אירוני מאין כמוהו, שנשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, נשאה מכל המקומות בעולם דווקא בנירנברג נאום, שנרמז ממנו שבישראל קיימים תהליכים המזכירים את גרמניה של שנות ה-30.
ללא קריטריון רלוונטי אין כל ערך להשוואה הזו. ברזולוציה כה נמוכה כל דבר דומה לכל דבר אחר, או לא – כרצונה. אך מה שבטוח הוא, שנשיאת בית המשפט העליון מאמינה שהעם בישראל נמצא על במדרון החלקלק להפיכתו לנאצי ושאין בעולם אדם הגון שיהיה מוכן לאפשר שלטון עצמי לאצים. ומובן, איפוא, שמי שבידיה כוח כמעט לא מוגבל, תפעל בכל המרץ לבלום חירות זאת כדי להגן על הדמוקרטיה מפני העם.
ההיגיון בכך שאוב מהמושג ה"דמוקרטיה מהותית" מודל משופר של הדמוקרטיה, שמשמעו, שלדמוקרטיה יש ערכים. כך, שאם העם מתרחק מהערכים שנקבעו כמהותיים לדמוקרטיה, (ע"י מי?) הכרחי לעקוף את ה"דמוס"
ברק הגה זאת מהיותו הראשון "לזהות" תהליכים בעם כפי שנרמז מאינספור התבטאויות: "דמוקרטיה שפוגעת בזכויות אדם היא בעיניי לא דמוקרטיה. אחרי הכל, גם המפלגה הנאצית נבחרה על ידי רוב דמוקרטי". … אני מאמין באמונה שלמה, שאם היו אז לגרמניה בית משפט חזק וביקורת שיפוטית, אפשר היה למנוע את היטלר".(ידיעות אחרות 2015). זהו טיעון נוח למדי עבור מי שחולש הן על פרשנות חוק היסוד שכונן והפך לפרשנו הקאנוני, ושהעניק לעצמו את החירות להתערב בכול ללא תוקף חוקי ממשי. למעשה,זה די דומה לדבר שממנו כל זה נועד להגן עלינו מפניו.
גם ממשיכת דרכו, אסתר חיות מודאגת מאד מסוג הדמוקרטיה המאפשרת לעם לקבוע מדיניותו שלו:"… אתם נוטים להאמין שהמוסדות המגנים על הדמוקרטיה יעמדו לנצח ויישרדו כל מתקפה." לטענתה, כמו היום גם בדמוקרטיה ההיא לא האמינו שתתיכן פגיעה בזכויות האדם והנה כי כן כולנו יודעים את ההסטוריה. דמוקרטיה היא הסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה.
משפטי נירנברג, כך קבע סולז'נצין, היו האירוע החשוב ביותר בתולדות המאה ה-20 משום ששם נקבע שישנם ערכים אוניברסליים שאינם תלויים בחוקי מדינה. אלא בעוד שסולז'נצין התכוון בעיקר לרצח-עם מתודי, רק שכלל והרחיב את כמות הערכים האוניברסליים והכפיף אותם למצפונו של שופט בלבד: "שלטון החוק משמעותו השלטת חוק שבמהותו מקיים איזושהי מוסריות פנימית". ושעל כן "דין הבוחר אינו בא במקום דין המשפט ואין הוא יכול להחליפו."[1] די בכך להבין שאין דמוקרטיה בישראל.
גרוע מכך, עם הזמן מתגלה שאותה "מוסריות פנימית" מכתיבה חובה אוניברסלית להעניק למהגר לא חוקי הזדמנות "למצוא תחביבים, בנות זוג ולספר את סיפור חייו שלו" (ע. פוגלמן), להעניק היתר-כניסה לפעילת החרם האנטישמית לארה קאסם, לכפות הכנסת משפחות אויב להשתתפות בטקס שעורר זעם ועלבון בקרב מרבית העם. ואכן, ככל שפסיקותיו של בגצ חורגים יותר מהמצפון והערכים של העם, כך מוכח יותר, שהעם נטול "מוסריות פנימית", והכרחי יותר להדק את שלטונו של בגצ, להצלת העם מפני משפטי נירנרבג הבאים. "השמירה על עקרון העצמאות ואי התלות של השופטים" קובעת חיות ,"היא, אפוא, מאבני היסוד בכל משטר דמוקרטי". אלא שעצמאות שכזו מעולם לא היתה אמורה לכלול את החירות להחליף את העם, נבחריו ומחוקקיו בשם הדמוקרטיה.
"ההסטוריה חוזרת" טען מרקס, פעם ראשונה כטרגדיה, ובשניה כפארסה מגוחכת. הפארסה היא, שמרוב שבית במשפט שומר עלינו מפני הנאציזם שלנו, הוא מגן על אנטישמים, נאצים, תומכי חרם, ומחבלים מצאצאי המופתי – מפני היהודים.
הרפורמה בבית המשפט, הנחוצה מאין כמוה, חייבת לכלול ביקורת לוגית על עקרונות השיטה. סריקת הטקסטים המכוננים שלה במסרקות לוגיקה, היו מותירים ממנה רק את שמו של ברק.
צילום: אוהד צויגנברג
[1] ~ בגץ 4267/93 אמיתי – אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות נ' יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, פ"ד מז(5) 441
טעון גיבו"ח - גלי בת חורין 
להשאיר תגובה