עשרת האתגרים שלי לישראל 2020

בשנת 1900 הציג המתמטיקאי הילברט רשימה של 10 בעיות פתוחות במתמטיקה, בוועידת פריז של הקונגרס הבינלאומי של המתמטיקאים. (אחר כך הצגה רשימה מלאה יותר). השאלות הללו התניעו את האג'נדה של עולם המתמטיקה והביאו את התחום לשיאים חדשים.
בדומה, אני מציעה 10 שאלות פתוחות שנמצאות לדעתי במרכז השיח הציוני-לאומי (כשדעתנו אינה מוסחת מזוטות) ושהקהילה הפוליטית והציבורית תידרש לתת להן מענה בשנים הקרובות:

1. האם ישראל דמוקרטיה? 

הלכה למעשה, ישראל היום היא "דמוקרטיה מהותית" שמשמעה – שלטון שופטים. בלא ידיעתנו ניסחה חבורת משפטנים בהנהגת אהרון ברק חוקה סודית לישראל. בתי המשפט פועלים על פיה כאילו הציבור אישר אותה. ושיטת השיפוט מאז מהפכת ברק מעניקה לשופטים הן את החירות לפרש את לשון החוק כרצונן, על פי קביעה שרירותית של מושג ה"סבירות" . אלא, ש"סבירות" היא יחס למשהו. ונראה, שהסבירות המשפטית אינה יחס לדעת הציבור. להפך- היא מנוגדת לאינטואיציות של הרוב, ונועדה לחנך את הציבור לערכים שאינם כעת ערכיו. ואם כך, מה משמעותה של הקביעה , שבית המשפט "מעגן את ערכיה של מדינת ישראל"? אם אלו אינם ערכיה של מדינת ישראל? ומה משמעותה של "דמוקרטיה" כשהעם, הוא הריבון, אינו חלק מעיגון ערכיו?

2. השבת הדמוקרטיה ע"י צמצום כוחו של בית המשפט לממדיו שמלפני ה"מהפכה השיפוטית"

מאחר שלא נזכה לראות את בית המשפט עצמו, השליט בפועל של המדינה היום, מתמודד בעצמו עם הגבלת כוחו- האתגר הזה, ראשון במעלה בסדר היום הציבורי (ללא דמוקרטיה אין טעם לדבר בכלל על סדר יום ציבורי) עובר לממשלה הבאה, שתצטרך להתמודד מול כל הקשיים בעוז, במצב שבו בית המשפט מתקף את עצמו חוקית, וכך שכמעט לא הותיר כל פרצה – להחזיר את הפרדת הרשויות באופן חוקי.
אישית, ואם כי איני ממצביעי הימין החדש- אני סבורה שבעניין הזה השרה איילת שקד היא הסיכוי הכי טוב שלנו לנצח במאבק להשבת חירותנו.

3. הקרן לישראל חדשה, סורוס ושות'

קרנות זרות, במימון מדינות וגופים זרים, לרוב – עוינים לציונות (שלא לומר אויבים ואנטישמים) הצליחו במהלך כ-30 שנות פעולתם ל"הלאים" , לקנות ,להשתלט ולנכס כל התארגנות אזרחית לגיטימית במדינה. קצרה היריעה מלתת פה ראיות לכך, אך רצוי מאד שכל קורא ילמד את הנושא מהחומרים הגלויים ברשת.
משמעות הדבר היא, שכוחות עצומים מחליפים כל אזרח – באזרח מדומה – שלכאורה תומך באג'נדות זרות לחלוטין למטרותיה של אזרחי המדינה, הציונות, וטובתה של המדינה. העמותות של הקרן הצליחו , במהלך השנים "לייצג" יצוג כוזב כל התארגנות אזרחית, לחטוף אותה, לשנות את מסלולה ולכוונה ככוח אזרחי עצום – כנגד האזרחים עצמם.
עמותות אלו הקימו זה מכבר "מכונים" מדומים, "מכינות" לחינוך הציבור, עמותות כמו "שתיל" שתפקידן לסייע לכל התארגנות שיש בה משום ערעור הסדר החברתי. ארגונים אלו חדרו לכל מוסדות השלטון, והם "מייעצים" לממשלה ולחברי כנסת, מוצאים דוחות כוזבים, מייצרים לעצמם מראית עין של הסכמה ציבורית רחבה
מטרתן של עמותות אלו, הפועלות בכל המערב – היא צבירת הון עתק וכוח השפעה עצום שמגיע ל"פטרון" מתוך מליוני אזרחים תמימים שנפלו בפח. עלינו להיות גם אמיצים דיינו להניח – שבכמויות הכסף העצומות – ישנם פוליטיקאים ואנשים המשפיעים על עתידנו – שכבר עתה נמצאים בכיסם של אוליגרכים בינלאומיים שתחת מסווה של "פילנטרופיה" זורעים כאוס ומגייסים מיליוני "חיילים" הפועלים עבורם בחינם (הדוגמה הטובה ביותר היא המחאה החברתית של 2011, שנחמסה ע"י גופים שכאלו, ואז שימשה אותם לסחוט דמי חסות מהבנקים תמורת השתקת המחאה כנגדם

 

4. סיפוח או "די לכיבוש"

מה דינם של שטחי יו"ש, ובמיוחד, לאור תוכנית המאה של טראמפ והשאלה הרת הגורל- מי ישב לצידו בעת המשא ומתן?

חידוד השאלה על עתיד יו"ש נמצא בדילמות שבין:
הרצון לשמר שטחי מולדת שהם גם שטחי מורשת העם היהודי, שחזרו ואושרו משפטית במשפט העמים- למול חוסר הרצון שלנו לשלוט על עם אחר (או עצם ההכרה בקיומו כעם. כי פה הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני אחידי דעה – שפלסטנים אינם עם. מצד הימין הם אינם ראויים להקרא עם ומצד השמאל – אין לרשות הפלסטינית או לשלטונות עזה כל אחריות על מעשי הפרט מאותו קולקטיב, ולכן אינם עם)
עתידם של שטחי יו"ש יקבע בדיון מעמיק עם חשיבה יצירתית. עד היום, דומה, שחוסר השיח החשוב מאין כמוהו הזה נקבר תחת ססמאות כמו "שלום תמורת שטחים" או: "או הפרדות או מדינה דו-לאומית" למול : "או סיפוח או מרגמות על כביש החוף"
אתגר הממשלה הבאה להבטיח שיח פתוח, ללא האשמות הדדיות, שיאפשר למצוא פתרונות יצירתיים. כל עוד זה לא קורה, נהיה שבויים לנצח בקונספציות שהובסו תמידית, ונתקע לנצח על פלסטינים– אוחזים זה בגרונו של זה.
בשעה שברור למדי, שמועמדים כמו מפלגת גנץ מנויים וגמורים בדעתם להישאר בקונספציות השגויות, יהיה זה אתגר של ממשלת ימין להציע פתרונות חדשים

5.  השיח שבין ימין ושמאל

מאחר וחזקה עלינו שהדיון בין שני המחנות חייב להתקיים לשם המשך קיומה של המדינה יש לפתוח מחדש את השיח – ולבסס אותו על עקרונות מוסכנים בסיסיים. אין בסיסי יותר מאשר הדרישה להניח את הדיון על מסלולו הלוגי. על כן עלינו להתעקש מעתה שכל שיח יכיל את העקרונות הבסיסיים הללו:
א. קריטריון שיפוט אחיד ואובייקטיבי
ב. אמת מידה עקבית
ג. מוצקותם של מושגים ושל משמעות המילים שבשימוש
ד. אמת מוסר אחידה ואובייקטיבית

וחשוב מכל – חופש ביטוי לכל אדם בחברה הישראלית ובתנאי שאינו משתמש בו לשלול את זכותה של המדינה להתקיים, לשלול את העקרונות של חופש הביטוי מאחרים ואינו הסתה ישירה לאלימות.

6. אתיקה בתקשורת :

מאחר והאתגרים דורשים חופש ביטוי תוך חיפוש אחר רעיונות חדשים, יש לוודא שהמשפיעים העיקריים על הלך הרוח הציבורי יפעלו על פי אמות מידה שיאפשרו מגוון, ושכמות ההסתה והשקרים תפחת משמעותית. לשם כך נחוץ, בין היתר:
א. שוק תקשורת פתוח וחופשי לכל
ב. ועדת אתיקה עתונאית בלתי תלויה, שתנטר כשלי הגיון, שיח מסית, הטיות פוליטיות מובהקות תחת מסווה של שיח אובייקטיבי מגוון, כולל הכוח לסנקציות כבדות על הפרה בוטה של אתיקה מקצועית
ככל שרוצים יותר להרחיב את גבולות השיח , כך יש יותר לשמור על זירת המאבק על רעיונות מפני שקרים מכוונים, כשלים לוגיים ורטוריקה מניפולטיבית וכזו שנועדה להסתה ע"י פניה אל הרגש המתלהם

7. חוק הלאום:

הויכוח סביב חוק הלאום לוקה בבלבול שיש ליהתיר:
הטענה של מתנגדיו נעה בין : "חוק מיותר מהיותו מובן מאליו" ל"חוק שמדיר מיעוטים".
מעצם הסתירה בין שני הטיעונים ,הבאים מאותו מחנה, ברור שקיימת אי בהירות ובלבול. טוב יהיה אם גורמים מוסמכים ישקדו על בניית טיעון עקבי, תוך הגדרת מושגים רלוונטיים שיבהירו מה משמעותה של הקביעה, שמדינת ישראל היא מדינתם של היהודים, ומה המשמעות שעולה מכך.

אחד האתגרים הקשים והאמיצים ביותר בנושא הוא סוגית הטיפול במסתננים:
א. האם משמעותה של חברת "חמלה" היא למהול את החברה הישראלית המגוונת והרב תרבותית עם זרים חסרי כל זיקה ומכנה משותף עם אזרחי ישראל?

ב. האם מותר בשם  זכויות אדם באשר הוא,  לבטל  את זכויות האזרח?

ג. האם התעקשות על מדינה למיעוט היהודי בעולם – היא גזענות מצד יהודים  -כנגד כל העולם?

ד. מדוע, כאשר מנהיגי אירופה מודים בפה מלא שהרב תרבותיות נכשלה, על ישראל לקחת על עצמה אתגר שכזה? ולשם מה?

 

8. גבולות המותר

בעידן של שיח פרוץ ופרוע, שבו נשתבשו כל הקטגוריות- יש לחוקק חוקים ברורים שיכילו הגדרה נאותה – מה אסור לעולל לישראל וליהודים בכלל.
כיום, למרות שקיימים חוקים כנגד הסתה, אנטישמיות, כנגד מסירת שטחי מולדת לאויב (או בכלל לעם אחר) וכנגד בגידה – העדר האכיפה מזה שנים רבות טשטש את גבולות המושג. ישראל, למשל, איבדה את זכותה להלין כנגד טענות מצד אנטישמים ואוייבים בעולם – מאחר שלא ניתן להעלות יותר על הדעת טיעון כזה, שלא הושמע כבר על גבי עיתון הארץ – לעתים קרובות – במסווה של עובדות אמיתיות.

9. דה-הומניזציה ליהודים מאמינים ול"מתנחלים"

בעוד שחזקה עלינו , שכל דעה זכותה להשמע, ומתוך הבנה שבחברה כה משוסעת – משוסה אידאולוגית ואף מתודולוגית – דעות של אחרים נתפסות כתועבה הן עדיין לגיטימיות. עם זאת, דה-הומניזציה של ציבור – אינו יכול להיות חלק משיח ציבורי תרבותי במדינה דמוקרטית.
דומה, שהיום – כל מה שאסור היום להשמיע בהקשר של מסתננים, ערבים, מיעוטים ואפילו מחבלים- מותר – כשמדובר בציבור הדתי וההתיישבותי. כאן, כל הגבולות פרוצים. הציבור הזה סובל מהכללות קיצוניות, מהעדר הזכות להחשב כפרט – מוקיעים אותם כאילו היו מקשה אחת, קבוצה נטולת מאפיינים אנושיים, עם מטרות קולקטיביות (שכולן שליליות, ובנוסף ההאשמה בהכללה ודה-הומניזציה לאוייב!). שיח כזה צריך להיות מטופל כמו כל שיח מסית, גזעני ומכליל – ולהפך – יש לפתוח כל שיח – הכולל גם על מתנחלים – להכללות רלוונטיות. למשל, כל המתיישבים אכן מתגוררים בהתנחלויות. אבל גם כל המסתננים הסתננו לארץ בדרך לא חוקית, וכל מי שדוגל באיסלם, דוגל בערכי האיסלם. הכללות הן חלק מחשיבה קטגורית, ואין חשיבה ללא הכללות. אבל צריך לדעת לעשות אותן באופן נאות. ומכל מקום – דה-הומניזציה של ציבור שלם – על לא עוול בכפו – הוא פשע

10. הגות מגוונת

ישנו אדם צעיר אחד בישראל – שהולך להיות מליונר לפני גיל 40 בשוק הכי פחות מתגמל: הוצאות הספרים. Rotem Sella בעליה של הוצאת הספרים "סלע מאיר" (בשותפות על "שיבולת") עלה על נישה ששווה זהב:
הוא מוציא לאור ספרים, מבלי להתחשב בביקורת עליהם ב"הארץ" .

הצלחתו מצביעה על רעב עצום לרעיונות – ששוק הספרים, כל תחום ההגות, והאקדמיה – דאגו לכך שתושתק כל סוג של הגות, שאינה עולה בקנה אחד עם תחום הדעות הצר במיוחד בטווח שבין מרקסיזם-נאו מרקסיזם-פוסטמודרניזם ותורות פרוגרסיביות. כך נמנעת מהציבור הכרת רעיונות שאינם מהסוג שמניתי . ממשלה ראויה תהיה זו, שתפתח, תעודד ותתגמל כל תרומה הגותית לשיח – שבין היתר מעניק הצדקה מוסרית, פילוסופית והגותית לציונות, לחיזוק החשיבה הראציונלית אל מול "שיח פובטמודרני" השולל אותה, תיאוריות שאינן "פוסטקולוניאליסטיות" משמע פוסטציוניות. כמו גם – עידוד יצירה תרבותית ישראלית מגוונת – והפקעת התרבות מידיהן של קרנות זרות, חיסול ההגמוניה הפרוגרסיבית במוסדות התרבות בכלל, המתוחזקת על ידי טרור הכופה צנזורה עצמית על היוצרים.

הכותבת היא מקימת פורום קפה שפירא להשבת ההגיון לשיח. את קתדרה פורום קפה שפירא ואת החברה לתועלת הציבור תחת אותו שם – במטרה לקדם את השיח ההגיוני והציוני.

#ישראל2020

מוזמנים להתווכח, להוסיף ולהעיר

מודעות פרסומת

תגובה אחת בנושא “עשרת האתגרים שלי לישראל 2020

הוסיפו את שלכם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: