דקונסטרוקציה, השופט עודד אל-הגיון, ועוד שתי בדיחות מאותו סוג

בשלב הזה כולכם חייבים להבין מהי דקונטרוקציה. משום שזה מה שמשפיע עכשיו על חיינו כאן עכשיו, ומי שיבין יזהה אותה בקלות מעתה והלאה.

באקדמיה רווחת התפיסה המרקסיסטית כאידאולוגיה, והתפיסה הפוסטמודרנית – ככלי למהפכה. (רובם לא מהפכנים, לדעתם, ולמרות זאת הם מצדדים בביקורת על כל אספקט של המציאות, כך שהם נשאי מהפכה במשתמע ובלוא דעת)

פוסטמודרניזם הוא תוצר של המפנה הלשוני, שבקיצור מופרז – מהותו בתפיסה שאין מציאות – הכל טקסט.

טקס זה טקסט

מלחמה זה טקסט

אדם הוא טקסט

גם טקסט הוא טקסט.

מאחר שאין כל מציאות לשמש כנקודת אחיזה בתאוריה הזו, כל טקסט פתוח לכל פרשנות.

פרשנות נקראת "קריאה" – ולשיטה שהולידה את זה קוראים דקונסטרוקציה. ההנחה שבבסיסה היא – שכל טקסט ניתן לקרוא כאוות רצונך, לפרש, לפרק אותו, להבין הפוך הלשונו וכוונתו, ולהרכיב ממנו מחדש את מה שהוא לא התכוון לומר.

"מות המחבר" זה המונח שממנו זה נולד -על פיו לפרשנות של סופר על ספרו אין שום עדיפות על פני כל פרשן אחר.

כוונת הטקסט לא נמצאת בטקסט אלא בכל פרשן.

"קריאות", אתם מכירים אותה היטב, כמעט מכל מאמר בהארץ, פוסטים של יגאל סרנה – שרוסם פיוט שטנה על תמונות כמבחן רורשאך לאישיותו המעוותת  ועתה, הטקסט האווילי של השופט עודד אל היגיון – ש"קרא" בכובע של מנחה את כל מה שהוא חושב ממילא על ה"מדינה" (כלומר על אוסף הטקסטים שיוצרים אותה, למשל טקס הדלקת המשואות, והכובע של המנחה)

אהרון ברק הכניס זאת כשיטה ל"פרשנות" לשון החוק כך שללשון החוק אין יותר חשיבות. וגם לא לכוונת המחוקק שחוקק אותו. והפרשן הבלעדי הוא השופט.

מאז, אין חוק בישראל. הלכה למעשה ממש. ישנם רק שופטים. ורובם שבויים בטמטום הזה בעצמם.

הסיבה לכך שמרקסיסטים אימצו את הפוסטנודרניזם (וגם סיבת תהליך ההתנתקות ממנה ההולך וצובר תאוצה) נמצאת כל כולה בכך – שהדקונסטרוקציה היא הכלי שמפרק, ומשמיד -כל תבנית של משמעות:

תבנית משמעות היא סוג של אמת, אמונה, מוסכמה – שאינה מתוקפת ב"טבע" (אם כי גם חוקי טבע עוברים מתקפה). כשמדינת ישראל בוחרת לציין בדרך מסיימת את יום הזיכרון – זהו אקט סימבולי בלבד, הצפירה – שרירותית, התכנים- ברי-שינוי, היום, התאריך השעה – כולם שרירותיים או סימבולים. אבל יחד – "יום זכרון" הוא תבנית משמעות שנוצקה לייצר אחדות על ידי סימבוליות משותפת.

ואכן, אם מפרקים את תבנית המשמעות – היא תתפרק לגורמים. ובאף אחד מהם לא ימצא "יום-זיכריוניות". כי כוחה של תבנית משמעות היא רק עד שמפרקים אותה. ואז היא מתפוררת.

כך ניתן לפרק כל דבר משמעותי, עד לאובדן מוחלט, של כל משמעות. וזה מה שמהפכנים מרקיססטים רוצים שיקרה. לו יכלו, היו מפרקים גם את המוסכמה שלמטבע יש ערך – (הערך שלו הוא אכן מוסכמה) ואז תתפרק כל הכלכלה העולמית (חכו…)

מבחינת הדקונסטרוקטיביסטים – די להם בפירוק מוחלט ותמידי של כל משמעות (כי זו מחלה אוטואימונית של התבונה עצמה. הם זיהו את הבעיות של העולם בתבניות המשמעות, והם צודקים מצדם – כל המלחמות בעולם נבעו אך ורק משום שלבני אדם יש משמעות, זהות, ודברים שחשובים להם. את זה הם מבקשים להכחיד כדי "לרפא" את העולם…השלב הבא הוא ההבנה שבני אדם הם מקור לכל צרות האנושות. זה גם נכון).

אבל מרקסיסטים רוצים מהפכה קומוניסטית, שלאחריה תבנה חברה אנושית אחת ללא גבולות, עמים, דתות, זהות נבדלת או קניין שמבחין בין בני אדם. באוטופיה הנפלאה הזו, נוסח לנון, כל האנושות תשלט על ידי מנגנון שליטה אחד לא נבחר, כל-מטיב והוגן באופן מוחלט, שתפקידו יהיה לחלק את כל השפע לכלל בני האדם. (זה מה שהאיחוד האירופי כבר עתה, רק בלי המיטיבות וההגינות)

לשם כך נחוץ קודם -"עולם ישן עדי יסוד נחריבה".

לכן נחוצה להם הדקונסטרוקציה – היא הפטיש האולטימטיבי שיכול לנתץ את כל תבניות המשמעות הקיימות וגם את כלי החשיבה. היא נחוצה להם עד לנקודה שבה ריסקו מספיק, בללו את שפתנו. הרגילו אותנו ל"פתיחות מחשבתית" כערך דוגמטי, אך ללא המחשבה עצמה.

וכל תבנית משמעות שהצליחו להטיל בה ספק ולפורר אותה- הם בונים מחדש – על פי האידאולוגיה הרדיקלית שלהם:

כך, ביטול אחדות סביב טקסי זכרון – נבנים מחדש כ"הכרה בנכבה".
קעקוע מעמדה של האמת ההסטורית – להסטוריה בת 3000 שנה – לכלל "נרטיב" (שמשמעו רק "אמונה"), כבעל ערך אמת השווה ל"נרטיב הפלסטיני" נטול התיקוף ההסטורי. ומשם, לאחר שבולבלו את הכלים שנועדו להבחנה בין שני ה"אמיתות", המפוקפקות באותה המידה – הפוסטסמודריסטיות מסולקת ומופקעת – ותחתיה הולכת ונרקמת אמת ממשית, אלטרנטיבית-  על פיה הנרטיב הפלסטני הוא האמת, והנרטיב היהודי-ציוני אינו אלא סיפור בדייה שהתנחל במוחם של אנשים כאילו היה אמת. (כך למשל "הארץ" נזעק לקעקע בשיטות דקונסטרוציה כל הוכחה ארכיאולוגית לקיומם של יהודים קדומים בארץ ישראל. ). פתאום יש אמת מוחלטת. היא רק הפוכה  למציאות ומתוקפת לא מדעית אלא על פי כמות הפעמים ש"ברי-סמכא" טענו זאת.

כל מה שהפוסטמודרניזם יפרק – והוא יפרק כל מה שחשוב לכם, כל מה שהוא בעל משמעות – כל משמעות – יבואו המרקסיסטים ויבנו מחדש – להפך.

עתה, תחת להתעצבן מכל ביטוי של זה – תבעו נחרצות מהיריב את ההגיון העומד מאחורי הטיעון הדקונסטרוקטיבי. הם לא יצליחו בכך גם כדי להציל את חייהם. כי כל הרעיון הוא קריאת תיגר על ההגיון ה"לוגו-צנטרי".

דרשו תיקוף. הם לא יצליחו כי הרעיון הוא שאין כזה בנמצא. הכל טקסט ואין כלום מחוץ לטקסט. מושג התיקוף לעומת זאת – תמיד מתייחס לתיקוף חיצוני. אין "חיצוני" בתאוריות האלו.

דרשו קריטריון שיפוט על ידי דוגמאות נגדיות: "אם תרבוש אינו פלורליסטי למה חיג'ב כן?" הם לא יצליחו להסביר.

ואז סכמו להם: טענות שאין בהן הגיון, עובדות לא מתוקפות ושיפוט ללא קריטריון הם כלום. הם שום דבר, הם גבב מילים חסר פשר ונטול משמעות!

כך, אגב, משנתו של אהרון ברק

כאילו קרא אותי ומיהר להמחיש את הטענות שלי על הכשל הלוגי של הדקונסטרוקציה: