תאמין רענן שקד, תאמין

כשעמית סגל, הפרשן הפוליטי בחדשות 12, עלה התאנה היחיד על ערוות השמאל, טוען שכת אלימה של עיתונאים שמאלנים תוקפת אותו כבוגד במקצוע, אני מאמינה לו. הטוויטר הוא עדות לתופעה. "מקצוענות" מבחינתה של התקשורת, היא היא לתקוף את הימין. וחוסר מקצועיות היא לתווך מציאות מבלי לעצב אותה על פי האג'נדה.

התקשורת בארץ שמאלנית משום שהאקדמיה שמכתיבה את הטון היא מרקסיסטית במהותה. המרקסיסטים הם הדומיננטים והתוקפנית מבין כולם ולכן דווקא האידאולוגיה הרדיקלית ביותר זוכה לעצב את תפישת העולם של בוגריה, שלמדו לתעב כל אפקט ציוני, לאומי או קפילטליסטי.

בתקשורת ה(נאו)מרקסיסטית, בכל הנוגע לפעולת תיווך המציאות לצופה – המציאות מיותרת. המרקסיזם כבר יודע הכל, ואין לו כל עניין בסתם עובדות. תפקידו של עיתונאי לדידם אינו לתאר את המציאות אלא לשנותה  כשהמטרה מקדשת כל אמצעי. אלו לא באמת שקרים ומניפולציות- זהו רק עיצוב  תודעתו הכוזבת של הציבור הנבער. וכשהמציאות מתנגשת עם הפרשנות, לעולם לא הפרשן טועה. זו המציאות ששגתה.

מה שנתפס בעינינו – כתפקיד העיתונות – להציג מציאות אובייקטיבית ככל האפשר- לדידם זו מעילה נטולת אחריות בתפקידם החשוב לתקן את העולם. ובמצב כזה אין מקום ולו לעיתונאי אחד שמאמין שתפקידו להציג את האמת שמא תחלץ תודעתו הכוזבת של הציבור מתוך המרקס-טריקס. השמאל רדיקלי במהותו (שמאל מתון אינו אלא שלב בדרך למהפכה) וכשהוא שולט בתקשורת הוא בוחר את אנשיו לא על פי כשרון אלא על פי מחויבות מתוך אמונה עיוורת באג'נדה, והעדר סקרנות אינטלקטואלית- למען שישמשו  בובות גרב בידי  האינטלקטואלים המפעילים אותם, להוביל בלא-דעת למהפכה. אישיות חסרת עכבות ונטיה לבריונות- בהחלט יתרון, כפי שמדגים היטב ה"עיתונאי" רענן שקד , בציוץ לאלירן שדה. חטאו של שדה הוא הופעתו  ב"ליכוד טי וי" . כל שאר הטיעונים אינם אלא תירוצים עלובים שמביכים  אפילו את הצביעות הצדקנית המעושה הרגילה של הגילדה, שבעצמה דוגלת ברמיסת הטעם הטוב:

"אני מקוה"  צייץ שקד "שמשלמים לך טוב בליכוד טי-וי כי, תאמין לי אלירז שדה, לעולם לא תעבוד שוב בעיר הזו, ואגב לעולם לא תחסר לנו".

ואני הייתי מאמינה לו. ברור מי ה"לנו", שלא יתנו לאחד "כמוך" דריסת רגל. שקד מחק את הציוץ אך לא לפני שהאיום נקלט היטב לאוזני כל מי שיש לו דעה וגם רוצה לעבוד בתקשורת.

אני מאמינה לך שקד. כשפניתי לאמנים בהצעה להנחות  את כנס "זהות"  התשובה היתה זהה: "בחיית, אני עוד רוצה לעבוד בארץ". אמנים משוועים לעבודה.  העובדה שסירבו, מעידה על פחד ממשי. פורום קפה שפירא הוא קבוצה סגורה, משום שאנשים פוחדים שפרנסתם תפגע אם יתגלו כתומכי הממשלה.

גם דודו אלהרר שפוטר מגל"צ והגיע עד פת לחם-מאמין לך . ונעמי שמר שנמחקה מלכסיקון השירה העברית  אפרים קישון שנאלץ לרדת מהארץ כדי ליצור, עמיר בניון שהופעתו בבית הנשיא בוטלה והוחלף באביב גפן  דמות חיקוי ומופת לנוער של הדור המזויין, שלמה גרוניך שחטף תלונת הטרדה מינית מלפני עשרות שנים ברגע שהביע הסכמה להופיע ב"שטחים",  חיים טופול שהקריירה שלו נאלצה לפרוח בחו"ל , ספי ריבלין שאחרי שהיה הפרזנטור של הליכוד "לא עבד יותר בעיר הזו" באמת, כך גם הראל נוף הסופר מוכשר, מולי שטרן –  שפוטר מחדשות ערוץ 1 בשל נטיה פוליטית, יוסי הדר איש הרדיו הותיק שהושפל להימלט מרשת ב'. כך גם  ארא"ל סגל – מגל"צ- למרות שהיה להיט. ובני טיטלבוים, ואריאל זילבר, וגלית דיסטל אטבריאן המבריקה והאהובה שלא חדלים לקרוא לפיטוריה מ"כאן" על רגע אחד של הופעה בליכוד טי וי ,  שרון גל, ינון מגל, בני ציפר, צביקה פיק והרשימה אינסופית.

למזלנו, חוק 'ישראל היום' קרס, קם ערוץ 20 , גלי ישראל ורדיו ארץ –והם מתחילים לפוצץ את בלון המציאות המדומה.

לאור זאת מובנת ההיסטריה שתקפה את תועמלני האג'נדה, והיא ניכרת היטב בניסיונותיהם הנואשים להפליל את ראש הממשלה ע"י מניפולציות תפורות רע ושקרים בוטים מתוך פחד אמיתי שמא  ייפרץ המונופול התקשורתי של השמאל וינתק את צינור השטיפה שלהם – מהמוח של הציבור. ותאמין לי רענן שקד, בקדנציה הבאה ראש הממשלה אכן יעשה זאת, ואז אור השמש עצמו יטהר אותנו  מהערפדים שטופי האג'נדה. ולא שתחסר לנו.