שיר מולדת

אני בוכה ב"התקוה".
ובשירים ששרנו בתנועה.
הלב מתרחב לי למראה ילדים פוסעים עם ילקוט לראשונה לכיתה א. אבל זה עובד רק אם הם ישראלים. לא יודעת למה, אבל זו עובדה
כשאני משקיפה מהכרמל על העמק, מתנגן לי בלב השיר 'ארץ ישראל יפה'.
הדגל הכחול לבן הוא הדגל הכי יפה בעיני. למרות שישנם דגלים מפוארים ממנו.
אני מתרגשת למשמע המילים "הר הבית בידנו" ו"או-אה מה קרה צאאסקה אכלה אותה"
אני עדיין מכירה בעל פה את כל שירי התוכניות לילדים בפינה לאם ולילד מרשת כ' כל יום בשעה שתיים אחרי החדשות.
דליה פרידלנדר ב"זרעים של מסטיק", הגמד סיפורון, סיפור נספר על רועה אווזים שמו נילס הקטן ובכלל לא נגזים אם נאמר שהיה זה קונדס ושובב…
כשקורה משהו רע לישראלי , לא משנה למי ואיפה, זה כואב לי, אישית, ממש.
כשמשמיצים את המדינה שלי אני מרגישה שאני רוצה להכאיב בחזרה.
אני אוהבת ספרים בכלל, אבל ספרים מתבנית נוף מלדתי מרגשים אותי יותר. גם אם הם פחות איכותיים מקלסיקה עולמית
אני עצובה ביום הזכרון לחללי צהל למרות שטפשי להיות עצובים על פי פקודה.
כשאני בחו"ל העניים שלי תרות בלי רשותי אחר סנדלים תנכיות וכשהמוח שלי מזהה כאלו הוא פולט בתוכי צווחת שמחה כמו גור כלבלבים דביל "הנה ישראלי!" כאילו, אז מה? עובדה
חדשים אחרי שאחזור ארצה, משאית עם הכיתוב "אטליז משה" פתאום מקפיץ אותי בשמחה "אותיות בעברית!". סתמי, מטומטמת, את בארץ
לא יכולה לזרוק ספר תנך. יש לי עשרות כאלו בבית. לא יכולה.
כמו שכתבה פעם עירית לינור, אני מפסיקה לכעוס על נהגים שחותכים אותי בפראות, אם יש על הפגוש מדבקת תמיכה ברעיונות שלי.
בחרתי מכונית יד שניה – כי היתה עליה מדבקה "I love Lsrael"
ככה אני. שטחית
בני אדם לא חדלים לעניין אותי. אני אוהבת לגלות סוגים שונים מהם מתרבויות שונות. כשיכולתי, נסעתי רחוק, אבל רק למקומות שאני דוברת את השפה. כי האנשים מעניינים אותי יותר מנופים.
רב תרבותיות זה נפלא בעיני – כל עוד אפשר לחזור הביתה אל המוכר, המשעמם, הקטן מדי עלי, אל השמש המאירה כל פינה ללא כל מסתורין. ואז לצאת שוב.
אני רגשנית, אני קרתנית, אני תבנית נוף מולדתי. אני פטריוטית ללא תקנה. אני הזהות שלי. שהתעצבה כך רק במקרה , כי במקרה נולדתי פה. אבל המקרה הזה משמעותי לי. הוא משמעותי בכל רגע בחווית הקיום. אני לא אוניברסלית, אני יהודיה ישראלית . הבית חשוב לי מאד. אני רוצה אותו כמו שהוא, כגורם היציב בחוויה שלי. כדי להרחיק לכת ועוף צריך שיהיה דבר מה יציב, בטח ומוכר לחזור אליו. אי אפשר להתרחק מאין-בית.
כשהמולדת מאוימת, כשמדברים על "מדינת כל אזרחיה", הנשמה הכלבית שלי כופה עלי להישאר ולשמור על שלי. ככל שמדינת ישראל היא פחות יהודית , ככל שהיא משנה את פניה כך אני הופכת יותר מגוננת. יותר מסתגרת, יותר לאומנית, ה"גזענות" שבי באה יותר לביטוי. כי מה לעשות – איום מצמצם את הנפש, מקרקע אותה. מצמיד אותה יותר אל המוכר. זה איום קיומי.
————————–
הגשתי היום את "מרכז העצבים" ברדיו גלי ישראל. התקשר מאזין שקבל על כך שמכנים אותו "גזעני" כי יש לו ביקורת על האיסלם.
ושמעתי עצמי עונה לו משהו שמעולם לא ניסחתי לעצמי:
שישראל היא המדינה שהתגברה על רחשי אי אהדת הזרות בצורה המופתית ביותר. חיים פה יהודים מכל התרבויות עם כל המנהגים שהביאו עמם, עם השוני התרבותי המגוון ביותר, עם מאכלים אחרים, ריחות זרים הבוקעים ממטבחי השכנים, מבטאים מכל סוג,הבאים בכל מגוון צבעי העור, וכל המלבושים המוזרים. עם גישות שונות לדת ולמסורת, זאת לצד עוד כמה עשרות כתות ודתות אחרות, שחיים בינינו. ישראלים הם אור לגויים בהתגברות על גזענות שטחית – על כל הדחייה ממה שנראה שונה, נוהג שונה, מריח אחרת , נשמע אחרת. ושומע אחרת, כל סוגי ניגון ומוסיקה.
ובואו לא נתבלבל – זה לא שלא היתה גזענות. היתה, וגם ישנה. אבל הסלידה הטבעית מהשונה ( המשורגת עמוק לתוך הנפש מימים ימימה כחלק מחוויה אנושית אוניברסלית) אצלנו היא לוותה בערך עליון: כולנו יהודים. ואין לנו ברירה אלא ללמוד לסבול זה את זה.
אולי זה נראה כהישג עלוב, יחסית לאוטופיה של עיוורון תרבותי-אתני-מסורתי מוחלט אבל זה נס – יחסית למה שבני אדם הם.
——————-
אפשר לגלות קצת הערכה לאיכות האנושית שבנו. היא לא קיימת אצל שוחרי ה"סובלנות" במערב. שם – זו לא סובלנות כלפי מיעוטים אלא אנטי סובלנות כלפי מי שלא צבוע כמוהם.

צריך להגן על חירותנו כיהודים במדינה של יהודים, עבור יהודים ועל פי דרכנו הישראלית, כפי שצורפה לה יחדיו בכור ההיתוך.
זהות היא חשובה ומשמעותית. לראות פרצופים מוכרים ברחוב זה חשוב לנפש. מדינת לאום זה חשוב.
קיראו לי גזענית פשיסטית צרת אופקים. ייתכן שאני כזו . ייתכן גם – שאתם, המנסים לקחת רק מיהודים את זכותם להגדרה עצמית לאומית בארצם , אדמת המורשת שלהם, מקור היווסדם כעם, מקור נביעת האתוס היהודי והציוני – גרועים ממני. אולי אפילו, בהרבה.