מציאות. המה שמחוץ לג'יבריש האקדמי המפואר

שלושים שנות אקדמיה מוטת אג'נדה שמאלנית שאיבדה את איזונה לאחר שהכחידה את מבקריה מימין, הניבו תלי תילים של מילים. מילים שמתכתבות עם עצמן, מילים שמוצאות דרך לתאר מציאות בפרשנות שמאלנית, מילים שעושות שימוש בקונוטציות, שמפעילות רגש, שמסוגלות לפתח אינספור רעיונות מתוך טווח רעיונות, שמסוגלות לברוא מושגים חדשים ולהגדיר מחדש מושגים ישנים.

אבל בסופו של דבר האמת עצמה פשוטה בהרבה ונמצאת כל כולה מחוץ לשיח המלומד:

 מדינת ישראל קמה על בסיס משפט לאומי בשטחי ארץ ישראל. אין תקדים למדינה שקמה שלא על כיבוש אלא נפדתה במשפט עמים. ואין שום בסיס לרעיון, ששטחים שכבשו ממנו ושוחררו לאחר 19 שנה – יקראו כיבוש.

– קולוניאליזם מתייחס לשטחים שמעצמה כבשה הרחק מביתה. ולא בביתה שלה

– מדינת ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי. ולא מדינת כל מסנניה ולא מדינה לפלסטינים

– מחבל הוא חלק מקולקטיב של אויב, הוא אינו בודד והוא גם לא רוצח על רקע רומנטי. הוא רוצח כחייל אויב, שנשלח על ידי אויב שכרגע חלש מכדי להכריז על מלחמה כוללת. וצריך לדאוג שיישאר חלש לנצח. אם אינו קולקטיב אז אין שום בסיס בכלל לדון במדינת ה"מחבלים בודדים"

– לא נכון שפלסטינים רוצים מדינה משלהם. הם רוצים את המדינה שלנו, כחלק ממלחמת קודש כנגד כופרים. ואין ולו מנהיג אחד שלהם שאמר אחרת.

– "זכויות אדם בסיסיות" לא כוללות בעלות על מדינה משלך. זכויות בסיסיות זה מה שיישלל מכל פרט חלש, ומכל אישה ובת , הומוסקסואלים או סתם כופרים , בסיוט דיסאוטופי של מדינה פלסטינית תחת שלטון חמאס, ואזרחיה יהיו מזון לדעאש . ולא תהיה אפשרות אחרת בתרבות שבה החזק לוקח הכל

-בני אדם נולדים שווים – ואז התרבות מבדלת ביניהם. רוצים רב תרבותיות? שימרו היטב על גבולות מדינות הלאום כך שיבטיחו שאוכלוסיה מתרבות אלימה לא תכחיד תרבות פחות אלימה

– במדינת ישראל מתקיים שיווין זכויות לכל אזרח ערבי. זה לא כולל את זכותו להתארגנות לאומית אחרת. – לזה קוראים – התארגנות אויב. שיווין זכויות שהערבים נהנים ממנו הוא רק תחת שלטון ריבוני ישראלי. חלקם מתנגד מטעמים איסלמיסטים, בדיוק משום שאינו רוצה בזכויות לנשים שלו ולחלשים בחברה שלו. אין שום שדבר ערכי או מוסרי בעידוד האזרח הערבי ללאומיות משלו: זה יוביל: א. לסיכון חייו. ב. לאלימות במדינה. ג. אם זה יצליח- ותהיה להם הגדרה עצמית בתוך ישראל לא יהיו לאף אחד זכויות אדם. לא להם ולא ליהודים. לכן, זו תועבה מוסרית

– חוק בינלאומי לא יכול להיות מעורב בחוקי מדינה ריבונית. זה ההפך מריבונות

– דמוקרטיה היא זירת המאבק על הערכים בתוך מבנה של מדינה. "דמוקרטיה מהותית" משמע- דמוקרטיה שמישהו החליט מראש מהם הערכים של הדמוקרטיה עצמה, מה שהופך אותה ללא דמוקרטיה בכלל

– מאז מהפכת אהרון ברק לבג"צ אין שום בסיס חוקי. הוא פועל בפיראטיות, נוגד את הדמוקרטיה, ביטל את החוק במדינה לדורותיו, קבע על דעת עצמו ששופטי בגצ יקבעו בל דבר ועניין כולל מי יהיו שופטי בג"צ. זו דיקטטורה במובן הכי חמור שלה. ישראל אינה מדינה דמוקרטית

– הקרן לישראל החדשה מיסודה של קרן פורד – האמריקאי היחיד שזה לאות מאת גבלס – אינה פילנתרופית ולא פועלת למען ישראל – בשום צורה פרשנית רחבה ככל האפשר. היא אויב שמשתלט וחונק כל פעילות אזרחית אותנטית, מחליף כל ארגון אזרחי – בהנהלה אנטי ישראלית ומטרתו היא אחת – ביטול מדינת לאום העם היהודי. כל ניסיון אחר לפלפול אינו אלא אחיזת עיניים – שמוזר שהא עדיין עובדת על אנשים מסוימים.

– ישראל פועלת בשדה המוסרי-הערכי – בתוך ישראל עצמה. אל מול הקהילה הבינלאומית השיח אינו, ומעולם לא היה – שיח מוסרי ערכי. הוא רק שיח של כוח. זאת, משום למעט האיסור לטבוח מיליונים ללא סיבה – אין שום ערכים אוניברסליים (אולי אנטישמיות היא הערך האוניברסלי היחיד) ולכן אין כל תוחלת בניסיונות להתאים את הצעדים של ישראל אל "מוסר" העולם. אל מול קהילה בינלאומית ישראל צריכה רק להיאבק על האינטרסים הצרים שלה. אחרים ילחמו על שלהם והטוב והחזק מביניהם ינצח. על כן, הניסיון ליישר קו עם שאיפות האויב מותך "צדק" אוניברסלי הוא איוולת מוחלטת, ונבחרי ציבור או שופטים שעוסקים בכך הם או מטומטמים או בוגדים.

– זכויות אדם – לכל אדם באשר הוא יש זכות טבעית שלא יאכלו אותו, לא יהרגו אותו ללא סיבה מוצדקת, לא יפגעו בגופו וברכושו . אלו זכויות אדם. כל שאר הזכויות במדינה שמורות רק לאזרחים. שאם לא כן – לא יהיה הבדל בין אזרח מדינה – ללא אזרח – ומשמעות הדבר היא שאין מדינה בכלל

– מיגדר אינו הבנייה חברתית. מיגדר בינרי קיים מרגע התחלת התרבות אורגניזם על ידי סקס. האנושות היא תופעה חדשה בשמי הטבע, וכולנו נולדנו לתוך מציאות של הבחנה בינרית בין זכר לנקבה. טשטוש הגבולות – הוא כל כולו הבנייה חברתית. – מהסוג שאינו מועיל לאיש. גם טרסג'נדרים מכירים בהבדלים בינריים אחרת לא היו רוצים לשנות את המיגדר שלהם. במיוחד הם – מכירים בה

– תרבות אונס היא התרבות העיקרית בכל ההיסטוריה, וגם היום – במרבית תרבויות העולם השלישי. לכן על נשים מערביות לחזק את התרבות המערבית ולהפנות את המאמצים הפמיניסטיים אל תרבויות נחשלות באמת. האוכלוסייה הערבית במדינה אינה השותף הטבעי של הפמיניסטיות אלא התרבות היריבה לפמיניזם

– "אנחנו מאמינים לקרבנות" – זה משפט טאוטולוגי. אם מישהי הוכיחה שהיא אכן קורבן – לא צריך להאמין לה. יש הוכחות לכך. אבל לפני שהוכיחה שהיא קורבן – גם מי שמאמין לקורבנות לא אמור להאמין לה

– לא כל ביקורת על ישראל היא אנטישמיות. אבל רובה כן, וברוב המקרים חובתנו להתייחס אליה כאל אנטישמיות. לביקורת יש שתי סיבות בלבד : הרצון לשפר את ישראל לטובתה. או הרצון לשרת אינטרסים של אויבי ישראל. כל עוד המבקר לא הוכיח על ומעבר לכל ספק שאינו אנטישמי, אנטי ציוני, פועל בשירות האויב או יהודי שונא עצמו שרוצה באמת ובתמים את שיפורה של המדינה – הוא מבקר את ישראל למען אינטרסים המנוגדים לשלנו . פשוט, אבל אין אפשרות שלישית.

– "טובת המדינה", כל מדינה, מתייחס באופן בסיסי לחוזקה הממשי, יכולתה לאיים על אויבים, לגודל השטח שלה (במיוחד כמדינה מהקטנות בעולם), מכוחה הפיננסי, מרווחת אזרחיה, מכוחה להשפיע על הקהילה הבינלאומית וממוצקות ריבונותה שמאפשר חיים תרבותיים על פי ערכיה שלה כפי שנקבעו בהליך דמוקרטי. לאחר מכן מדינה יכולה לוותר על פיסת שטח לטובת עוצמה כלכלית, או על מעט מעוצמתה הכלכלית לטובת עוד שטח. זה כל כך בסיסי עד שזה לגמרי נשכח. חרם שיהפוך את מדינת ישראל ליותר מוסרית ולכן יותר חזקה – זה מלל חסר משמעות במקרה הטוב, ושקר בשירות האויב במקרה הרגיל יותר

השיח הפוסטמודרני, פוסטציוני ונאו אנטישמי השתלט על השכבה האינטליגנטית – לא משום שיש בו משהו נכון – אלא משום שהמציאות הסתמית כפי שהיא – ברורה ומשעממת מכדי שגאונים שכמותם יעסקו בה, כי , אחרי הכל, את המציאות שלנו יכול להבין אפילו ימני נבער ונחשל.

גב"ח