס, או במלים אחרות: חגיגת הדחפים הגבריים הבלתי מרוסנים, או ההפך ממה שאנחנו במערב מכנים בשם ״תרבות״, כשם נרדף לריסון, מוסריות ושימת סייג.

        זהו הכאוס מול הסדר. על זה פיטרסון מדבר. מדוע הפרוגרסיבים חוברים למוסלמים הטרוריסטים? משום שהם מונעים מאותה תשוקה לשחרור מכל רסן, לביטוי שלם של כל הדחפים הגבריים, שמתמצים ברצח כל הגברים ואונס כל הנשים. אין דבר אחר. בעצם אפשר להוסיף לזה עינויים, אם רוצים, וגם בזה האיסלם מתמחה.

        האוטופיה המרכסיסטית של מרקס, אותו אופיום להמונים, הציעה שחרור מכל מאמץ, מכל אתגר, מכל צורך בחתירה לעבר הישג מתוך איפוק, משמעת עצמית, סבלנות, התמדה, ספיגת כשלונות, שיפוט עצמי לחומרה וקבלה של ההכרח בהיררכיה כביטוי למצויינותו של האחר (או אבותיו). המרכסיזם הציע ומציע עולם אוטופי שבו לא צריך לעמול, אין מי שעשיר ממך וינקר את עיניך או ישפיל אותך בכך שהוא השיג יותר ממך, כולם עושים מה שהם רוצים. כמובן שהגירסה המרכסיסטית יותר מרוככת מזו של האיסלם. לא מוכרים בה ילדים בשוק בערב הסעודית להיות לשפחות מין, בכל זאת, אבל הרעיון והתשוקה להסרת כל עול וכל רסן היא אותה תשוקה.

        זו אחוות המתאווים לפריקת עול הקיום. גם היטלר, אגב, התבטא בחרון אף נגד המוסר היהודי שמגביל את ״הרוח הגרמנית״. במלים אלו פחות או יותר. האוטופיסטים תמיד חופשים את עצמם כמי שחותרים להתמכרות לדחפים הנמוכים ביותר שלהם ולשחרור מכל עול מוסרי.

        בכך אני מקווה שקשרתי את תת הנושא לדיון הרלוונטי בפיטרסון.

        אהבתי

  5. אז בוא נתחיל מלובסטרים, פיטרסון כותב שלו סטר שהובס ושרד גם אם היה קודם תוקפני הוא יאבד כל רצון להילחם וילך מובס ובלי ביטחון עצמי, אני חושב שמעבר לרמת המיקרו של הלובסטר או האדם הבודד, גם עמים לאחר מלחמות רציניות ועקובות מדם מתנהגים באותה צורה בדיוק, תראו את היפנים והגרמנים

    אהבתי

    1. יתכן שהעקרון נכון, אבל הדוגמה אינה טובה. האמריקאים דאגו לכך שלגרמנים וליפנים לא תהיה האפשרות להיות דומינטיים בזירה הצבאית הבינלאומית, כך שאיננו יודעים אם הם איבדו רצון להילחם או לא.

      אהבתי

      1. לעניין התפוררות המוח של לובסטר מובס – די מפחיד האמת לגלות שזה כמעט לא מטאפורה. בהתחשב בשיח התבוסתנות הישראלי -כגון "להתגרש מפלסטינים" כאילו שאם מזיזים את הגבול שבו יש סככוך, הסכסוך לא יידע לזוז לגבול החדש …

        אהבתי

    2. נכון! זה נראה ככה. ואני מוסיפה הבחנה אולי מסוכנת קצת: מנקודת ראות מערבית – טרור איסלמי נראה כמביס את מטרתו, אנחנו מזלזלים פה ביכולת של תרבות בת 1400 שהתמחתה בכיבוש ובמלחמות דת. הם כנראה הבינו, שהדרך להכניע עמים חזקים מהם היא על ידי צריבת תחושת תבוסה. הכניעה, (זו משמעות המילה "איסלם") היא ההתמחות התרבותית הזו. הם יודעים איך להביא את המאמינים וגם את האוייבים – לכלל כניעה להם. זה לפתע הופך ראציונלי

      אהבתי

  6. אני רק בפרק השני, אך כבר כמה שבועות מאזינה לסדרת ההרצאות שלו maps of meaning . אני מאוד נהנית מהחשיבה שמנסה להגיע להבנה מטה פיזית בכלים מדעיים (עד שהוא אומר ״עד כאן, זה כבר לא שייך לתחום המדע״ – מעולה. ).
    כמו כן המבט שלו על העולם כעולם של משמעות ולא של דברים, היא אבחנה מאירת עיניים, בהרצאתו הוא מתייחס למילה matter שמתאר חומר אך גם מטרה. וגם בעברית, המילה חפץ, מביעה ׳משהו׳ אך גם הינה מילה נרדפת למילה ׳רצון׳.
    בהתייחסו לסדר ולכאוס, אני נהנית מהסכמתו לקבל את העובדה שהאדם יודע כל כך מעט, ולעולם לא יוכל להבין יותר מהמעט הזה, לעולם יהנה רק מהסדר הקטן שיש בתוך עולמו ויעמוד ביראת כבוד מול הכאוס המקיף אותו. כמו שאמרתי, אני רק בתחילת הספר ולא יודעת מה מסקנותיו הסופיות. אני יכולה להעיד על עצמי, שהכאוס שמקיף אותי, לא מובן לי כמובן, כמו לכולם, ויחד עם זה , זה שהוא לא מובן לי, (או לאנושות בכלל) לא אומר שאין בו סדר פנימי משלו. זה רק אומר שהסדר הזה נשגב מבינתי. וככה זה צריך להיות. וטוב לאדם שיקבל את המצב מתוך ענווה והבנת מקומו האמיתי בעולם ביחס לנשגב ממנו.
    האם ענווה היא אחד מעצותיו הטובות של הפרופסור?

    אהבתי

    1. מידת הענווה היפוך הגאווה. הכי חשוב! או אז מקשיבים, מפנימים, לומדים את הזולת, חושבים לפני שמשגרים. גם אני בפרק 2

      אהבתי

    2. ההבחנה בעניין "חפץ" ו"רצון" היא גאונית! וזה קולע בהרבה לרעיון שלו מאשר האנטימולוגיה לחומר. באנגלית – המילה אובייקט וסובייקט חופפות לנושא ומושא: דבר הנושא עליו את התכונות (הפרדיקטים) וסובייקט שהוא המושא שלהם. (זה התהפך עם דקראט). אבל חפץ ורצון זה בדיוק הטענה שלו.זה היה שווה הערת שוליים ! לעניין ענווה, בהחלט, היא גם נובעת מתוך הרעיונות שלו אבל הוא גם מטיף לה. בין היתר בפרק על כריס, שיש בו משפט שאומר, בערך, הוא היה צריך למצוא לעצמו חיים ולטפח ענווה. הוא חוזר על העצה בפרק "השווי עצמכם לאתם של אתמול.." שבו בין היתר הוא מראה כיצד גאווה מעוורת. או בפרשנות על גן העדן האבוד שבו הוא מפרש את משמעות השטן – כאמונה המוחלטת והיהירה באינטלקט ובראציונליות (שהולידה את רעיונות האידאולוגיות המפלצתיות לשל המאה ה-20) וחוזר על עצת הענווה באחרית דבר, שם הציע לצעיר אינטלגנטי לצאת מתוך סטגנציה על ידי עבודה כשוטף כלים

      אהבתי

      1. בוודאי. ההבנה לגבי והקשר בין חפץ ורצון ידועים וטבועים בשפה העברית מזה עידן ועידנים, משום שהטמענו את הפילוסופיה שלנו בתוך השפה במהלך הדורות. חפץ מוגדר כמשהו שלאדם היה בו רצון. הוא תולדה של רצון האדם. לכן שולחן הוא חפץ אבל סלע איננו חפץ.

        ישנה דוגמה נוספת: העובדה שאין פועל to have וגם אין פועל to be. האדם אינו יכול לנכס לעצמו לדברים בעולמו של אלוהים, אלא הדברים קיימים עבורו, מיועדים לו. ״יש לי״ = קיים (דבר מה) עבורי. מתי הדבר מיועד לו, קיים עבורו? מן הסתם כאשר הוא רכש את הזכות שיהיה מיועד לו. מכאן ניתן להסתעף הלאה, ולשאול כיצד ההיסטוריה נבנית ומי זוכה לקדם אותה, להשפיע, לשנות, לחדש? מי שזכה שאותה המצאה, אותו רעיון, אותו חידוש, יהיה מיועד לו, כלומר הוא יהיה בעל היכולת להוליד לעולם את אותו חידוש, את אותה תרומה. כאשר אדם מפספס את היעוד הזה ולא ״רוכש״ את הזכות שהדבר יהיה שלו, האנושות מחכה לאדם הבא שיכשיר את עצמו להיות ״בעל הדבר״, שהדבר יהיה שלו.

        ואסיים בציטוט שמתאים לחיבור של פיטרסון בין מטרה, יעוד ורצון, מהפילוסוף קהלת:
        "כַּאֲשֶׁר תִּדֹּר נֶדֶר לֵאלֹהִים אַל תְּאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְּסִילִים אֵת אֲשֶׁר תִּדֹּר שַׁלֵּם."

        ניתן לפרש זאת כך: מצא את היעוד שלך, התחייב אליו, ותפעל להגשים אותו, כי ברגע שתחדל מלרצות אותו, ברגע שכיבה בך הרצון, תהפוך לכסיל ותאבד את הקשר עם האלוהי, עם הנשגב.

        אהבתי

  7. סיימתי את הספר תוך כמה ימים, ולמרות דברים רבים שאהבתי חייב להודות שטיפה התאכזבתי. לאדם חיובי יצרני ורציני, בגדול הוא מחדש כלום. ומי שקצת משכיל גם מכיר את ההגות שברקע ומי שהוא יהודי דתי משכיל הוא פשוט לא מחדש לו כלום, ופה האכזבה שלי – ציפיתי לאיזה חידוש…

    אהבתי

    1. אני חושבת שההשוואה ללובסטרים לא מופיעה בשום פרשנות דתית:-) אבל כן, הוא אומר בעצמו שכולנו יודעים את זה כבר. הוא מעולה להסביר מדוע אנו יודעים זאת. ליהודים בעלי השכלה דתית טובה אין צורך בכך כי הם פועלים כך מתוקף תורה ומצוות – ופרשנות מאותוספר שפטרסון שאב את רעיונותיו. גם לחילונים העצות לא חדשות אבל ההסבר – למה אלו עצות טובות -גם נחוץ וגם מרתק לדעתי

      אהבתי

      1. אכן כך. אני מסכים. יש חידוש לכל מי שאינו מצוי בתגליות מדעיות ובקורלציה שפיטרסון מוצא ביניהן ובין השיח הפוליטי והמוסרי העתיק והחדש כאחת.

        אהבתי

      2. אני לא חושב שהוא לא מחדש. הגישה שלו דומה לגישה שלי מזה שנים לא מעטות. אני טוען שהיהדות (או העבריות הקדומה) היא חיפוש אחרי חוקי הפיזיקה של המוסר. זה היה הניסוח שלי כבר עשרים שנה, וכשפיטרסון הופיע עכשיו עם גישה דומה, זה מאד מעודד. היהודי הדתי של ימינו לא זקוק לזה ולא חושב על זה. יש לו את אלוהים ואת מעמד הר סיני וזה התוקף.

        החילוני לעומת זאת שהולך לאיבוד בגולאגים של האידאולוגיות שניסו לחהליף את אלוהים אחרי שרצחו אותו ראשון, בשבילו זה חשוב מאד.

        אני רוצה להחזיר את החילוני של ימינו להבנת אלוהים כפי שהעברי הקדום הבין אותו. אני חושב שבינהם עומדת גישה לדת שהפכה את אלוהים למרכז, בזמן שהבתנ״ך הוא אינו במרכז כלל. כן, אני יודע שזה נשמע תמוה, אבל אני רואה את זה בכל טקסט שאני פוגש בתנ״ך. זה רק זקוק לקצת תיווך נכון, וזה מה שפיטרסון עושה, אם כי לא כמוני. הגישה שלי מעט שונה.

        אהבתי

  8. שבוע טוב דלית. אני קורא את 12 כללים, ולמרות הקושי – מצליח להתמודד.
    יש לי שאלה, אני מבחין הרבה שהפניה היא בלשון נקבה – כלומר ״את חושבת ש״, ״את רוצה ״ וכו׳ – זה כך במקור או כך תרגמת את זה לעצמך?
    (זו לא טענה. סתם סקרנות).
    תודה,
    משה מלל.

    Liked by 1 person

  9. משה שאל :
    "יש לי שאלה, אני מבחין הרבה שהפניה היא בלשון נקבה – כלומר ״את חושבת ש״, ״את רוצה ״ וכו׳ – זה כך במקור או כך תרגמת את זה לעצמך? (זו לא טענה. סתם סקרנות)"
    זו שאלה מצויינת. בעברית בגוף שני יחיד יש הבדלים בין לשון זכר ללשון נקבה ולעתים זה מעורר תחושת קיפוח. לי אישית לא מפריעה פניה בגוף זכר, אבל זה הולך והופך פחות מקובל. במקור האנגלי הבעיה לא קיימת אבל פיטרסון מקפיד על פניה לשני המינים בגוף שלישי ("אם הוא, או היא, רוצים ל…"). בתרגום ניסיתי להתמודד עם הבעיה על ידי שימוש בלשון רבים, ובמקרים מסוימים השארתי את הפניה בגוף שני ואז גיוונתי – פעם לשון זכר ופעם – נקבה.

    אהבתי

  10. סיימתי עכשיו ועדיין תחת ההשפעה…מאוד מאוד אהבתי.החידוש שכולם מחפשים הוא צנוע יותר…כוונתי שהוא מסדר את הידע שלנו ,(גם בתת מודע) במבנה של ספר עם כללים . אני לא חושב שמישהו יכול להמציא את הגלגל ולחדש בעינייני מוסר והתנהגות. פיטרסון נותן כלל ,מתרץ למה כתב אותו ,קצת סיפורים תומכים ודוגמאות.זהו.לדעתי הוא לא דתי בכלל בכלל,וגם טוען כך בכמה מקומות.הוא נותן דוגמאות מכל מיני סיפורים , מכמה דתות ,כולל מצרים העתיקה ומסופוטאמיה רק כי הם שרדו כסיפורים מכוננים , ולכן מעידים על הצלחה מסויימת לקלוע לעניין שהביא לפנינו לדיון . השאלה היחידה כרגע ,אחרי שסיימתי את הספר, היא:הכללים נכונים ,בגדול, או קישקוש של אינטלקטואלים. לדעתי הוא פוגע בול בגישה שלו לגבי רובם

    אהבתי

כתיבת תגובה

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.

למעלה ↑