אהרון ברק רבנו

אהרון ברק אבי המהפכה השיפוטית והשיטה השיפוטית הקדושה של מדינת ישראל  הוא אחד מהאחראים על חלק עצום בקילקלולים החברתיים, באבדן הדרך ובהשחתת מערכת המשפט והמערכת הפוליטית, בחיסול הדמוקרטיה וביטול החוק עצמו. ברק יצר שיטה שיפוטית המייתרת לחלוטין את החוק, מנטרלת אותו ומעניקה לשופט חירות מוחלטת לפרש את לשון החוק כראות עיניו ממש.

הסכימו עמי, שהחירות לפרש את לשון החוק האומרת ש"שר הפנים רשאי, על פי שיקול דעתו, לבטל אשרות שהייה", לא יכול, לכאורה, להתפרש כך: "שר הפנים אינו רשאי, על פי שיקול דעתו, לבטל אשרות שהייה". אלא, שהשופט עוזי פוגלמן פירש כך בדיוק את לשון החוק, בהסתמכו על קביעה של אהרון ברק, באופן שרק המפטי דמפטי היה יכול לכתוב אותה טוב יותר. אולי:

"המובן שיש ליתן לדיבור שבחוק […] אינו קבוע ועומד לעולמים. החוק הוא חלק מהחיים, והחיים משתנים. עם השינוי במציאות משתנה גם הבנת החוק. לשון החוק עומדת על מכונה, אך משמעותה משתנה עם 'תנאי החיים המשתנים' […]  הפרשנות היא תהליך מתחדש. יש לתת תוכן מודרני ללשון הישנה, בכך יקטן הפער בין החוק לבין החיים. על רקע זה נכון לומר […] כי הפרשן עשוי להבין את החוק טוב יותר מיוצר החוק, וכי החוק הוא לעולם חכם מיוצרו […] "[…][1]

במילים פשוטות: החוק כתוב במילים ומשפטים. אף אחד לא משנה את המילים. אבל השופט יכול לשנות את משמעות המילים.

לא רק זאת. המחוקק אמנם כתב את המילים שלו לתוך ספר החוקים. אבל השופט,להלן: הפרשן –  מבין טוב יותר מהמחוקק, מה המחוקק התכוון זאת ועוד, השופט יודע גם מה המחוקק היה אמור להתכוון, אם היה מחוקק "סביר":

"תכליתו האובייקטיבית של דבר חקיקה אינה משקפת רצון ריאלי של המחוקק; היא חיצונית לטקסט ולהקשרו הספציפי, ומבטאת את כוונת "המחוקק הסביר" או "השיטה המשפטית" (עניין כובשי, שם; ברק, בעמ' 204).

אני חושבת שהקורא הנבון, להבדיל מכל המשפטנים המלומדים, מבין כבר פה, שאם ניתן לשנות את משמעותן של המילים בלשון החוק, ולפרש אותן כרצונך, המילה כבר אינה מילה. פה מת החוק במדינת ישראל.

אבל יש גם וידוא הריגה:  לא רק שמילה כבר לא מייצגת את מה שחשבנו שהיא אמורה לייצג, ושופט יכול להתאים לה משמעות לבחירתו, הפרשנות של המילים שבהן החוק כתוב פתוחות לפרשנותו של השופט – לא על פי מה שהשופט חושב שזו הייתה כוונתו של המחוקק, אלא על פי מה שלדעתו היתה אמורה להיות כוונתו של מחוקק, אם היה סביר. ומה תהיה כוונה  "סבירה" נקבעת על ידי השופט.

במילים אחרות:  החוק כתוב במילים, השופט שופט על פי ראות עיניו בלבד ולאחר מכן כותב עשרות עמודים "פרשנות" שתתאים את מובנן של המילים – אל ההחלטה השיפוטית שלו.

ככה זה נראה בפעולה: השופט עוזי פוגלמן מתקשה להבין מה "באמת" מובנן של המילים: "לפי שיקול דעתו":

(תאמינו לי שזו קשקשנות פלספנית קומית בדיוק כפי שזה אכן נשמע לכם. ג'ונתן סוויפט לא היה יכול לנסח זאת טוב יותר).

 "התיבה "לפי שיקול דעתו" היא שעומדת במוקד דיוננו. עמדתו הפרשנית של המשיב גורסת כאמור כי המובן הלשוני שיש להעניק לתיבה זו הוא כי במישור הסמכות, שיקול דעתו לשלול רישיון קבע אינו מוגבל; וכי בכפוף לכללי המשפט המינהלי, כל טעם יכול לבוא בגדרו. אף שפרשנות זו עולה בקנה אחד עם "תחושת הלשון", הרי שכפי שהטעים בבג"ץ 846/93 ברק נ' בית-הדין הארצי לעבודה, ירושלים, פ"ד נא(1) 3, 10 (1994) (להלן: עניין ברק) המשנה לנשיא (כתוארו אז) א' ברק, "פרשנות אינה אך בלשנות". השאלה אינה אפוא מה פירוש הדיבור "לפי שיקול דעתו" בלשון העברית, אלא מהו המסר הנורמטיבי הטמון בה – מהי המשמעות המשפטית (להבדיל מהלשונית) העולה מן החוק. כאשר עסקינן במשמעות משפטית, ברי כי הדיבור "לפי שיקול דעתו" עשוי לקבל מובנים שונים בהקשרים שונים. כך, בעניין ברק הגיע בית משפט זה לכלל מסקנה כי אין לפרש הוראה במערכת יחסים חוזית שלפיה עובד יהא זכאי לדמי ביטוח אם יפרוש משירותו בחברה "מכל סיבה שהיא" כמשתרעת על פרישה בנסיבות של ביצוע עבירות חמורות של גניבה והפרת אמונים. כפי שהסביר זאת שם המשנה לנשיא (כתוארו אז) א' ברק:[2]"

 

"אכן, זה פועלה של הפרשנות. לעתים היא מעניקה ללשון משמעות המתרחקת מהמובן הלשוני הטבעי והרגיל שלה ('פרשנות מרחיבה'); לעתים היא מייחסת ללשון משמעות המגבילה את מובנה הטבעי והרגיל ('פרשנות מצמצמת'). הן הפרשנות המרחיבה והן הפרשנות המצמצמת אינן מהוות כללים פרשניים המחייבים תוצאה פרשנית. הן תוצאה פרשנית המתחייבת מכללים פרשניים" (שם, בעמ' 13).

כך, אישר בג"צ בהרכב של תשעה שופטים עתירה של מחבלי חמאס – כנגד ביטול אשרת השהייה שלהם בישראל:

"כל מדינה, מעצם הגדרתה, מחויבת בשמירה על קיומה ובשמירה על ביטחונם של אזרחיה – בהיעדר יכולתה לעשות כן לא תוכל היא להצדיק את קיומה. אולם, מן העבר השני יש לזכור כי קיומה של המדינה אינו נועד אך לשם שמירת קיומם הפיזי של אזרחיה, אלא גם כדי לאפשר להם לממש את אנושיותם ואת חירותם, באמצעות יצירתו של שלטון החוק. מסיבה זו, הגם שאיום הטרור המופנה כלפי המדינה וכלפי אזרחיה ממשי וקשה הוא, וחובה על המדינה לעשות ככל שביכולתה כדי להילחם בו ולהדפו, עליה לעשות כן תוך זיכרון מתמיד של מטרתו הסופית של המאבק – השמירה על חירותם ואנושיותם של אזרחיה. כך, שלעולם מוטל על המדינה לשים לנגד עיניה את ערך האדם ואת כבודו כנקודת המוצא וכגבול לפעולותיה, אלמלא כן תאבד את הלגיטימיות לעצם קיומה" (עניין גלאון, פסקה 4 לחוות דעתי)."

כלומר, המדינה שלא רצתה  מחבלי חמאס כאזרחים, חייבת לקבל אותם כאזרחים, כי המדינה מחוייבת  להם, כאזרחים….

אז, איך קרה, שהקהילה האינטלקטואלית בישראל הניחה לחבורה של קומיקאים ואמני נונסנס מגלומנים להשתלט על מערכת המשפט, לבטל את החוק, (החוק לא בוטל, רק המשמעות של המילים שבהם הוא נכתב..) ולהפוך את המדינה לנשלטת בשלטון שופטים מקראי (אם לא שלטון אייתולות של חכמי דת המשפט)?

מפכת המפנה הלשוני

במחצית השניה של המאה ה-20  הלכה וצברה תנופה הגות פילוסופית הגורסת, באופן כזה או אחר, שהמציאות אינה נגישה לאדם,  וכל מערכת התפיסה נמצאת אך ורק בשפה. משמעות הדבר היא (בפשטנות רבה כמובן) שאין שום דבר "חיצוני" לשפה – שמתקף אמיתות.

חלקם טענו (למשל, הסמיוטיקאים, הסטרוקטורליסטים , ויטגנשטין המאוחר וחלקים מהפילוסופים האנליטיים) שמשמעות המילים נובעת (בהעדרה של מציאות) מתוך ההקשר המסוים (הסטרוקטורה) שבה נמצאת המילה (משל "אש" היא לעתים משמעה – תוכל להדליק לי סיגריה ולעתים – פקודה לירות במעשן).

פרודיה נפלאה על פילוסופים של המפנה הלשוני

 

אחרים, כמישל פוקו וז'ק דרידה טענו שכל מה שמתקף משמעות של מילים אלו רק מוסדות כוח, שכפו את המשמעות שלהן על הכלל ושלמעשה, לכל טקסט יש אינסוף משמעויות, וכל אחד רשאי לפרש כרצונו. (זו פילוסופית מגדל בבל –  אין יותר מובן אובייקטיבי כללי למילים, ולא תתכן תקשורת).

הפילוסופיות הללו שלטו, ושולטות עדיין, בחוגי הפילוסופיה – שם מקומן הראוי (אם בכלל, משום  שאלו תפיסות ראדיקליות מאין כמוהן, שלמעשה חותרות אפילו תחת עצמן משום שהן עצמן כתובות ונאמרות – בשפה). מכאן שאב ברק את הגושפנקה לטעון את הטענה, שללשון החוק אין פשר- לפני ששופט "פירש" אותן. וזה אכן נשמע עמוק מאד, וגם מהדהד רעיונות פילוסופים, אלא, שמה לזה, וללשון החוק?

מערכת משפט בנויה, בבסיסה ממש, על הרעיון שקיימים חוקים כללים, הכתובים בשפה מובנת וברורה לכלל, בעלת פרשנות אוביקטיבית אחידה.

ולהפך – אם לא היה כך הדבר  – לא היו יכולים להתקיים – לא חוקים, ולא מערכת משפט.

מערכת משפט מניחה מראש, שקיימת שפה אובייקטיבית ומוסכמת  שלא ניתן לפרשה כרצונו של כל אחד, לרבות אדם רם ונישא – כשופט.  המושג  "חוק" מכיל כבר "כלליות".  כך גם המושג "שפה".

לואיס קרול השתעשע להנאתו עם הרעיון של שפה פרטית (להבדיל מכללית): המפטי דמפטי מתנדב לפרש לאליס, המתקשה להבין,  את המילים בפואמת הג'יבריש "הפיתעוני" :

"בעת בשק, בשלי פחזר
באפסי חק סבסו מקדו
אזי מילכן היה פיחזר
ומתי ערן קרדו …."

המפטי דמפטי מפרש כל מילה: "בעת בשק" זו השעה ארבע אחר הצהריים, כשמבשלים דברים לארוחת הערב. "בשלי" זו מילת מזוודה למשהו שהוא גם חלקלק וגם מעוקם, "פחזר" זה משהו בין חמוס ללטאה. וכן הלאה. לבסוף הילדה הנבונה מפקפקת:

"איך אתה יכול לכפות על מילים מובנים כל כך רבים ושונים?"

"כשאני משתמש במילה" עונה לה מר דמפטי בטון מלא חשיבות עצמית, "מובנה הוא בדיוק המובן שבו אני בוחר בשבילה – לא פחות ולא יותר. השאלה היא רק מי יהיה האדון – זה הכול.“

בתקופתו של לואיס קרול – רעיון השפה הפרטית  היה עדיין בגדר הלצה משעשעת.  שפה נועדה לתקשורת ואם כי כולנו מבינים שמילים אכן פתוחות לפרשנות ולא כולם מבינים אותן בדיוק באותו אופן –  הרעיון שלמילים מובן עד שמגיע פרשן לפרש ולברר אותן –נחשב אבסורד. הוא עדיין אבסורד אלא שהאבסורד הזה שולט בנו עכשיו שלטון ברקטוקרטי (שמשמעותו, "שלטון ללא מצרים" וגם "ג'בריש של מגלומן) .

על פי ברק:

נמצא כי כל חוק, לרבות זה שלשונו "ברורה", מחייב פרשנות. החוק הוא "ברור" רק לאחר שהפרשנות ביררה אותו. אין הוא ברור ללא פרשנותו. אין מלים "ברורות" כשלעצמן. אכן, אין לך דבר פחות ברור מהקביעה, כי המלים הן "ברורות".

עולה השאלה,  מה ערכו של חוק, אם המילים בו חסרות כל  ערך עד ששופט ירום הודו יואיל לפרש אותן? לשם מה אני טורחים לבחור מחוקקים לשלם את שכרם להניח להם להקדיש את זמנם לריק בכתיבת חוקים – אם לבסוף יבוא שופט, ויפרש את בליל  האותיות חסר הפשר כך:

• על פי כוונת מחוקק, אבל לא המחוקק ה"ריאלי" אלא על פי מה שהשופט חושב שהיתה אמורה להיות כוונתו, אם היה "סביר"
• שום קריטריון פרשני מחייב.

אמור להיות ברור מפה, שלשון החוק בוטלה לחלוטין ומבלי להשאיר שארית. לשופט ניתנה המוחלטת, בממדים תנ"כיים,  להכריע על פי שיקול דעתו. (ואיזה "מבנה לשוני" נעניק לתיבה הזו לצורך פרשנות? לפוגלמן הפתרונים..)

גרוע מכך:

מאחר שנקבע שללשון החוק אין  פשר טרם פירש אותה שופט – כיצד נוכל לדעת אם פירש אותה "נכון"?
לא נוכל, כמובן: למילים אין פשר לכשעצמן. לכן אין להם פירוש "פנימי" נכון משלהן. השופט קובע את הפירוש הנכון –  והפירוש נכון –  כי שופט קבע זאת.  כך, אין שום דרך בעולם להטיל ספק או לבקר החלטה של שופט. לשון החוק כתובה במילים. והן כולן של אבא שלו.

התבנית הזו מזכירה את הטענה המעגלית של המאמין הנאיבי: אלוהים קיים כי ככה כתוב בתנך. וכל מה שכתוב בתנך הוא אמת, כי אלוהים כתב אותו.

וההשוואה התיאולוגית אינה מסתיימת כאן, משום שאם מקבלים, שלמילים אין פשר עד שמגיע הפרשן היחיד שיכול להעניק להם אותו – ואין כל אפשרות לבחון את אמיתות הפרשנות – לא נותר אלא להאמין אמונה עיוורת בכל-יכולתו של הפרשן.  זאת ועוד, אם המציאות היא בשפה (כפי שמשתמע מהקביעה שלמילים אין "תוקף אוביקטיבי") אזי מי שמפרש את המילים הוא בורא עולם.

אין תימה, איפוא, שנשיאת העליון לשעבר, דורית בייניש, מכנה את עיסוקה הפקידותי "קודש הקודשים". עלינו להיות אסירי תודה לכך שאיננו נדרשים להעלות עולה למכהנים בבית המקדש ולזבוח להם זבחים. בינתיים.

חוקים כלליים ושפה פרטית

אחת האירוניות הפרדוקסליות בכאוס שאהרון ברק החדיר לתוך המערכת המשפטית  – ולא פחות מכך לתוך המערכת הפוליטית,  בשל החוצפה לנכס גם אותה לתחום המשפט היא –  שאין דבר יותר יהודי מסורתי וארכאי מאשר שלטון השופטים.

ברק, בתיעוב הגלוי  והמוכר שלו לחלק של ה"יהודית" בהגדרה "יהודית ודמוקרטית"  החזיר אותנו כל הדרך אחורה – לתקופת המקרא –-  בטרם משה הוריד לעם עשרה חוקים כללים, כששפט את העם על פי שיקול דעתו בלבד.

ברק כפה עלינו מדינת הלכה, רק שתחת חוקי אלוהים יש לנו את חוקיו של ברק, שאינו אלא השילוש הקדוש המגולם באדם אחד: הוא האל, הוא החוק, והוא התגלמותו הממשית היחידה של "רוח כל העם".

החוק, זה ששקדו עליו כל המחוקקים הנבחרים מקום המדינה – 'מדבר' רק אל ברק. רק הוא מבין את לשון החוק, רק שופטיו-שפוטיו כשרים לפענח את כוונת המחוקק, לו היה מחוקק סביר.  משמעות הדבר הלכה למעשה היא (למעט המגלומניות המופרעת שזה מבטא)  שאין חוק בישראל. יש רק שופטים. בבואנו לבקש לעצמנו צדק אל מול בית המשפט – אין לנו מושג אם יש לנו , או אין לנו, קייס.  הכל פתוח לפרשנות השופט.

יתרה מכך, אין לנו מושג לעולם אם אנו פועלים כחוק, או עוברים עליו.  החוק הכתוב חסר פשר לכולנו, והשופט שמפרש אותו לא זמין לנו בכל רגע נתון.

לא די בכך, ברק התיר לעצמו גם את החירות לפרש חוזים עסקיים, כך שגם אין חוזים בנמצא. אמנם, עורכי הדין של שני הצדדים טרחו לערום מילים – שנועדו במיוחד לסלק כל עמימות, או סיכוי לפרשנות יצירתית שלא על פי כוונתם, אך היה אם נתגלעה מחלוקת המחייבת את התערבות בית המשפט – אין לדעת  מה תהיה הפסיקה. מה שבטוח – לא יהיה לה כל קשר למילות החוזה כפי שאנחנו, המוגבלים, הבנו אותן. מוזר, איפוא, שאנחנו טורחים לשלם לעורכי דין. הביטחון שלנו כאילו אנו מכוסים על פי חוזה מתגלה כאשליה. שופט יכול לפרש מחדש (ואף אכן פירש מחדש) את הכוונה הנסתרת של חותמי החוזה, אך לא את הכוונה של החותמים הריאליים אלא הכוונה שהיתה אמורה להיות להם, לו היו ריאליים… זה מגוחך במיוחד כי חוזים בין אנשים, כל עוד אינם עוברים מפורשות על החוק, כלל אינם אמורים לכלול צדק אוניברסלי עלום. להפך, הם מבססים את ההסכמות בין הצדדים על דרך פעולה שכולם מוכנים לו, גם אם אינה הוגנת לאחד הצדדים או יותר.

ציניקנים נטולי אמונה עלולים גם לטעון, שהחירות המוחלטת לפרש חוקים ללא כל קריטריון פרשני מוסכם – נותן בידי שופט את הכוח לשפוט על פי מידת חיבתו, או איבתו, לנשפט, או, חלילה, על פי אינטרס אישי. ייתכן אף שזה קורה כל הזמן. אין לנו דרך לבחון זאת משום שלמילים של החוק אין משמעות כל עוד השופט לא פירש אותן – ומרגע שפירש אותן  – הן המשמעות החוקתית היחידה הנכונה.

אדרבא,  ניתן לטעון, שמאחר שללשון החוק אין משמעות לכשעצמה,  מערכת המשפט איה רשאית להעמיד ולו אדם אחד למשפט  על עבירה: לפני שעשה אותה, לא היה חוק בר פשר בעניין. היותו של המעשה עבירה – נקבע רק במשפט, לאחר מעשה. ואיך ניתן להאשים מישהו בכך שביצע עבירה לפני שניתנה פרשנות לחוק הטוען להיותה עבירה, שבשעה שביצע אותה, לא הייתה לא חוקית. האם אתם הייתם מרשיעים בשל שבעת בשק בשלי פחזר, גם אם באפסי חק סבסו מקדו? למילים אין משמעות טרם בית המשפט פירשן.

באליס בארץ המראה מספרת המלכה בממלכתה- שופטים פושעים טרם ביצעו את העבירה. זה מאד הגיוני – למה לחכות עד שהמעשה הנפשע ייעשה? עדיף בהרבה להוציא להורג את העבריין לפני שאפילו תכנן את זממו. מצחיק, אבל זה דומה למצב היום בישראל, במרבית מקרי ההרשעה. המעשה נחשב לעבירה על החוק נקבעת רק לאחר פסק הדין, כלומר, קודם העבריין נעצר ועומד למשפט, ורק כשהורשע –  רק אז מסתבר  אם בכלל היתה סיבה להעמידו לדין.

אגב, את הפרשנות אד-הוק הזו לחוק אנחנו רואים בכל החקירות של נתניהו. לפתע מתגלה שלפוליטיקאי אסור להיפגש על מו"ל עיתונות. ידעתם זאת קודם לכן? איך תדעו, אם אין עדיין פסק דין פרשני לחוק שקובע זאת? ולמה לחכות לרגע האחרון? הבה נשליך אותו לכלא כבר עתה, ונניח למשפטנים לפרש חוקים כך, שתמצא האשמה.

לסיכום

נדמה לי שמובן מאליו שלא תיתכן שפה פרטית. למילים  כן יש משמעות אובייקטיבית, גם אם לעתים הן פתוחות לפרשנות, ולא תתכן חברה ללא שפה מוסכמת עם מובנים מוסכמים למילים. טווח הפרשנות של לשון החוק נכתבת בשפה משפטית שנועדה להרחיק עמימות. את התיבה "על פי שיקול דעתו" כולנו, למעט פוגלמן, מבינים בדיוק כפי שהיא. ולא ניתן לפרש אותה ההפך.

אבל אם כן ניתן לפרש מילים ההפך ממשמעותן ה"בלשנית", אני מציעה את הפרשנות ללשון החוק  במשפט שלהלן:

"תכליתו האובייקטיבית של דבר חקיקה אינה משקפת רצון ריאלי של המחוקק, היא חיצונית לטקסט ולהקשרו הספציפי, ומבטאת את כוונת "המחוקק הסביר" או "השיטה המשפטית".

התיבה שעומדת במוקד דיוננו היא: "תכליתו האובייקטיבית". מה יכולה להיות המשמעות של המילים המוזרות הללו?  אם נבחן אותן במובן הרחב, האובייקטיבי, התכליתי, התחוקתי, והבולשיטי, נגלה שמאחורי התיבה התמימה לכאורה מסתתר השם "אהרון ברק".  זאת משום שמאחר שלמילים אין משמעות אובייקטיבית, ואהרון ברק הוא הפרשן של המילים, מכאן, שאהרון ברק הוא האובקטיביות לכשעצמה.

את התיבה "…של דבר חקיקה"  נפרש  כ:"המגלומניה המטורפת שלך". משום שברק מינה עצמו לפרש כל דבר חקיקה והחליף כל את כל המחוקקים לדורותיהם, בשיטת באבא-בובה.

יוצא, שלשון החוק קובעת כי  "אהרון ברק, המגלומניה המטורפת שלך אינה משקפת רצון ריאלי של המחוקק." עתה נוסיף לה את התיבה "היא חיצונית לטקסט ולהקשרו הספציפי" שמשמעותה –  שאין פה  שום קשר ללשון החוק, ולכן נמצאת כולה מחוק לכל מה שאנחנו מכנים "חוק", ומכאן, שאינה חוקית מתוקף הגדרה ממש. ולכן כמובן ש"אינה מבטאת את כוונת "המחוקק הסביר". [פוגלמן, בג"ץ 7803/06]

 

 איך יוצאים מארץ המראה? 

הבעיה עם השיטה ה"שיפוטית" של ברק היא, שברק חיווט את עצמו היישר לתוך מערכת החוק. החוק הוא מה שברק (והשיבוטים שלו שיושבים במערכת בשיטת שיבוט מביא שיבוט] קובע שהחור הוא.

לכן כל אחד מהמשפטנים הרבים שמצאו את שיטתו מטורללת מיסודה וניסו לתקל אותה, והיו רבים כאלו, מצאו את עצמם מחוץ לחוק, משום שהלכה למעשה, ברק הוא החוק (הוא גם העם, וגם הדמוקרטיה לכשעצמה).

אני רוצה להציע פתרון כולל לבעיה, שנמצאת לחלוטין מחוץ לטקסט המשפטי והיא חיצונית לו. אין פה בכלל עניין למשפטנים.  זה עניין ללוגיקנים.

תתכבד שרת המשפטים להעמיד כמה כאלו שיסרקו את ההגות שמאחורי השיטה, יסירו כל סתירה עצמית, אבסורד או משפטים חסרי פשר, ואני מתחייבת מראש – שכל מה שיוותר מהשיטה השיפוטית של ברק יהיה שמו של ברק, שאכן יזכר וישמר תמיד,  לדיראון עולם. ושום דבר אחר, לא.

כדי שזה יקרה, עלינו להחליט קודם  מיהו האדון  – ברק – או הריבון?   

 

 

 

 

 

[1] https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts%5C06%5C030%5C078%5Cm42&fileName=06078030.m42&type=2

[2] שם