מה עושים, כשכל האמת מתגלה כשקרים?

"העולם פשוט" טוען ג'ורדן פיטרסון "אבל רק כשהוא מתנהג יפה". ואם נקח זאת למצב הפוליטי בישראל, שעליו אני אכן רוצה לדבר פה, המשמעות של זה היא, שכשמוסדות המדינה פועלים כשורה, כשכל בעל תפקיד עושה תפקידו נאמנה, כשאיש מהם אינו משקר או מואשם בשקר, אנחנו יכולים להאמין לסמכות, ולשפוט על פי המציאות כפי שהיא מתווכת לנו על ידי מומחים ברי סמכא ולהתפנות להתעסק בענינו הפרטיים.

אבל זה לא המצב היום.
"מה עושים כשהאמת מתגלה כשקרים?" מזמרים לנו חברי להקת איירופלן ומציעים לנו לחפש אהבה. אני מציעה לחפש את האמת.

וזו משימה מאד לא פשוטה.
החברה ומוסדותיה, וחוקי, ומשפטיה כל כך מורכבים – עד שאפילו אם תהיו מתמחים בכל תחום בפרשיית 4000 למשל, שזה אומר מומחים לרגולציה לתקשורת כמו אבי וייס, למשפט, לתקשורת ולכל דבר ועניין- עדיין תאלצו להסתמך עם מה שבר סמכא אומרים על מה קרה שם בפועל ממש.
המחקר האמפירי כולו נמצא רק בתחום השאלה מי פעל, מה אמר, איך מאיזה מניע  וכל מענה כזה דורש אמון במישהו,  אלא, שלאור כל ההאשמות בשקרים ושחיתויות, הפריוולגיה להאמין למישהו ניטלה מאיתנו.
מרגע זה העולם מורכב ומסובך מאין כמוהו. ולא פלא, איפוא, ש(כמעט) כל מה שנותר הוא להאמין לשקרן מהמחנה שלך. או לשקרנים שמשרתים את האג'נדה שלכם.
וזה אכן מה שקורה בפועל, משום שאנחנו רואים חדשות לבקרים שכאשר היועמ"ש,למשל, קובע דבר מה שלא נוח למחנה אחד להאמין בו, הם יוצאים כנגדו להפגנה.
וכשהוא קובע דבר מה שנוח – דבריו הם דברי אלוהים חיים.
זה נכון לשני המחנות/

ראו את הניתוח של אבי וויס בקישור הראשון – על פרשת 4000 ועל שקרי המערכת :

"כל המסמכים והעדים לטובתו של נתניהו לא נחקרו וכל המסמכים לטובתו לא נכנסו לתיק החקירה ועדי שקר, לכאורה, לא עומתו מול מסמכים ברורים אלה וכל החקירה בנויה על דברים בע"פ לא מבוססים, בשעה שקיימים מאות מסמכים הסותרים את הדברים בע"פ, שהומצאו בדיעבד. בנוסף, "עדי מדינה", שדיברו עם התקשורת ו\או הדליפו חומרי חקירה, יש לעצור ולבטל את "הסכם עד המדינה", שנערך עימם, הסכם שהופר על ידם, מה שסותר גם את הנחיית היועמ"ש לגבי "עדי מדינה"

קריאת המסמך כולו מאד משכנעת, אבל למרות שהציג את כל המסמכים – כל מי שאין לו התמחות בתחום יכול רק להאמין לפרשות שלו. ואולי הוא משקר? מי יודע?

אף אחד לא יכול לדעת.
כשאין יותר אמון בסמכות, בין אם בראש הממשלה או בבית המשפט – אי אפשר להאמין לאף אחד. מה שנחרב פה זה כלי החשיבה הפשוטה הנובעים מאמון בסמכות. מפה זה רק כל הדרך לכאוס מוחלט שבו שום דבר לא ניתן לידיעה, כשהמזור המוצע למבוכה האפיסטמולוגית הזו היא שטיפת מוח בעזרת ססמאות ריקות מתוכן שנמסרות בדרך של שטיפת מוח ומתקבלות בהכרת תודה ע"י אלו שמחפשים להיאחז בדבר-מה מוצק , גם אם הוא טיפשי, לא הגיוני, לא מוסרי או פרדוקסלי.
בהיתנן מצב ענינים שכזה שום ברירה אלא לפסול מראש כל מה שאי פעם שמעתם מכל בר-סמכא, כמו "מחיקה מהפרוטוקול" של בתי המשפט מול מושבעים.
מה שנותר ככלים  לחתירה לאמת הם הגיון, ומקורות ראשוניים כחומרי חקירה ( כמו סרטון שמישהו אומר בו דברים כך, שלפחות אפשר להאמין – שאכן אמר את הדברים שאמר) .
כל זה אולי לא יהיה מספיק לדעת הכל, אבל זה בהחלט יותר טוב מאשר לא לדעת כלום או להאמין אמונה עיוורת במי שנוח באותו רגע להאמין לו מותך ידיעה שזהו שקר.

בשעה שמוחקים ברצינות בעקביות את כל מה שחשבתם שידעתם מתוך ידע שהגיע אליכם ממקורות סמכות : בתי משפט, פרקליטות, משטרה, תקשורת, אקדמיה, פוליטיקאים, שרים, וראשי ממשלה – מסתבר שעדין נותרות מספיק עובדות שניתן לעבוד איתן. והרבה תעלומות מוזרות – מצב שיוצרים שקרים – מתפוגגות:
למשל:

1. פיסיקה מול קונספירציה

אם תשכחו את כל מה שאמרו לכם בתקשורת על רצח רבין, וגם לא תתלו את אמונכם במערכת המשפט, ברור לחלוטין שרצח רבין לא בוצע כפי שאמרו לנו. מאחר שאף אחד לא חולק על כך שהנסיעה ארכה 22 ד' עד איכילוב, ואף אחד לא הצליח לתת לכך הסבר. איש גם לא חולק על כך שראש הממשלה הגיע לאחר 22 דק כ"אלמוני", משמע שאף אחד לא התקשר לבית החולים להכין אותו שמגיע ראש ממשלה. – הסיפור לא הגיוני. משמע, שיקרו לנו.
מה קרה שם באמת, לעולם לא נדע.
מה שבטוח , שהעיתונות שיקרה, ועדת שמגר הסתירה את האמת, כך גם השב"כ, הבדיקות הפתולוגיות סותרות זו את זו כך שגם הפתולוגים שיקרו. כדור שלישי, שלא נורה, נמצא בגופו של ראש הממשלה, ועל חולצתו וגופייתו אך לא על חליפתו. זה לא ייתכן פיסית.
כרמי גילון, ראש השבכ דאז, הסמכות הראשונה במעלה להסביר את העניין, אמר בטלויזיה קבל עם ועדה – שאין לו מושג מאיפה הופיעה עוד ירייה.
אם לא הוא – מי יידע?

סתירות הן ראיה לשקרים, והנה כי כן, ייתכן שקר ענק – שמערכת שלמה לקחה בו חלק.
האלטרנטיבות היחידות הן – להאמין בניסים או לא להאמין לסמכות.
אני בוחרת האפשרות השניה.

2. תקדימים מפלילים: 
איש אינו חולק על כך יותר שקיימת שיטת תפירת תיקים ע"י הפרקליטות זה לא אומר שכל תיק תפור, אבל זהה מספיק כדי לחדול להאמין שכל תיק אינו תפור. הנה כמה דוגמאות ועוד כמה 

3. תעמולה:

בכל הנוגע ליחסים בין התקשורת לראש הממשלה, קל לראות שקיימת מטרת הפללה, על פי שיטות מניפולטיביות: תמונות רקע של נתניהו בתוך צוללת גם כשהמגיש נאלץ להודות שאין לו קשר לפרשה, כך גם העוויות פנים וטון דיבור של מגישות חדשות שנועד להטות רגש, כך גם העובדה הברורה מאליה הזו: דרוקר, כעיתונאי חוקר, מבין שכדי לדווח על מעשה כה חמור כשחיתות של ראש ממשלה- העובדות היו צריכות להיות חתומות בברזל. אבל אנחנו יודעים שכל ההאשמות שנחקרו כבר נפסלו. וזה אומר, שבפעם הבאה שאתה מעז להאשים ראש ממשלה – אתה תהיה פי מיליון יותר זהיר. לא זה מה שקרה. .ראש ממשלה נוכה מכל האשמות עד כה למעט 4, שחקירתם טרם נסתיימה. נחזור אליהן יותר מאוחר.
מעצם העובדה שלא רעדו לדרוקר הידיים, ושהוא לא פוטר בבושת פנים. מעידה על חוסר שיקול דעת מקצועי מחפיר של המערכת. ומחשידה את כל התקשורת בשקרים מכוונים מטעם אג'נדה.

4. מידתיות, רלוונטיות, וזיקה
כמו שאוהבים לומר בבית הברק. זה מה שאין בתקשורת, וזה חשוד.
במערכת הבחירות הקודמת עמדה להיחתם עסקת גרעין איומה לישראל. באותו זמן מה שעניין את מרבית העתונים ולמשך תקופה ממושכת – זו פרשיית בקבוקי הפלסטיק של שרה. חוסר הפרופורציות בין סוגיה קיומית – לשטויות אוויליות שהתגלו כהאשמות שווא – מעידים על כוונת הפללה שאיבדה כל בושה

5. ניתוח אנליטי
בכל הנוגע לשיטה המשפטית שהנהיג אהרון ברק, ( ושלדעתי היתה סיבת השחתת כל המערכת המשפטית והפוליטית)- קשה מאד להבין מה לא בסדר ברעיונות כמו שמירה על הדמוקרטיה, זכויות אדם וכו. ברק הוא הסמכות האולטימטיבית בתחום המשפט (לא מעט בגלל שהוא עצמו הכתיב את השיטה).

אבל אם רק תוותרו,  ולו לשם ספק מתודי, על אמון עיוור בסמכות – ותטרחו להציב את כל המושגים העיקריים שבהם השתמש ברק לשיטתו – המפה שתבנה בסופו של דבר תגלה לכם שאין שם לא דמוקרטיה, לא זכויות, אין שם אפילו חוק. אין משמעות למילות החוק. הכל רק פרשנות, רק השופט הוא הפרשן, וכך שכל קביעה של שופט היא החוק עצמו.
כפי ששי ניצן אמר

"כל תקדים משפטי חייב להתחיל בנקודה כלשהי. בתיק 4000, לדוגמה, לא הייתה מחלוקת וכולם חשבו שנכון להאשים בשוחד, למרות שלא מדובר במעטפות כסף אלא בהטיית סיקור תקשורתי."

זה לא שונה בכלום מהקביעה:  "החלטנו מהיום שסיקור חיובי ייחשב עבירת שוחד" … (עצם הקביעה כל כך אווילית, שהרי, מרגע זה כל סיקור של כל פוליטיקאי  יחשב עבירת שוחד אם הוא סיקור חיובי, וגם סיקור שלילי יכול להחשב עבירת שוחד, לטובת יקיב פוליטי. חוסר הגיון כזה הוא  עצמו בבחינת שקר).
ובכך הפך עצמו לא רק לתובע אלא למחוקק בדיעבד, במקום כל המערכת הפוליטית במקום הבוחר, ובמקום בית המשפט. זאת משום שאם הדבר הזה שנתניהו עשה נקבע כעבירת שוחד – לבית המשפט אלא נותר אלא לקבוע רשמית את אשמתו .

ככה עשו למשל למשה קצב:

וזה כל העניין – כל המערכת תוכנתה מעגלית לקבוע את אשמתו של ראש הממשלה – על פי מה שיעשה. שזה אותו דבר כמו לקבוע שעצם היות ראש ממשלה אינו חוקי. וזה, אגב, התחושה הממשית של כל הממסד שרודף אותו . אבל זה הופך גם את הדמוקרטיה ללא חוקית . וגם את החוק ללא חוקי.

ולסיכום, רע הדבר שהמציאות הפכה מורכבת מדי בשל שקרים של בעלי סמכות. וכשאי אפשר להסכים על עובדות המציאות – כי כשחצי עם לא מאמין לסמכותו של ראש הממשלה והחצי השני לסמכותם של מוסדות החוק והתקשורת – אין מה להתפלא שנוצר פילוג בעם – שהוא פילוג אונטולוגי ממש.
הדרך היחידה לא להיכנע למצב ההרסני הזה היא לוותר מראש על אמונה בכל בר סמכא שהוא, לאמץ ספק מתודי מוחלט, להניח שאין אחד בעולם שלא משקר – ולנסות במלוא הרצינות לטרוח לחתור למצוא את האמת לבד.
וזה נכון לכל אזרח שחשובה לו המדינה, החברה, האמת, הדמוקרטיה ושלטון החוק , הסדר והצדק.