קופסה שחורה, או תיבת פנדורה?

באמת שלא רציתי ולא התכוונתי להפוך את היום הזה ליום של מחלוקת. אבל אז נתקלתי ב"מאמר" הזה וחמתי עלתה בי להשחית.
יהי זה לזכרו של עמוס עוז, לטוב ולרע

כותבת אחת, עפרה ישועה-ליית:

מישל שלי: הקופסה, האשפה והיהודי

קופסה שחורה אמור לבשר, כניסוחה של הדה בושס ב"הארץ", "את מותה של הציונות החילונית ואת עלייתה של שכבה חברתית שונה ואחרת". השכבה ה"אחרת" ברומן הישראלי מבעיתה לא פחות מן הדיוקן היהודי בספרות האנטישמית הקלאסית, . המודל המיתולוגי האשכנזי, הרואה בישראלים מעדות המזרח תת-תרבות וולגארית, המאיימת על עתידה של "ישראל היפה" כביכול, אינו שונה במאום מהמודל המיתולוגי הגרמני שפותח במאה התשע עשרה, על רקע החרדה מחדירתם של יהודים לחברה הנוצרית. …היהודי הצפון אפריקאי הדוחה של עמוס עוז, מישל סומו, הוא אכן בשר מבשרו של "היהודי העשיר" של פאסבינדר. הדמיון מתחיל בסופרים עצמם. הן פאסבינדר והן עוז מזוהים עם מחנה ה"שמאל" בארצותיהם. שניהם חסינים מעצם ההגדרה מפני האשמה ב"גזענות" פשוטה. שניהם בחרו בדמויות אתניות סטריאוטיפיות, כמעט קריקטורות, אולם במקביל דאגו לצייד אותן "גם" במאפיינים הומאניים, והשירו מעליהן תכונה טיפוסית אחת או יותר מאשכול הדעות הקדומות המיוחסות לבני עדתם. מישל סומו רך-הלשון הוא היפוכו הגמור של "מרוקו סכין" האלים והמוכר. "היהודי העשיר" הוא ניצול מחנות הריכוז, כלומר בעצמו קרבן, טובל ב"וועלטשמרץ" ומגלה אפילו נדיבות פיננסית. הן היהודי והן הצפון אפריקאי אינם הורסים "באופן ישיר" את החברה הוותיקה שלתוכה הם חודרים, אלא רק נבנים ומשגשגים על חורבנה הדקדנטי. עוז מקונן על א"י הישנה והטובה. ….משל רב כוח, שהצלחתו רק ממחישה את ההתדרדרות הבלתי נמנעת של הגיבורים האמיתיים. האלג'יראי הייצוגי של עמוס עוז, בדיוק כמו היהודי הנצחי, ניחן בכוח משיכה מגנטי לכספם ולנשיהם של בני העילית החברתית שאותה בא לרשת, והוא נהנה מהשפעה חובקת כל על מרכזי השררה של החברה שלתוכה הוא חודר.

אותה ישועה-ליית (הישועה היא לייט, לייט מאד) מפרסמת לצד המאמר את ספרה: "לא פוליטיקלי קורקט: מדוע מדינת יהודים היא לא רעיון טוב"….[ כי היא לא ליברלית מספיק]
פה מגולם הטמטום הפוסט ציוני הסותר את עצמו, הרואה את המציאות אך ורק על פי פוליטיקת זהויות (כלומר – רק על פי סוגיות גזע) ולא מבין שום דבר אחר.
מישל סומו – היהודי האלג'יראי ב"קופסה שחורה" אכן מתואר באופן מגחיך ומשפיל. לא רק זה – עוז משתמש ברטוריקה מכפישה לא רק בתיאור שלו אל גם בכל מה שמסביבו . הוא אמנם חי עם אילנה – אבל רק כשהוא בבית ישנה ספה מהוהה ומסריחה. רק הוא נתפס תמיד בתחתונים כשבא אורח. הבית מתואר כמסריח מסגריות רק כשסומו במרכז הסצינה. הוא מתואר כ" מתחיל מהרצפה כמו כל אדם אחר, אבל מסתיים בפתאומיות אחרי מטר שישים" (או משהו כזה, עצבנית מכדי לחפש עכשיו).
אין שום ספק שהתיאור על פניו – גזעני. למעשה, התיאור גזעני מכדי שניתן יהיה להניח שזה בגלל שעז גזען (יש להניח שהוא באמת גזען. החברה האשכנזית לא מחבבת במיוחד את יוצאי עדות המזרח- והם לא מחבבים במיוחד אשכנזים. כולם גזענים) סופר במעמדו לא יכול להיות כל כך מטומטם – עד כדי תיאור של הן תרבות אחרת עד כדי כך באופן בוטה. זה פרימיטיבי. אז, למה מישל כל כך מושפל?
————————
לקופסה שחורה יש תמה.
היא מתגלה בשאלה החוזרת של האב הרוסי הסנילי : "מה עשית עם מתנת החיים?"
הקופסה השחורה שנועדה לבחון את השאלה הזו דרך שבע דמויות – כל אחת חוטאת בדרך אופיינת לחטא החיים. אלו הם שבעת החטאים:
1. התבוננות בחיים דרך דרמטיזציה מוגזמת (אילנה)
2. ניתוק מהחיים על ידי אינלקטואליזציה שלהם (אלכס)
3. תאוות בצע (העו"ד)
4. המנעות מהחיים על ידי פחדות ובאנליות (אחותה של אילנה)
5. תאוות בשרים (האב הרוסי)
6. דחיית ההווה מתוך פאנטיות משיחית (מישל סומו)
חטאים הם תמיד שבעה. והדמות השביעית – בעז – הוא לא החוטא אלא המושיע. אז מה החטא השביעי?
———————–
בסופו של הספר – לאחר שלמישל סומו נעשה עוול שאין עליו כפרה – אשתו נטשה אותו לטובת הגרוש המרושע, הגבר המערבי המלומד, העשיר והמרשים – מישל מתאיין. המכתב האחרון הוא שלו – שאינו אלא ציטוט מתהילים. מישל לא התאבד – הוא התאדה.
ולקורא לא אכפת.
החטא השביעי הוא חטאו של הקורא עצמו. בסיום הספר אין מנוס אלא להתמודד עם השאלה – מדוע הסכמנו לעוול שכזה כולנו רצינו שהזוג היפה יחזור להיות יחד ולא היה לנו נוח שאילנה – דרמה קווין וקצת פותה, אולי, אבל היפה והמרשימה – חיה עם ה"מטר שישים" השעיר, הדוס המזרחי ,המסריח מסיגריות. כולנו מכרנו את מישל – שאמנם היה נלעג אבל – גם הוא בן אדם – ולמעשה – היחיד שם שלא עשה רע לאיש. להפך. הוא אהב, בדרכו המגוחכת, סייע לבנם של אילנה הזנותית ואלכס – מלאך המוות. לאחר הקתרזיס של הסוף הרומנטי המיוחל – הקורא נותר עם מצפונו – למה לא מציק לו העוון שנעשה למישל? ——————————————
הבהמה המטומטמת שמצאה לנכון להיפגע בשם עדות המזרח מהספר, חושבת גם שישראל צריכה להעלם כי היא לא ליברלית מספיק: כך כתבה בספרה "לא פוליטיקלי קורקט (כן, היא יכולה להרשות לעצמה גם להיעלב מהגזענות של עוז וגם להיות כל כך ליברלית עד שלה- מותר להיות גזענית כלפי יהודים – כי הם לא ליברלים כמוה.. אגב, היא טענה בדיוק את אותה טענה על עוז. ככה זה כשמביטים בכיעור שבמראה וחושבים אותו לשייך למישהו אחר):

”כמעט לעולם לא מעלים את התהייה על היותה של ישראל מדינה שהיא גם דמוקרטית וגם יהודית. הספר הייחודי הזה חושף עד כמה אפילו הזכויות של האזרחים שלה עצמה תלויות במוצא דתי-אתני. לא רק חינוך, תחבורה, תזונה ונישואים ממושטרים על ידי הפטריארכייה של ממסד היהדות האורתוכסית – ההפרדה הגזעית השלטת קובעת גם החלטות מפתח צבאיות ופוליטיות. רבנים, פוליטיקאים לאומנים ואפילו האליטה החילונית הליברלית לכאורה – בעלת האידאולוגיה שמתנגדת להיטמעות חברתית מובילה לעשרות שנות כיבוש. …ישראל הקימה תרבות צדקנית ומתחסדת המצדיקה אפליה…"

יש לזה המשך. אבל הנה מה קורה, כשמטומטמים.
כבר הצבעתי על הסתירה המטופשת של מי שמרשה לעצמה להיעלב מטפול לא פוליטיקלי קורקט בדמות ספרותית – אבל כותבת ספר שמכריז על עצמו באומץ שהוא הולך להיות סופר גזעני כלפני יהודים אבל זה מוצדק . ליהודים, להבדיל מפלסטינים או מכל עם אחר – לא מגיעה כלל הגדרה עצמית לאומית כי היהודים האלו רוצים בה. כלומר הם לאומנים מטונפים שבגללם לערבים אין הגדרה לאומית משלהם.
סתירה מפגרת נוספת היא בהאשמת היהודים בכך שיש להם זהות יהודית. הם לא "נטמעים" במזרח התיכון – בעל האחדות התרבותית ההרמונית. היא רק שוכחת – שהטענה שלה נגד ישראל היא שאנחנו לא נטמעים בתרבות המזרחית של המזרח התיכון. לתרבות הזו יש זכות טבעית להתקיים…
אלא, שאם הבעיה היא העדר הטעמות – היא עובדת לשני הצדדים- כי אם הערבים היו נטמעים בתרבות הישראלית היהודית – ליהודים לא היתה ניתנת אפשרות להיות "מפרידים גזעניים"
לטענתה יש פה שני תרבויות – והבעיה היא שאינן  "מתערות זו בזו".איך זה לא מוטל לפתחם של ערביי ישראל החיים במדינה יהודית? איך זה בעיה של תרבות יהודית  – שלא מוכנה להטמע – במה?  – בלא כלום חסר הזהות? האוניברסלי?  או שמא – בתרבות אחרת שלא נטמעת איתנו לפחות באותה המידה?
כמה אנטישמית אמורה להיות ה"ליברלית" הזו כדי לחשוב שלישראל אין זכות להתקיים – כי המיעוט הערבי בתוכה לא מוכן להיטמע בה?
היא נעלבת בשם מישל סומו, שמוגדר אתנית – ואין לה בעיה להגדיר ולהכפיש קבוצות : רבנים, "לאומנים" (זה פחות או יותר כולנו) והשיא של הבהמה המטורללת – שאפילו האליטה האינטלקטואלית החילונית לא מספיק ליברלית עבורה, כי גם היא נכנעת ל"פאטריאכליה האורתודוקסית"
ברצינות?
כאחת, שיש לה בעיה עם קיומה של פאטריאכליה, שהיא מקרה פרטי של היררכיה – שהיא החטא הנורא של הליברליזם – אין לה בעיה ליצור היררכיה משלה. מובהקת:
"אליטות" – שהם החילונים. אחריהם הלאומים ובקצה שרשרת המזון – המתועבים ביותר – הרבנים.
זו בדיוק הבעיה של הזרמים האולטרה ליברליים. מרוב שהם ליברליים אפילו יותר מה"אליטות" הליברליות מותר להם להיות אנטישמים על סף הנאציות, לקרוא לחיסול מדינת היהודים, לשלול מיהודים את הזכות להגדרה עצמית, להיות "לא פוליטקלי קורקט" כנגד יהודים , וליצור היררכיות חברתיות יותר פרימטיביות מאלו שהיא מאשימה את ישראל בקיומן.
לא. כי אם מדינת ישראל תהיה עוד מדינה ערבית – או אז היא תהיה ליברלית מספיק עבורה…
אין פשוט גבול לא לטמטום ולא לרשע. לפחות היתה מניחה לעוז לנפשו.
——————————-
הפתרון, הגאולה – ב"קופסה שחורה" היא סוג של "ירושלים חדשה" (בזכרון יעקב, דווקא) – חברה ללא מעמסת הדת וההסטוריה, ללא שיפוטיות, ללא הבחנה בין לאומים – כולם פשוט חיים יחד בקומונה הרמונית כמו בשיר של לנון.
ואם כך אולי דווקא טוב לו עוז היה קורא את ערימת הדומן של הגב' עפרה ישועה-ליית – משום שהמוטציה הזו צמחה היישר מתוך הערוגות שלו אם כי בלי שהתכוון לכך.
כשיוצאים לדרך עם טעות בסיסית, הטעות הזו תמשיך מתוך אינרציה באותו מסלול ותהפוך בסוף להיות מפלצת-ליית
הטעות הבסיסית של עוז היתה האשליה שיש משמעות לחיים ללא זהות, שניתן לחיות בהווה ללא זכרון הסטורי וללא מורשת – ו“פשוט לחיות“ כמו שמציע בעז בספור היפה של עוז.
בצעירותו, אמר עוז לאלתרמן הגדול שכל האבנים בכותל יחד לא שווים שערה של חייל.
אלתרמן השיב לו – אם תוותר על האבן, גם חייל לא יהיה.
אלתרמן צדק. המוטציה-ליית הוכיחה זאת. ויתור על הזהות לא יוצר חיים ללא זהות – אלא שנאה עיוורת – כזהות.
אחרי הכל – לא מן הנמנע שהיא הגיעה למסקנה שלישראל אין זכות קיום בגלל מילים כגון אלו:
"הקבוצות הניאו־נאציות שלנו נהנות מרוח גבית של לא מעט מחוקקים לאומניים, אולי אפילו גזעניים, וגם כמה רבנים שנותנים להם ביסוס שהוא בעיניי פסאודו דתי.”עמוס עוז, צוותא תל אביב, 10 במאי 2015
צר לי עליך, עמוס. נוח בשלום על משכבך. אנחנו נאלץ להתמודד עם כל המפלצות שהשתחררו מתוך קופסת הפנדורה השחורה.
מודעות פרסומת

תגובה אחת בנושא “קופסה שחורה, או תיבת פנדורה?

הוסיפו את שלכם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: