כל בן אנוש נברא בצלם, ומי שלא חושב כמונו, אינו בן אנוש

שורשי הפאנטיות החילונית | חלק א' – מות האל

גרפיטי  בבית שימוש בגילמן : "אלוהים מת. ניטשה". תוספת מאוחרת: "ניטשה מת. אלוהים"

במאה ה-19, ניטשה רק קבע את מותו של אלוהים, זמן רב אחרי שנרצח כבר. ההכרזה של ניטשה לא נועדה לוידוא הריגה אלא כדי להדגיש ולהבהיר את המצב האנושי בעידן המודרני: העדר ערכים מתוקפים חיצונית.

המילה "ערך" מתייחסת תמיד לסרגל אחיד ואובייקטיבי שנמצא מחוץ לתופעה הנמדדת:  "נחש שאורכו מטר וחצי" – זה נחש שסרגל המודד ערכים של אורכים – קבע את מיקום אורכו על פני שניות הסרגל. "השקל פוחת יחסית לדולר" – זה ערכו הממשי של המטבע, יחסית לסרגל שנמדד פעם על פי אוצרות זהב במרתפי הבנק – סרגל חיצוני, (והיום, על פי סגלי מדדים מורכבות מול מטבעות אחרים אך המיוחסים לסחורות שאינם בתחום המטבע).

"ערכים" במובן המוסרי-חברתי – הם רעיונות שמורים לנו כיצד ראוי לנהוג. כמו מטבעות (ונחשים) ערך מקבל את ערכו היחסי בתוך סטרוקטורה של תפיסת עולם מוסרית. וכשהוא בנוי כהלכה, הוא תמיד יחסי וממודרג ביחס לשאר הערכים: "אסור לגנוב" זה ערך. לגנוב לחם כדי להציל חיי ילדים מרעב – הופך את האיסור היחסי לפחות בעל ערך מאשר ערך החיים . "פיקוח נפש דוחה שבת" –  הוא כלל שמזכיר שערכיים הם תמיד יחסיים.  כשאלוהים היה בחיים, הוא דאג לתקף את ערכיו שלו – כך שמאמיניו לא יגלשו לפנטיות. עם הגיע בשורת דבר מותו, ועל כך הצביע ניטשה –  איבדנו את המקור לתיקוף הערכים שלנו. הפך ברור, שמהיום על האדם לתקף את ערכיו שלו. זהו פרדוקס שאינו שונה מהרעיון, שמטבע יקבע את ערכו שלו. או שנחש שפעם אורכו היה מטר וחצי ידרוש שיכבדו את העובדה שהוא מגדיר את עצמו כבעל אורך של 20 מטר, על פי אמת המידה הסובייקטיבית שלו (מה שלא באת יימנע אותו מלהיטרף ע"י נחש גדול יותר, לא משנה איך הוא מגדיר עצמו.)

מהרגע שהאדם תפס שהוא לבדו בעולם, שאין מי שיתקף את ערכיו – ההגות המערבית התפצלה לשניים (בעולם המוסלמי ההכרה עדיין לא קרתה) :

1. אלו החושבים שעלינו לשמר ככל הניתן את הערכים הישנים, שנוצקו בתקופה שבה טעינו לחשוב שערכינו מתוקפים חיצונית  – או, למצער – את אותם ערכים ששירתו אותנו היטב עד כה. תוך שמירה תמידית על איזון, על בלמים, על ניסיונות זהירים לתקן, מקומית בעיות חדשות, להתאים בהדרגה את החוקים והכללים למציאות חדשה ודינמית תוך שמירה על חוט שדרה מסורתי חזק, כדי להבטיח שהדינמיות החברתית לא תנסוק הרחק מכדי שניתן יהיה להשיב את העפיפון חזרה למקרה שטעינו. כי , אחרי הכל, כולנו רק בני אדם אם לא למטה1  מכך.
2. אלו, שתפסו שהחירות הזו מאפשרת לאדם לבטל את כל מה שהיה קודם, ולברוא עולם חדש לגמרי, ואדם חדש לגמרי – הפעם – בלי שאלוהים יפריע או יזים את משימתם. [ואם כבר האדם יכול לעשות זאת – מדוע, איפוא, שלא יהיו הם – אותו אדם.].

מהסוג השני נולדו כל האידאולוגיות הפנטיות: המרקסיזם לסוגיו הרבים והשונים, הנאציזם, הפאשיזם, הפרוגרסיבים, וכל מי שהציע לברוא עולם חדש מופלא, יש מאין.

ארצה לטעון פה, שהאיוולת היומרנית הזו היא בבחינת פשע כנגד האנושות מרגע שמישהו אך הגה אותה.

שברגע שהאדם ניסה להחליף את אלוהים – האידאולוגיות שהבטיחו גן עדן עלי אדמות – הפכו לגיהנום עלי אדמות. ואני, כחילונית, הבנתי לפתע כמה זה נכון, ברגע שזה נצמת לי עם ההבחנות שלי על ההבדלים בין דמוקרטיות שמרניות לבין  אידאולוגיות פשיסטיות ושמאלניות.

פאנטיות – על פי הגדרתי  – היא פעולה, או קריאה לפעולה – שנובעת מתוך מערך ערכים שאינם ממודרגים ומאוזנים כהלכה, ולכן תמיד יביסו את עצמם. ג'ורודייף נשאל פעם מדוע אינו מקים דת עולמית לשלום. "כי הדבר הראשון שיעשו שוחרי השלום העולמי הוא לרצוח כל מי שלא מסכים עמם", ענה.  זו דוגמה לערכים שאינם מותקפים חיצונית וכך הופכים את הנשאים שלהם לאלהות חסרת כל הגבלות, ובמיוחד – פטורים מההגבלות של הערכים "שלהם". כי ככל שהחובה לכפות את האור שלהם על האנושות החשוכה – כך הנאורים פחות יכולים להרשות לעצמם להגביל את פעולתם ע"י שמירה על חוקיהם שלהם.

אתם תזהו פאנט בקלות, ע"י משפטים כגון: "אנחנו בעד חופש ביטוי מוחלט לכן לכם לא מגיע חופש ביטוי כי אתם מנצלים אותו לרעה לשיח שנאה". "אתם אנשים מלאי שנאה לכן אנחנו שונאים אתכם". "בית המשפט שם לעצמו מטרה לשמר את ערכיו של העם היהודי, כפי שהם מקובלים על ידי המיעוט הנאור שבו…" (זה, אגב, תמצית משנתו של אהרון ברק).

סוג הפוך של פאנטיות – פאנטי לא פחות-  הוא הרעיון שקיים ערך אחד עליון מקודש. משמעות הדבר היא תמיד, ללא יוצא מהכלל – שהמטרה מקדשת כל אמצעי. וגם זה – לנצח יביס את עצמו. אבל על הדרך יביא למותם של מיליונים רבים, בין אם הערך הוא "עליונות הגזע"  או אוטופיות מרקיסטיות. [ככל שהאוטופיה נועזת ויומרנית יותר, כך ערך חיי הפרט העשוי לעמוד בפני מימושה – זול יותר. ומאחר שאוטופיות, מתוקף הגדרה ממש – אינן יכולות להתממש – כל פרט, באנושות כולה-  עומד בדרכה להתממש מעצם קיומו של הפרט במציאות הממשית].

אפילו ערך עליון מקודש  שנשמע כנכון וראוי ביותר – ערך חיי האדם – אם ישמר בפנטיות (כלומר, יהיה באמת ערך עליון מקודש) – יביס עצמו באופן טרגי-  כשפציפיזם קיצוני ימנע מקבוצה להגן על חייה מתוך קדושת חיי האויב הקם לרוצחה. נהוג להאמין שמדינת ישראל רואה בחיי אדם ערך מקודש, אך העובדה שאנחנו שולחים את בנינו לצבא מעידה על כך שאנחנו מבינים את פרדוקס הערך המוחלט.

ערך מוחלט לא יכול להתקיים בסביבה אנושית. החוויה האנושית כולה היא חווית ניגודים. לעולם אין טוב בלי רע במציאות אנושית. אין מעשה, שלא מכיל את הרע והטוב בו זמנית.  לפעולות שלנו יש השתמעויות ותוצאות שמהדהדות לנצח,  והן לא יכולות להיות כל-טובות לאורך כל העולמות, לאורך כל הזמנים ועבור כל בני האדם, כפי שמצביע הסיפור המקברי הזה :

אשה שהתקשתה מאד ללדת, וכל ההריונות שלה הסתיימו בהפלה טבעית קיבלה מהרופא שלה בשורה משמחת: "התינוק הזה יזכה להוולד, גב' שיקלגרובר".

בעולם אמוני, ניתן היה להאמין, כפי שטען ליבניץ, שאנו חיים "בטוב שבכל העולמות האפשריים". זאת משום שמאחר והחויה האנושית אינה אלא שקלול תמידי של פשרות בין הטוב לרע – אלוהים, שהוא כל-טוב –  מנווט את כל תופעות המציאות על פי התוצאות הטובות ביותר בהינתן כל האילוצים האפשריים, שרק ישות כל-יודעת, כל-יכולה וכל-טובה- מסוגל לשקלל מתוך מבט-על על הכל – מאז ומתמיד ועד לנצח.

עד כמה שזה נראה כאיוולת (וולטיר שחט בהנאה את הרעיון ב"קנדיד") זו עדיין איוולת פחותה בהרבה – מהרעיון שבני אדם יכולים להחליף את הבורא. וגם עוד לעשות עבודה טובה, מהבריאה שלו.

כשהאדם הפסיק להאמין והתחיל להאמין שהוא הבורא.

אלוהי המערב נתפס והוגדר ככל-יודע וכל-טוב. וכפי שלבניץ הצביע על כך – בני אנוש נטולים ראית-הכל, לכן אינם יכולים לשפוט את הבריאה בכליהם המוגבלים. המיילד של אדולף שיקלגרובר הקטן היה מאמין שעשה דבר טוב. ושמותו של תינוק חף מכל פשע – הוא דבר רע. (כעבור כ-35 שנה זה התהפך כמובן,  ומעצם לידתו של היטלר ופועלו לברוא את העולם מחדש – הפכה להיות הוכחה לאי-קיום אל כל-טוב)

בחברות מאמינות, למעט כל מיני שומעי קולות שאלוהים מדבר אליהם ישירות, או פרשנים יצירתיים של כתבי קודש (שאהרון ברק הוא הביטוי החילוני שלהם) כולם הסכימו שתפקיד בריאת האדם נתון בלעדית לבורא, אשר העניק לאדם סמכות כלשהי, חלקית ומקומית, לארגן את סביבתו על פי תבונתו האנושית המוגבלת, בכפוף לחוקי האל.

מרגע שהמערב רצח וגם ירש את אלוהים, מייד קמו אלו, שחשבו שהם יכולים בכוח תבונתם המוגבלת – לברוא מחדש – אדם חדש לגמרי, חברה חדשה לגמרי, ואפילו חוקי- טבע חדשים- בכל הנוגע לטבעו של האדם.

פה התחיל האסון.

ראשית, משום שאין דבר כזה "אדם". אנחנו לא יצורים אוטונומיים באופן הרמטי. כל פרט עשוי מתוך חומרים של כל תולדות האנושות – ולפניה – כל הדרך עד לאמבה הראשונה שזחלה מהביצה הקדמונית. יש לנו טבע, והטבע הזה מרכיב אותנו לפרטינו- רובו המוחלט כלל אינו מובן לנו, אפילו ברמה הבסיסית ביותר (למשל, איך אנחנו מדברים?  נראה, שפעילות לא מובנת ולא מודעת מוציאה מאיתנו מילים בלי שנרגיש שארגנו אותן קודם. ולהפך, כשאנחנו מודעים למחשבה המקדימה-  זה עוצר את שטף הדיבור, כמו שיודע כל מי שדיבר פעם מול קהל מתוך מודעות יתר עצמית)

בנוסף, כל פרט מחווט באופן בלתי ניתן להתיקו –  לתרבות ולהבניה החברתית שממנה צמח. אנחנו נחנכים לתוך מרקם מורכב מאין כמוהו ע"י ידי חינוך מוקדם ע"י הורים ומחכים במטרה להתאים אותנו לסביבתינו החברית. ומפנימים את הכללים האיסורים והציפיות היישר לתוך האישיות הפרטית שלנו בלא-מודע.

הרעיון של יצירת "אדם חדש" מבלי לקחת בחשבון שאין לנו שמץ מושג מהו אדם בכלל – יכולה להוביל, ואכן הובילה –  רק לקטסטרופה. היומרה האימבצילית באופן בלתי נפתס דומה לילד קטן, שמרכיב לעצמו מחשב מקופסאות קרטון ומצפה שיפעל – משום שחיקה בדייקנות את המראה של המחשב האמיתי. די בכך כדי לשלול מכל אדם שמעז להציע לברוא אדם חדש – את הזכות לטעון לשפיות.

אבל אם נחוצים עוד טיעונים כנגד אותם פרקנשטיינים בוראי "אדם חדש":

אי אפשר להציע תיאוריה חברתית חדשה לבריאת אדם חדש מבלי להגדיר מהו אדם. תיאוריה היא מערך מתודי – מתמטי – של הנחות יסוד: "האדם" הוא חיה הבונה את הכלי הייצור של הכלים שלה".  ה"החברה האנושית"  נבדלת באיכותה על פי גזע ומוצא". "האדם" הוא סך כל הקשריו החברתיים"  (הטענה המרקסיסטית הזו, שנשמעת נכונה ואף הגיונית, אומרת למעשה, שלא ניתן "לתקן" ולו פרט אחד – לפני ש"תיקנו" את כל החברה האנושית כולה).

כך, כל תיאוריה, ולא משנה אם היא בעד ג'יהד  (שהוא עקרונית קוהרנטי יותר) או מתיימרת לשחרר את האדם לחופשי מכבליו – שוללת מראש את חירותו, גודרת את האדם תחת הגדרה אחת – שהמציאות החדשה תתאים ממילא אך ורק לסוגו המוגדר האחד (ומה נעשה אז עם אלו, שאינם תואמים לתיאוריה? ההסטוריה הקצרה של אידאולוגיות בוראות עולם חדש  כבר הראה לנו).

אלא, שהתיאוריות לבריאת אדם חדש לעולם לא יתאימו ולו לפרט אחד. כל אחד מהרעיונות מניח תמיד  קיומו  "אדם מופשט" – כלומר, אדם – ללא כל פרטי זהות, תרבות, או מניעים אישיים מקריים. גם אם התוכן של התיאוריה שולל זאת, ואף יוצא כנגד תפיסות כאלו ("האדם החד ממדי" למשל) – התיאוריה עצמה לא תתכן – בלי הנחת ה"אדם" כמושג מופשט.

תיאוריה כזו תהיה כמו תיאוריה מדעית שמבקשת למצוא את חוק הטבע שמניע את האקראיות המוחלטת בטבע. תיאוריה היא מתודה. מתודה או עוסקת בכללי ובזהה, או שאינה מתודה. אדם, פרט, אינו מתאים לשום מתודה. אם היה – הוא היה מכונה.

שיאה של תפיסת "האדם המופשט" נמצאת בתורת המוסר של  קאנט, אחד מההוגים השיטתיים והמתמטיים ביותר. הציווי הקטגורי הוא הדרישה מכל פרט לחוקק את חוקיו שלו, אך – ופה כל הכשל – מתוך שמיטת כל סממן אישי-פרטי.  על כל אדם לחוקק  את חוקיו כאילו אין לו העדפות אישיות, מגבלות של זהות אישית ותרבותית, רצונות אישיים או כל סממן אחר למעט ה"עצם" המופשט מכל תכונה אנושית. כך ניסח קאנט למעשה תורת מוסר שעוקפת את כל החוויה האנושית ואת כל הבעייתיות האנושית – שבשלה היתה נחוצה תורת מוסר מלכתחילה.  אם היה האדם אכן מופשט מכל אנושיותו הפרטיקולרית – לא היתה נחוצה כלל תורת מוסר. מאחר שאין זה כך – תורת המוסר הקאנטיאנית לא נותנת מענה ולו לאדם קיים אחד.

(בזמנו בשומר הצעיר כל בוגר צעיר נתבקש לבצע "הגשמה אישית". כך נקראה הפעולה, שהיתה לה רק התממשות אחת – עליה על הקרקע.  הנה כי כן, כל אחד מגשים עצמו על פי דרכו האישית, ודרכו האישית של כל בוגר השיטה – היא אותה דרך קולקטיבית אחת, קבועה וידועה מראש.)

הנאו מרקסיסטים טעו אפילו יותר מקאנט בטעות גסה עוד יותר. הם הניחו, שאם רק יסולקו   כל התופעות החברתיות שנראו להם כמשחיתות את האדם (למעשה, סך כל התופעות החברתיות הקיימות היום ובכל ההסטוריה אי פעם )  או אז  ישתחרר ה"אדם"  מכבליו ויוכל  לחיות את חייו שלו כבן חורין – כפי שהוא במצבו הטבעי. כלומר, רק אם נברא מציאות שמעולם לא נבראה קודם – רק אז האדם יממש את ייעודו ואת אנושיות ה"אמיתית". אמיתית, מהיכן?  מכיוון שאינה אמיתית מתוקף מציאות –  היא אמיתית מתוקף תיאוריה, שמאשרת ומתקפת את "אמיתיותה". ואכן –  כל הזרם המפואר של הנאו-מרקסיזים ו"ביקורת האידאלוגיה" עסקו באובססביות להוכיח שכל כולה של המציאות היא שקרית , מדומה וכוזבת.

ובכל מקרה, גם  אם ההנחה בדבר חירותו האימננטית של הפרט היתה נכונה-  היא היתה באה לביטוי בחברה שאותם בני חורין היו מקימים ממילא. אם אינה נכונה – שום התארגנות חברתית לא תתאים לסוג אדם שכלל אינו קיים ומעולם קודם לכן לא נברא. (הקומוניזם מבוסס על ההנחה שבני אדם יעבדו מרצון ליצר שפע ללא אינטרס אישי. ובכן, זה לא קרה אף פעם,  אבל אם היכולת הזו היתה מעוגנת באופי האנושי-החברתי- ההתארגנות החברתית-כלכלית היתה ממילא מתארגנת כך ולא היתה נוצרת התארגנות קפיטליסטית. למעשה, כמעט כל משפחה גרעינית היא התארגנות "קומוניסטית" – כל אחד על פי צרכיו, כל אחד (תורם) לפי יכולתו. זו צורת התארגנות שכל אדם מכיר לפני כל צורה אחרת. אך ישנה סיבה טובה לכך שזה לא עובד על כלל האנושות. וזה ממש לא משום שכל חברה אנושית אי פעם "הרסה"  את טבע האדם…).

גם המרקסיזם וגם תיאוריות מוסר קאנטיניות סובלים מאותה טעות קריטית ופאטלית: הם בראו תיאוריה חברתית – שכדי שהתיאוריה תהיה נכונה, יש להמציא אפיונים עבור סוג אדם שאינו בר-קיימא – רק כדי שיתאים לנוסחאות שלהם.

ההבדל הוא, שקאנט לא ניסה לכפות על המציאות את האדם המופשט שלו.  תיאוריה המתיימרת לברוא "אדם חדש" –  אם חלילה תצליח ,תברא תמיד את המפלצת הפרנקנשטיינית, ותיצור יצור לא-אנושי, תלוש מכל אנושיותו, בסביבה חברתית  חדשה – שלא מתאימה למגורי אדם – ולא לחיים של ולו אדם אחד בלבד. מאחר שכל זה בלתי ניתן למימוש באמת – פה מתחילות כל הסתירות וכל הפעולות להביס את עצמן:

מעטים מוכנים לזכור ולהודות בכך, שהשלטון הבולשביקי – הבנוי על התיאוריה המרקסיסטית שההבטחה הגדולה, המהותית והמשמעותית ביותר שלה היה – שחרור האדם מעמל. אלא, שמרגע שעלה השלטון הסובייטי – העמל הפך להיות מטרה מקודשת! כלומר, העם, שהקריב חייו למען מהפכה שתביא לחיים ללא עמל וייגע מיותרים  – נדרש עתה להיות משועבד כצמית למפלגה – למען שימור האוטופיה הריקה מכל תכני וערכיה האוטופיים המבוטחים.  נבגדותה של מהכפה זו בדיוק התוצאה ההכרחית במימוש כל תיאוריה רדיקלית ופנטית.  זה הכרחי,  תמטית, משום במציאות אנושית אין שום מקום ל"מוחלט".  ובכל פעם שמנסים להחדיר את המוחלט – הקצוות מתהפכים. כל קיצוניות ערכית מתמשקת עם כל תיאוריה קיצונית אחרת. אין הבדל בין איסלם קיצוני לבין שמאל קיצוני, לבין נאציזם, או קומוניזם. ההתנהלות עצמה דומה, האמצעים זהים, הסתירה העצמית מתקיימת בכולם, והרצחנות מובנית בהם אימננטית.  דת השלום והאהבה לא תהסס להרוג מי שלא חולק עמה את ערכי השלום והאהבה. הקומוניזם  בכל צורותיו מעולם לא הסס לרצוח ולכלוא כל מי ש"סירב להיות חופשי". ה"אנטי-פאשסטים" מגלים תמיד, ש"אין ברירה" אלא להיות אלימים כלפי ה"פאשיסטים" האלימים.  השמאל, שברובו הוטעה לתפוס את הדמוקרטיה כ"מהותית" (על כך איני מאשימה שמאלנים, אלא את אהרון ברק שהמציא את המפלצת הפרנקנשטינית הזו שמשמעה – לא-דמוקרטיה) – דוגל בחוסר סובלנות, בהשתקה ובהדרה "כל מי שאינו סובלני, אינו "פלורליסט" ומדיר"….

פה נמצא ההבדל המהותי האחד – בין שמרנים, ימנים ודתיים  לבין פאשיסטים ושמאלנים: האחרונים תמיד יציעו לשנות את האדם ואת החברה מהיסוד, על פי רעיון מהפכני – שיבקש להביא שינוי ראדיקלי, שמשמעותו חברה חדשה שמישהו הגה את כל מורכבותה, במקרה הטוב – מתוך ישיבה בספריה (כמרקס, שכמעט מעולם לא הוציא אף להתמודד עם מציאות בכלל) . כל זה נובע מכך,  שדת אידאולוגית, שאין לה כל צורה אחרת של קיום אלא על פי נוסחאות מתמטיות – שמראש היה ניתן לדעת גם בלי להקשיב לתוכן עצמו –  שאין להן כל יכולת התממשות משום שהאדם, וחברת האדם – אינם בנויים מיסודם להתאים לנוסחאות. וככל שנוסחאות רדודות יותר -שאיפת הבריאה יש מאין יומרנית יותר, כי נחוץ יותר להתאים את האדם ואת המציאות לתוך הנוסחאות של התיאוריה  – כך הפנטיות גדלה יותר. וככל שהפנטיות גדלה יותר – האמצעים הופכים להיות אלימים יותר. תיאוריה פנטית הבוראת יש מאין אדם חדש – תגלה תמיד, בכל סבב של ניסיון "להציע" אותה לציבור – שהציבור ברובו ידחה אותה. זה יוביל אותם תמיד למסקנה שהמצב החברתי והאנושי גרוע יותר ויותר – אפילו ממה שחשבו קודם.  (חישבו למשל על הטענות הקבועות של השמאל – שהעם הולך ונגרף לימין קיצוני יותר. עובדתית, המצב הפוך בתכלית, וקל להשוות את הימין היום, לתפיסות של בן גוריון, גולדה ומשה דיין – שהיו נתפסות היום כימין פשיסטי לאומני וגזעני).  ה"התדרדות" המוסרית של הציבור, בעיניו של הפאנט – לנצח תצדיק את החמרת המאבק בו. את "הורדת הכפפות", את ה"אין לנו את הפריבילגיה להנהוג בעדינות" . כך כל הדרך עד לבגידה בכל הערכים שלהם עצמם.  כך, תמיד, כת שלום עולמי תהיה כת רצח כל מתנגד. תמיד. זה מעוגן תמטית לתוך הפאנטיות עצמה.

כך, ע"י מערך ערכים מעוות וחסר איזון, אלו שדוגלים בכך שכל בני האדם שווים, תוך ציטוט הערך האמוני "נבראו בצלם" (כשמילה "אלוהים" הושמטה מהמקור, כי אלוהים הוחלף עלידי האידאולוגים), בראו הלכה למעשה עולם חברתי שיש בו היררכיות המבחינות בין בני אדם – על פי מפתח של איכויתיות אנושית:

הוגי התיאוריה, בוראי העולם החדש והאדם החדש  – הם האנושיים במלואם, כלומר, האלוהות המושלמת בתכלית –  הם ההוגים של התיאוריה, הכל-יודעים, כל-טובים, שאינם יכולים לעולם לטעות. (ואכן, "המפלגה תמיד צודקת"  גם כשהיא טועה – היא קובעת מהו צדק – וצדק הוא – כל מה שהמפלגה אומרת ועושה. תיקוף עצמי בעידן העדר תיקוף חיצוני הוא תמיד טאוטולוגי). הבורא ניצב מעל לכלל האנושות ("ראשון בין שווים" כך כינה עצמו לנין – למרות הסתירה הלוגית הבסיסית. שאכן איפשרה שליטה טוטליטרית, למען השיויון והחירות…). הוא גם היחיד שקובע את הערך מתקף אותו וניצב מעליו – כמו שאלוהים אינו מחוייב לחוקיו שלו.  (אהרון ברק שוב עולה, כאסוציאציה מתבקשת)

הבאים בהיררכית האנושות הם השליחים:  כל האידאולוגים הנמרצים שמפיצים את הבשורה.

תחתם נמצאים ההמונים אנושיים עדיין אך מאחר שתבונתם כוזבת, מותר, וחובה, למעשה, לעצב מחדש את תודעתם מחוץ להם. אם העיצוב עלה כהלכה-  אזי – הם בני אדם שנבראו (מחדש) בצלם (המנהיג ההוגה).

כל השאר – ההמונים ה"אחרים"  – שלא קיבלו את תורת האמת של אלוהים  חיים (חיים באמת, במובן של – ילודי אישה ובני תמותה) – הם אינם אלא אספסוף נבער, לא מוסרי, לא תבוני, מנוכר מאנושיותו שלו,מתנגד, בטפשותו לבחור בחירותו ומותר , ואף צריך – לכפות עליו את חירותו. ואם יתעקש לסרב, ולא יועיל כל שכנוע – אז להשתיק, לכלוא, לשעבד ולהרוג אותו למען חירותו שלו ולמען חברת מופת, אסתטית, טהורה,  הצודקת באופן מוחלט.

בדת הזו יש גם שטן ממשי מאד: ראש הממשלה, בנימין נתניהו. המנהיג של האספסוף הבלתי אנושי, למי שלא איבחן עדיין שהשנאה לנתניהו היא שנאה מתוך להט בעל סנטימנט פאנטי דתי.

את כל התופעות הללו אנחנו רואים היום בביטויים הכי פרוזאים של השמאל הישראלי ("המיעוט הנאור, האנושי והצודק): היחס לתומכי ליכוד כ"מתרבים כמו עכברים"  (ההוגה, רינת עופר), ולחלופין, האמונה המוחלטת בכך, שאם מישהי ביצעה מעשה מביש ומטופש כמו לחרוט שמה על קיר הקולוסאום  – היא בהכרח מצביעת ליכוד. כי כל מה שטוב, הוא אנושי, ולכן "איתנו".  כל מה שרע – אינו אנושי – ושייך לאויבינו.

כך, מאחר שנתניהו הוא האנטי-כריסט – כל מה שהוא עושה בהכרח רע, משחית ומושחת. משום שהוא רע, משחית ומושחת, תומכיו הם בהכרח מוסתים על ידו (ולראיה, אם לא היו מוסתים, היו נמצאים בצד של הטובים, אין צורך להביא ראיה לכך שהוא הסית. זה מתבקש מעצם קיום מצביעיו). וכך -כל מי שמביא ראייה מן המציאות לכך שנתניהו לא מושחת – יש להתעלם ממנו ומהראיות גם יחד – משום שהוא בהכרח פועל בשירות נתניהו- המושחת אפריורית מתוקף התיאוריה ממש.  כאשר המציאות עצמה מוכיחה את ההפך – זו המציאות – שטועה. המציאות היא שפועלת להצדקת נתניהו. זה ממש לא מופרך לאור טיעונים המנוסחים בצורות קצת יותר מתוחכמות אך שהמסר המובלע שלהם  מבוסס, ובמלוא הרצינות, על הרעיון  ש"נתניהו יעשה הכל כדי להישאר בשלטון, כולל לשפר את הכלכלה, ליצור לישראל קשרים דיפלומטים ולהביא לשלום עם מדינות ערב".

אין עדות טובה להלך הרוח הזה משתי פליטות פה של אברמוביץ, הראשונה, כשחשף  שה"הסתה" של נתניהו טרום רצח רבין הגיעה מצדו של סוכן שב"כ, והשניה  כשהתנצל עליה באמרו – שאם היה יודע שזה יסייע לימין – לא היה מגלה את האמת לציבור.

כך גם – העתונות כולה התגייסה בימי טרום אוסלו לטעון את הטענה הכה שערורייתית, שכה מעידה על שבי בקקונספציה- ולהאשים – שהפיגועים הרצחניים מצד פלסטינים מסייעים לימין. לא, חלילה, שהמציאות עצמה מוכיחה שהימין צדק, והשמאל טעה. אלא- השמאל בהכרח צודק. למרות המציאות, וגרוע מכך – המציאות עצמה גרועה, לא בגלל שמאות אזרחים נרצחים על ידי הפרטנר לשלום – אלא משום שהיא משרתת את אלו, שטענו, שזה מה שיקרה. המסקנה היתה – לזרז את התהליכים עוד יותר  – לפני שכולם יגלו  שהימין המרושע צדק.

החשיבה הטאוטולוגית הזו, המחווטת לעצמה במעגליות – היא תאוריה נטולת כל עקרון הפרכה ולכן מאששת ומתקפת את עצמה אפודיקטית, ללא צורך בהתערבות המציאות:

פאשיסטים הם אלו שממציאים אוייב חיצוני רק כדי לבסס את שילטונם. ביבי פשיסט, לכן האיומים מצד איראן אינם אלא המצאה שלו.  ולהפך-  מאחר שביבי המציא את האיום האיראני – זו הוכחה לכך שהוא פשיסט.

זוהי אותה טעות של הפאנטים הדתיים:  אלוהים קיים כי כך כתוב בכתבי הקודש, כתבי הקודש הם אמת, כי אלוהים כתב אותם….

 

שמרנות לעומת בריאתנות-עצמית

ה"שמרנים"  נתפסים ככאלו לא בשל כך שהם מתנגדים לכל שינוי (וזה אכן מה שמרקסיסטים ופאשיסטים יאשימו אותם)  אלא –  כי הם מבינים  אל-נכון – שכל אידאולוגיה מהפכנית היא איוולת יומרנית איומה, שנולדה במוחות אלו שהיו מטומטמים מספיק להאמין שהם יכולים להחליף את אלוהים  ולברוא יש מאין עולם חדש – מופלא יותר מזה של הבורא הפגום . והבעיה עם כך – שלעיתים הם מצליחים בכך. כל שלטון  פשיסטי, נאצי, בולשביקי, קומוניסטי  – הוא תוצר של אותו דבר אחד מהותי – ההיבריס של האדם – באמונתו המגלומנית, המופרעת והמסוכנת מאין כמוה – להאמין שהוא יכול להיות אלוהות משופרת. כך האידאולוגיות כולן הופכות להיות דת חילונית – עם כל הפגמים של הדתות הדכאניות הדוגמטיות ביותר  – ובנוסף עם הרס כל הבריאה הקיימת  -שדתיים מאמינים שהיא פרי יצירת הבורא, וחילונים מייחסים אותה לתוצר התבונה והניסיון של כל ההיסטוריה האנושית, שניצבר במהלך מיליוני שנים בדם, יזע ודמעות בתהליך כואב של ברירה טבעית – של השרדות ממשית וברירה חברתית של רעיונות -עד להגעינו לשפע היחסי ולחופש היחסי שקיים בחברה שלנו, כל עוד אין בה מטורפים שמתכננים סדר עולמי חדש, אדם חדש, כלכלה חדשה, שינוי רדיקלי , תכנות מחדש של בני אדם  וזוועות כאלו – שהם פשעים כנגד האנושות מהרגע שמישהו מעז בכלל להציע אותם.

והטיעון המוחץ  כנגד כל בוראי העולם החדש, וכנגד כל אלו המבקשים להתערב התערבות גסה ולפלוש לחיים הפרטיים של בני האדם כדי לתקן אותם, לארגן מחדש את המבנה המשפחתי, להפקיע מידי הורים את הזכות הבלעדית על ילדיהם, המבקשים לכפות על הציבור תפיסה אלטרנטיבית של מגדר, ולהשתיק את האפשרות להביע תפיסות אחרות ע"י דיקטטורת הפוליטיקלי קורקט וכל מהנדסי התודעה שמאמינים בכל ליבם שצריך לעצב את החברה על ידי שקרים, הסתרת אמת ומיסגור מציאות באמצעות המדיה – הטיעון האחד שאין להפריכו – מונח דווקא ביסודן של כל התיאוריות שמרשות לעצמן לכפות על האדם להיברא מחדש בצלמם – היא – שאינם מתוקפים חיצונית. אין אלוהות שמתקפת אותן, זה ברור-אבל גם  אין ניסיון אנושי שמוכיח שהדרך שלהם טובה יותר – מעצם רצונם לברוא דבר חדש. ישנן אמנם תיאוריות שמתקפות את התיאוריות, אבל שום דבר לא מתקף גם אותן לא משנה כמה מטא-תיאוריות יוערמו על גבי התיאוריה הבסיסית – הן יהיה אף פחות מתוקפות. אלו רעיונות בלתי ניתנים לתקוף במהותם ממש.  והשאלה היא –  מהיכן עזות המצח לכפות שינויים, תיקונים, שיפורים על בני אדם – עד לכדי בריאת יש מאין של המציאות כולה – כשבאמתחתכם תיאוריה שערכיה לא מתוקפים אלא על ידי עצמכם בלבד  שבכל פעם שנוסו, בכל מקום שבו עלה משטר של "משני-עולמות"- זה התגלה בכל פעם מחדש כקטסטרופה קולוסלית של דכאנות, אלימות, רצחנות והרס טוטאלי של אדם, חברה, טבע וכלכלה – גם יחד!