מוכרחים לדבר על ה"שמאל" גדי טאוב כותב:
כפי שכבר יצא לי לומר, אחד הדברים שהאיצו את עזיבתי את השמאל זה מה שקרה לפמיניזם. כי פר, מי לא בעד שוויון בין המינים? זו הרי הגינות בסיסית. אז לכן, מי יכול להתנגד לפמיניסטיות? אבל זה כבר מזמן לא העניין. כי הגינות בסיסית זה קודם כל לומר אמת. כשכתבתי על זה פעם ראשונה, ב"המרד השפוף", ההקצנה עוד היתה עניין של השוליים, והזרם המרכזי היה שפוי ומאוזן. זה כבר לא ככה. עכשיו דברים הזויים ושקריים ביותר, לרבות "פער השכר המגדרי" וסיסמאות כמו "גברים מרווחים שלושים אחוז יותר מנשים" הפכו למין מובנים מאליהם, שאפילו לא גורמים להרמת גבה (והיו צריכים לגרום להרמת גבה, כי בכלכלת שוק, זה היה מוביל לפיטורים המוניים של גברים, לא?). אבל ממשיכים למחזר אותם, כי איזה אדם הגון יהיה נגד פמיניזם? אז בואו נניד ראש לכל מה שאומרים בשם השוויון בין המינים, גם אם הוא שקר, כי הרי זה יותר קל מלהסתבך עם מקהלת הצדקנות האלימה הזאת. "
אלא, שלא את השמאל גדי עזב אלא רק את הקליפה הריקה שרק השם "שמאל" נותר בה לאחר שטפילים השתלטו על השמאל בשיטת חוטפי הגופות.
השמאל, ברגעים הרדיקליים ביותר שלו אי פעם- פעל כדי להרוס את העולם הישן כדי לברוא עולם חדש טוב יותר. לתפיסתו.
ה"שמאל" הנוכחי כבר לא רוצה לבנות כלום- ההרס המוחלט הוא המטרה.
אי שם בשנות ה-50-70 נולדו רעיונות שאפשרו לכל פסיכופת חולה שליטה שארב בחשיכה והמתין להזדמנות. ההזדמנות הזו היתה תיאוריות פוסטמודרניות.
התיאוריות הללו שללו את מושג האמת – והחליפו אותו במושג "מוסדות כוח" שמשמעו היא שהאמת היא רק מה שבעלי כוח הצליחו לכפות על הכלל.
הם שללו את ההגיון, ככלי חשיבה לא מוסרי (רק כינו אותו בשם "לוגו-צנטריות" להסוות את האבסורד ) משום שהוא מאפשר למוסדות כוח לכפות את האמת שלהם
הם שללו את מושג המשמעות, בטענה שכל טקסט פתוח לכל פרשנות
ואז הם קבעו שהמציאות היא רק טקסט – ושללו כך את המציאות עצמה
הרעיונות הללו היו אמורים להישאר בתחומים מהם צמחו: שיח אמנות וספרות.
אלא, שבכל מקום, האנשים הגרועים ביותר בעולם – אלו- שארבו תמיד באפלה להזדמנות להשגת כוח, שליטה ושלטון על בני אדם – זיהו פה את ההזדמנות שלהם: הגושפנקא לבלול כל מוסכמה באמצעות מילים, שאין צורך שיכילו משמעות או שיהיה בהם הגיון. עדיף, שלא יהיה בם הגיון.
כך חסלו מוסדות חברתיים מוצקים, הנהנים מהסכמה כללית מאחדת, חיסלו את יכולתם של ההמונים לחשוב בכוחות עצמם ע"י ביטול ההגיון – כלי החשיבה הבסיסי – והפכו אותו למשהו עם גוון לא מוסרי. מדיר מהשיח….
חשיבה על פי קטגוריות כלליות, עוד כלי חשיבה בסיסי- רוסק מהיותו "מבדל", "מכליל" "גזעני" "פשיסטי"
ואז יכלו להחדיר תכנים , מטורללים במתכוון – שכיוונו בעיקר לרגש הבושה. מתוך ההבנה, שאדם החש בושה בעצמו, במי שהוא, במדינה שלו – הוא אדם מרוסק. שיפתח בהם תלות נפשית לאחר שניטלו ממנו כלי החשיבה והשיפוט.
מכאן, כל ציניקן עם קירבה למיקרופון: מרצה, שדרן, מורה, נשיא בית משפט עליון – כל אלו הבינו את ההזדמנות וניצלו אותה עד תום. לפניהם עמד קהל המונים נטול ביטחון ביכולת השיפוט של עצמו, כמהה לברי סמכא שיאמרו לו מה לחשוב, מה נכון, מה להרגיש – הכל – רק שיקחו ממנו את הבושה
ואז התחילה מתקפת חוטפי הגופות. בראש ובראשונה הדבר הזה השתלט על השמאל.
לשמאלנים היתה תמיד נטיה לנאיביות, לרחוש את הטוב, לחוש בושה ולרצון לתקן את כל החברה גם כשהחברה לא ביקשה מהם.
ויותר מכל – השמאל הוא אינטלקטואלי (להיות ימני זה בא לבד- אינסטנקטיבי . אין צורך באלפי ספרים מפולפלים תלמודית כדי לחשוב שיש לך זכויות במולדתך. צריך אותם כדי להחדיר לך למוח, שאין לך זכויות כאלו)
כך, חוטפי הגופות השתלטו על השמאל ורוקנו אותו מכל תוכן שמאלני ערכי. הוא הוחלף בג'יבריש מכוון. כדי להרוס. במטרה לשלוט.
להרבה מאד תומכי שמאל לקחו שנים רבות עד שהבינו שהדבר הזה – שרק השם "שמאל" נותר ממנו – הפך למפלצת אנטי הומנית, לא הגיונית, הפוכה מנאורות.
מי שנמלט – נמלט. מי שנותר תקוע – בשבילו – זה כבר באמת השמאל.
הפוסטמודרניזם היווה גושפנקא להגדיר כל קטגוריה מחדש, שרירותית.
כך, פרופ' פמיניסטית מוסלמית ידועה הגדירה פמיניזם "אמיתי יותר" כ" התייחסות לשוני בין המינים וחלוקת תפקידים שונה- כשהתפקיד של הגבר הוא להחליט עבור האישה". שמה של הקטגוריה "פמיניזם" – נשמר, ומעתה משמעותו ההפך מפמיניזם.
כך, בכל דבר ועניין, כל מי שהיה ציניקן מספיק, פסיכופת מספיק – מצא את ההזדמנות שלו.
אהרון ברק ניצל את מות הקטגוריות ואת מות המשמעות – להשליט את שלטונו המוחלט על מערכת המשפט, בקביעה הפוסטמודרנית ש"לשון החוק מדברת אלינו רק על פי פרשנותה" והפרשן, הוא כמובן השופט, כלומר, לשון החוק היא ההפך מלשון החוק -שנמצאת שם רק כדי להעניק לשופט חירות מוחלטת להחליט על כך דבר ועניין תוך התעלמות מלשון החוק.
כך רוקן מושג החוק בישראל מכל ערכיו, ונותר רק השם "בגצ" והוחלף בשלטון רודנות שרירותי של שופטים על כל המדינה, לא חוקי, לא דמוקרטי.
כך גם ה"ליכודניקים החדשים" תועבה מיוחדת במינה בעיני משום שהייתי שם לראות את זה קורה. הרעיון היה: אנשים מצביעים לליכוד, נשאיר את שם המותג, אך נרוקן אותו מבפנים מכל תוכנו.
גם פה, גמישות-יתר פוסטמודרנית בללה את היכולת להבין שמדובר בטפילים שחוטפים בחשאי את הגוף – למטרותיהם ההפוכות ממטרות הגוף
כך "קרן החדשה לישראל" , בחסות בלילת היכולת להגדיר קטגוריות – השתלטה כמעט על כך התארגנות אזרחית לגיטימית בישראל, וחטפה אותה למטרות שלילת קיומה של מדינת יהודים
כך, ארגון תחת השם השיווקי "האגודה למען האזרח" מתפקדת הלכה למעשה כאגודה למען כל מי שאינו אזרח, פה בישראל, לרוב- אוייב – על חשבון זכויות האזרח שלנו
כך, תחת השם השיווקי "המכון הישראלי לדמוקרטיה" (שאולי פעם היה כזה )- מקדם רעיון שאהרון ברק נתן לו את השיווקי "דמוקרטיה מהותית" – שהיא ההפך המוחלט מדמוקרטיה – ומנציחה את רודנותו
כל זה- נוצר באופן טבעי ואורגני ( אם כי הפך כבר לרשת מקושרת היטב בין כל המפלצות תחת שמות שיוקיים הפוכים סימטרית למטרתם המוצהרת. מפלצות מכירות בחשיבות מפלצות אחרות – כל מפלצת מסייעת לעבודה ההרס – שמבטיחה את שלטונה של כל מפלצת בתחומה.
כך נחטף גם הפמיניזם. ומולא בנשים מטורללות, שבחברה שיודעת לחשוב לבד בכלי חשיבה עקביים, עם קטגוריות מוגדרות כהלכה – היו מוצאות עצמן מאושפזות .
תופעות כמו "סקרים" נותרו תחת השם השיווקי אך הפכו להיות אמצעי לקביעת דעת קהל. "עיתונות" נותרה עם השם הקטגורי אך הפכה לכלי להכתרת ראשי ממשלה ולגביית פרוטקשן מפוליטיקאים, כשהציבור ממשיך להאמין שהוא מקבל תיווך למציאות.
"חקירות" שפעם היה להם קשר לפשעים – הפכו לדרך מקובלת להיפטר מיריבים פוליטיים ללא צורך בקשר לחשד. "מושחת" הוא לא מי שהוכחה שחיתותו אלא מי שאומרים עליו שהוא כזה. "מסית" הוא לא מי שמרבה להסית בדבריו אלא מי שמרבים לומר עליו שהוא מסית.
הפוסטמודרניזם יצר נבואה שהגשימה את עצמה, המציאות אכן בשפה, ודובריה- הציניקנים הכי מסוכנים
כל זה אינו פרי מזימה מרושעת. זו התפתחות טבעית, מהרגע שבו בני האדם הגרועים ביותר בכל חברה – זיהו את הפוסטמודרניזם כהזדמנות לצדק את מעשיהם המנוולים ביותר :
בעולם שבו אין הגיון, אין עקביות, אין קטגוריות, אין קריטריון שיפוט אחיד – ניתן להשליט מרות דכאנית על ההמונים – בעזרת מילים בעלות קונוטציות הפונות אל הרגש: לא, "שלילת זכותה של מדינת היהודים להתקיים" אלא "מדינת כל אזרחיה, בדו קיום"
מהיום ניתן להדביק קונוטציות שליליות לכל יריב פוליטי ע"י השוואתו לצורר הגרוע בתולדות האנושות – מבלי הצורך לנמק או להוכיח תקפות השוואה תקפה.
"יהוד הגליל" בנאום של איילת שקד נשמע למטורלל של ה"ארץ" בדיוק כמו "מרחב מחייה לעם הגרמני" ומכאן – שהיא נאצית…. בלי שום צורך להראות קשר לדבר שהביא לנאצים את למוניטין המפוקפק שלהם: לא הגזענות, לא חוקי גזע, לא לאומנות, לא רצון ליישב את ארצם – אלא רצח עם מתודי. אסוציאציות, שיום, תיוג, קונוטציות – שרירותיים – זה כל המציאות כולה. אין מציאות מחוץ לשפה, והשפה בידינו.
לכן, גדי טאוב לא עזב את השמאל. השמאל עזב את השמאל, נותרה רק הקליפה – שם המותג. מה שהשתלט על השמאל אלו היצורים האנושיים הגרועים ביותר – שזכו להזדמנות לשלוט, לסתום פיות, לשחרר דחפים אלימים, לשנוא, להתגזען. ולהיות מה שהם- תחת שם שיווקי ריק מתוכן – של מה שהיה לו פעם ערכים יפים. אולי, יפים מדי
לכן אני חוזרת ואומרת – היום הבחירה היא בין להיות בעל ערכים הומניים, סוציאליסטיים, ציוני, לדגול באחוות עמים, להיות אדם תרבותי, אוהב את הבריות, שוחר שלום – או — לתמוך ב"שמאל"
אין גם וגם
טעון גיבו"ח - גלי בת חורין 
עכשיו השמאל כבר מתחיל לרצות אפילו הקמת משטרת מחשבות ורגשות. כלומר, לעצור אנשים רק על דברים שאפילו לא ניתנים להגדרה אוביקטיבית. כבר לא רק בגלל מעשים שבדמוקרטיה אין לאסור עליהם. https://mida.org.il/2019/02/27/%D7%9E%D7%A9%D7%98%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%97%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%99-%D7%9E%D7%95%D7%90%D7%98%D7%99/
אהבתיאהבתי