מכתב אישי מאד לדויד גרוסמן

דוד היקר,

אינך מכיר אותי, אלא אם תזכור, שמזה עשרים שנה אחת לכמה שנים אנו נתקלים זה בזו במסדרנות האוניברסיטה ובאירועים תרבותיים, בהם  אני חוזרת תמיד על אותו משפט, שהוא תמיד נכון: שבכל עריכה שלי את חומרי הכתיבה שלי, אני מסירה מהם את הגניבות הספרותיות אלו, הבוטות והגלויות מדי, פרי ההשפעה העצומה של כתיבתך מעורר ההשראה,  על כתיבתי.

אני פונה אליך משום שבכל פעם מחדש, ההתבטאויות הפוליטיות שלך שוברות לי את הלב. תעלומה בעיני, שאותו אדם דגול ומשגב  שכתב את 'ספר הדקדוק הפנימי', מסוגל, למשל, להכשיר אפילו אדם כמו אהוד ברק, ולו כדי לנצח את האדם, שמרבית העם הזה, שחי פה, רואים בו מנהיג דגול.

מחלתי כבר לכל הסופרים שאהבתי פעם. להם, יש לי הסבר. בנאלי אך מספק. גרוסמן אהובי, אף אחד מגדולי סופרי ישראל (להוציא, כמובן, את עגנון) לא מתקרב לרגישות ולהומניזם שמתגלה בגרוע שבספריך (לא, שיש כאלו). ואילו בפוליטיקה שלך מתגלה משהו אחר לגמרי.

לפני שאעז לנקוב בשמו של המשהו האחר, אני רוצה לומר כמה מילים בשבחך ספריך. שניים מהם, בעיקר.

נולדו לי שלושה ילדים בזה אחר זה. ההפרש בין הקטנה לגדול פחות מחמש שנים. בכל ערב נהגנו להקריא ספר. הבחירה בו היתה צריכה להבטיח, שגם אני אהנה ממנו. כך דילגנו על האיתמרים שמטפסים על קירות ישר על "יש ילדים זיג-זג". קראנו אותו במשך כל כך הרבה ערבים, עד שבינתיים הם הספיקו לגדול ולהתחיל לקרוא לבדם.

אבל עד היום, חלפו כמעט 20 שנה, אנחנו מדברים בשפת הספר. לפני כמה חודשים בתי, היום בת 21, חשבה שמצאה את פליכס ברחוב. (תמיד חשדתי שהוא הניסיון לנחש את מה שתומאס מאן לא הספיק לכתוב על גיבורו – פליכס קרול). היא לא אוכלת בשר כדי לחסוך פרה. לקריאתי את פליכס היה קול מסויים עם אינטונציה משלו. מדי פעם הילדים מעירים לי – עכשיו את נשמעת כמו פליכס. הקסם של הספר חי איתנו עדיין למרות שכשהקראתי אותו הילדים היו קטנים מכדי להבין (אבל הם הבינו) והיום הם גדולים מדי לספר נעורים (לא בטוח שהוא כזה, הוא יצירה ללא גיל).

זה, פחות או יותר רק קוריוז. כי  'הדקדוק הפנימי' הוא הדבר האמיתי. חושבת, שהוא אולי הספר הגדול ביותר שנכתב אי פעם. לפחות במובן של דחיסותו הסמיוטיות. אני לא חושבת שזו יצירה ספרותית, בעיני זו בריאה של אורגניזם חי: אין בו רקע וקידמה, אין בו סובייקט מול אובייקט. הוא כולו רשת אחת פועמת, שהכל בה מדבר, לכל דבר אחר: ריחות של אוכל מבית שכנה מספרים על בגידה, מכות פטיש מספרות תולדות, שיבר של ברז הוא סימן לפיוס, חתימת שפם של ילד-   מסר למצבו של אהרון בעולם, לעתיד שלו, לבגידה עתידית. ריחות רגלים אומרים אהבה וביתיות,  דירה נקי וסטרילית מדברת למעי ומורה לו להיפתח. פתקים עם בקשה אישית מילולית נתחבים לאף, עם מסר של בקשה אישית המכילה מיתוסים, ריטואלים רליגיוזיים, משאלת לב קורעת לב של ילד מתוך פרשנותו את המציאות המתנהלת בדיאלוג תמידי בין האישי לכללי, ללא הפרד.

אהרון הוא גיבור טרגי קלאסי, שנלחם בעוז, גבורה ויצירתיות נחושה כנגד האויב האחד שאין להביסו –אל הזמן. וכל זה נוצק מתוך התחביר עצמו. אין פה עלילה. יש פה חיים לכשצמם. זה לא ספר, זה קיום.

לגלות שניתן בכלל לברוא, מתוך מילים בלבד, את התחביר של  החיים עצמם, עם ריבוי עצום של  רבדים, שכולם מנהלים דיאלוג עם כולם – זה פשוט מכה בהלם. אולי רק טולסטוי הצליח לברוא עולם חי ממשי, אבל העולם שלו הוא בתחום הכללי. ספר הדקדוק הוא מקרה של קיום אישי, ממשי, חי ופועם. זהו ריבוי שבאחד, לעומת אחדות של ריבוי. בעיני, זו בריאה שבורא אלוהי – הוליד, בשל אותה מורכבות דינמית בתוך אחדות, הקיימת רק באורגניזם חי. עמוס עוז הוא סופר גדול. אבל איך העלה על דעתו שיום אחד יגיע פרס נובל, כשיש הספר הזה בעולם?

ועכשיו, במעבר חד – איפה נמצאת אותה אלוהות הומנית, בכל השיח הפוליטי שלך?

היכן אפילו הסתם מורכבות הרגילה – שנעלמת כשאתה מחלק, באופן כל כך גס, את העם ל"אנחנו" ו"הם"?

אני מרשה לעצמי להלין, משום שגם אני הייתי פעם ה"אנחנו". נגמלתי מכך. בושתי בטעות הזו. איך אפשר לדבר על דמוקרטיה אך לפחד – מרוב העם? אפילו הגיון אין בכך. ואיך טרם עמדת עלך כך ששמאל המיוצג על ידי אנשי מרצ כלוא בתוך סתירות פנימיות שמרוקנות אותה אפילו ממראית עין של הערכים, שבשמם היא  מדברת גבוהה-גבוהה?

על אהוד ברק אפילו אין מה לדבר. בעיני, ובעיני רבים מאד דווקא ממחנה השמאל, הוא התגלמות  של אלימות כוחנית צרופה. אם אין ברירה, לתפיסתך, אלא לגייס אלימות וכוחניות גסה רק כדי "להציל" את המדינה ממה שנתפס בעיניך כקלקול – כמה קלקול יכול להיות, – שברק – הוא הפתרון?

אם לתפיסתך נחוץ לוותר על כל הערכים היפים, על דרך הארץ, דרך השלום, דרך השיוויון והאחווה, ההידברות, הדיאלוג, על זירת המאבק הדיאלקטית בין רעיונות – מה יש לכם להלין על הימין? הלוא , נטישת אותם ערכים-  זו בדיוק ההאשמה שלכם כנגד הימין. אלא, שהימין התפשר על חלק מערכיו כדי לגייס די עוצמה להתנגד לאויב מר. אתם שם בשמאל בגדתם בכל הערכים שלכם רק כדי להביס את הימין. מה יש לשמאל היום להציע, למעט שאיפה לכוח פוליטי? ואם תשיגו אותו, מה תעשו בו? תסיימו את הכיבוש? באיזה מחיר?  גירוש מאות אלפי יהודים?  הפקרת פלסטנים למאכל דעאש ודומיו ולדיקקטורה נוסח חמאס? טילים על המרכז? האלפים שימותו במלחמה שתפרוץ, כדי לנקות אחרי הלשלשת שהותירה יונת השלום?

הימין היהודי אינו שונה מהותית מהשמאל. יש לו את אותן שאיפות ליברליות לשלום, לפיוס, להפטר משליטה על האחר. הימין רק יותר כן עם עצמו. אין בו משיחיות טהרנית אוטופית. הימין הוא זה שחי את המציאות הקונקרטית, שדוחה את המופשט, את האידאולוגי, את הטוב יותר מדי. על כך כתב יפה עמוס עוז,שהגדיר את האוטופיזם מתקן העולם במילים "הטירוף הרליגיוזי" – יאושו של הפאנאט הנעדר כישורי חיים בסיסיים, כאלו, שלכל חתול יש אותם.  חבל רק שעוז לא טורח לקרוא את ספריו.

לעומת כנותו הפרגמטית של הימין, השמאל נסחף עד לכדי שמיטת כל ערכיו שלו, במירוץ להשיג את הכוח להחיל אותם על החברה. אבל מה נשאר באמתחתו, אם כבר בגד בכל ערכיו רק כדי להגיע לשלטון? אני תוהה, האם הבעיה היא, אולי, שהמציאות של הסכסוך ברורה מכדי להיות עניין לעיסוק לאנשי רוח. שהרי, כל נהג מונית יכול להצביע עליה, יכול לטעון שלערבים אין כל כוונה לסבול אותנו בכל המזרח התיכון. כל זאת, מבלי להקל ראש, בטרגדיה שהביאו בכך על עצמם. ודומה, שהאינטלקטואלים  שלנו מחפשים את האיפכא מסתברא, משום שאין ערך אינטלקטואלי בטיעונים כה רדודים. גם אם הם משקפים מציאות, רדודה בבינריות משמימה ממבט של אינטלקטואל.

הבט בעצמך, דוד. היית מאמין לפני כמה שנים, שיום אחד תמצא עצמך מצדד באדם כמו ברק, עם כל מה שיודעים עליו היום, רק כי הוא יכול, לדעתך, להביס את נתניהו באמצעות כוחניות גרידא? ואם כך, מה קשה להבין את אלו, שתומכים בנתניהו בכל מחיר, בדיוק משום  הוא נתפס, כמו ברק כמענה הכי אפקטיבי כנגד אויבים רדיקליים, לא יריבים פוליטיים, כמו התרבות הדתית הפנאטית של האיסלם?

גם הימין וגם השמאל מוכנים להתפשר על ערכים למען כוח פוליטי. הימין, שמשום מה נקשר כאחראי בלעדי לכיבוש, גוזל, בלית ברירה, זכויות אדם, מופשטות בעיקרן, מערביי יו"ש. אבל הוא עושה זאת למול מציאות. לא למול אידאה. כיבוש אינו רצוי לאיש, אבל הימין רואה בו את הרע במיעטו, לעומת האפשריות הממשיות האחרות לשמור על קיום. מדינת ישראל היא המדינה שלא בחרה בפתרון של אפרטהייד לשמר את חיי אזרחיה, לא בחרה בטיהור אתני של אויביה, לא בחרה בניצחון צבאי גורף, שהיה מביא להשמדת עם. ואולי של שני עמים… מדוע אנו שוכחים כל זאת, ורואים רק את הרעות החולות של הכיבוש? אל מול מה?! מה האלטרנטיבות הממשיות? הימין גורס, שמציאות שופטים לא אל מול אידאה טהורה, אלא אל מול האלטרנטיבות הממשיות. ולכן הימין מוכן להתפשר, למען חיים, הן על חלק משאיפותיו הטריטוריאליות, והן על הצטיירותו בעיני עצמו כבעל עליונות מוסרית מוחלטת.

השמאל, לעומת זאת, מוכן גם הוא לעשות פשרה בערכיו, כולם, רק לשם כוח פוליטי– כנגד יריבים פוליטיים גרידא. שנתפסים כיריבים פוליטיים, כמה אירוני, כי הם נחשבים למי שאינו בוחל בכוחניות אלימה, ונוטים לחלק את העולם ל"אנחנו והם". כך מצדיקים ה"אנחנו" שבשמאל את שטנתם ל"הם" הימנים….

ה"אנחנו" של הימין נתפס כהדרה של כל מי שאינו יהודי ישראלי. זה אינו נכון, ניחא. אבל ה"אנחנו" של השמאל מדיר כל מי שנתפס, כמי שמדיר מישהו, בכלל. האבסורד הזה מביא למלחמת חורמה בכל מושג הזהות, תוך גיבוש זהות שבטית פרדוקסלית בתוך קבוצה ריקה לחלוטין, של ""אונברסליסטים", שאם היתה בהם עקביות לוגית כלשהי, היו מבינים שאפילו הם עצמם לא עומדים בקריטריון השייכות לקבוצה שלהם. הם כן תופסים שקיים מתח פרדוקסלי, בכל פעם שאיש שמאל בוגד בערכיו, בגידה שתמיד יכולה להיות מוצדקת על ידי אחד מאגפי הסתירה. כמוך, גרוסמן. אתם נגד כל סוג של אלימות, אבל "הימין אלים" ולכן אין ברירה אלא לכסח "להם" את הצורה. לשבור להם את הידיים והרגליים כי אחרת המדיניות האלימה "שלהם" תנצח. ג'ורדייף כבר ניסח את התופעה, שכשנשאל מדוע אינו מקים תנועת שלום עולמית ענה, משום שהדבר הראשון שיעשו שוחרי השלום יהיה לרצוח את כל מי שאינו שוחר שלום כמותם.

זהות – לאומית, דתית, תרבותית – היא אכן הדרה. אבל לא כל הדרה היא גזענות. הדרה היא בחירה בטווח מסוים של ערכים המיוצגים על ידי בני אדם מסוימים, תוך דחיית ערכים הנתפסים כשליליים. לא להדיר משמע לא להיות בכלל בתוך מוסר.

זהות נתפסת על ידי השמאל כסממן מופשט, דגל שאינו אלא סמרטוט, שיוצרת את מרבית הסכסוכים המיותרים בין בני אדם. אלא, ששלילה מוחלטת של זהות, (רק ליהודים, כמובן) כדוגמת ההתנגדות לחוק הלאום – היא הרעיון המופשט ביותר, כאילו ייתכן בכלל קיום ללא זהות. עמד על כך ברקלי, בהצביעו על המושג הבסיסי הקונקרטי ביותר לכאורה,  של דיוויד יום- עצם ללא תכונות כמושג המופשט ביותר שניתן להעלות על הדעת.

לאחר נצחון מלחמת ששת הימים טען עמוס עוז הצעיר, שאף אבן אינה שווה את חייו של נער אחד. כלומר, שאין אבנים קדושות שיש למות למענן. הרעיון הזה נשמע כה ריאלי, כה נכון, עד שהיה נחוץ אלתרמן אחד, כדי להצביע על כשליו. "אם לא תהיה אבן" אמר אז "גם לא יהיה הנער".

וראה, גרוסמן, עד כמה צדק אלתרמן: קדושת האבן היא אובייקט משמעות מופשט. ברצותך, היא אינה אלא עוד אבן. אבל האבן היא גם נדבך בקיר התומך באתוס המאחד את החברה שלנו, ומבסס את זהותנו הקולקטיבית. במהלך הזמן עוז ניצח את היכוח הזה בשיח הישראלי, ולאן הגענו? בתחילה, איבדנו את הזכות מוסרית להבחין ולהעדיף את חיי חיילנו, על פני חיילי האויב. כולם אך בני אדם, בעלי זכויות זהות. לבסוף אנו מגיעים לכך, שרמטכ"ל במדינת ישראל מתגאה בכך שסיכן חיי חיילים, כדי לחוס על חיי בני אדם השייכים לקולקטיב שנלחם בהם והעדיף את חיים של בני באדם הללו, על פני בני האדם, שהוריהם הפקידו בידו אך ורק לשם מטרה קדושה יותר אפילו מחיי בניהם – הגנה על חיי הקולקטיב שלנו. הנה כי כן, באין אבן, אין זהות, באין זהות, אין הבחנה בין אויב לחייל. ואדרבא, חייהם של אזרחי האויב קדושים יותר מאלו של הנער במדים. כך, הקרבנו את האבן המופשטת לטובת חיי הנער הקונקרטי, ואז –  את חיי הנער הקונקרטי, הילד של הוריו, בשם אידאל מופשט שבמופשטים. התיאוריה הביסה את עצמה. היא הביסה את כולנו.

.

איש, גרוסמן, אינו מצדד במלחמה ובהרג. השמאל רק ניכס לעצמו את תדמית השאיפה הישראלית לשלום. התדמית הכוזבת הזו בנויה על התעלמות מכך, שבין הימין לשמאל הויכוח אינו על עצם השאיפה לשלום, אלא רק על הדרכים להשיגו. רובו של הימין לא מתנגד עקרונית להסכמי שלום בשל "משיחיות" ההבטחה האלוהית לאדמה, הוא מתנגד כי הוא סבור שהם מובלים ישירות למלחמה. ומי יודע מי הצודק? לשם כך קיימת זירת מאבק על רעיונות, בתוך מערכת דמוקרטית. אלא, שזה מכבר הוצאתם את הימין מכלל השיח הלגיטימי. בתוך ה"דמוקרטיה" ה"מהותית"  אין יותר צורך בויכוח. הערכים (הסותרניים עד אימה) של השמאל המכנה עצמו ליברלי, הוטמעו לתוך ההגדרה הקלוקלת של מושג  ה"דמוקרטיה". כמו דרבי תל אביבי, שאחד מכלליו הוא, שהפועל תנצח…

הייתי רוצה לחשוב, שאני טועה. שישנו איזה עומק נסתר שאני לא רואה אותו מפאת, אולי, התעקשות על הגיון בינארי, מתבונה פגומה או אטימות רגשית. אבל אם הייתי טועה, עיני היו וודאי נפקחות בהקשבה לדבריהם של אנשים. כמוך למשל. מי, אם לא אתה?אתה, גרוסמן אהובי, ששום דבר בעולם לא יצליח לקלקל בי את הרושם – שאתה הדבר הקרוב ביותר שרק ניתן –לבורא עצמו.  לפחות, בכל הנוגע להומניזם. אין ראוי להקשיב לו, מאשר לך.

ואני מקשיבה. ואז – נדהמת למצוא שם רק חלוקה גנוסטית, רדודה, שבטית, בין בני אור אימננטיים, מעצם היותם אנשי שלום גם כשהם תומכים באלימות צרופה, לבין בני חושך, שלעולם יש לנצח, למחוץ, ולהביס בכל דרך אפשרית, לא חשוב באיזה מחיר ועל חשבון אילו ערכים.  ולזה תקרא – הגנה על הדמוקרטיה.

מפני מי, דוד? מפני רוב העם?

 

הטעות הכה גסה הזו, השבטיות האליטיסטית הזחוחה, הביטחון המוחלט בעליונות השבט, מסתירה מכם את הכול. את כל העוולות שאתם עצמכם מעוללים, את גזענותכם כלפי בני עדות המזרח מעצם שיוכם האוטומטי לימין, ואת הימין בכללותו – לנחשלות. אתם עיוורים גם לגזענות הציפיות הנמוכות מבני תרבות האסלם, השבטיות של החיק החם של הקונצנזוס מסמאת עיניכם מלראות תהליכים רדיקליים  במערכת המשפט, זה שאתה כה חרד לה, גזלו זה מכבר אפילו מראית עין של דמוקרטיה. כשאתה זועק כנגד נסיונות הימין לפגוע בשלטון החוק, אתה מוכיח את עיוורונך לכך שאין חוק בישראל. כולו כפוף אך לפרשנותו היצירתית של שופט בלתי נבחר, השופט על פי פרשנות "לשון החוק"  ש"אינה מדברת אלינו אלא על פי פרשנותה", ופרשנותה אינה "אך בלשנות" אלא "על פי כוונת המחוקק, אך לא כוונת המחוקק הריאלי, זה, שחוקק אותו, אלא על כוונותו לו היה "מחוקק סביר"… על שלטון שופטים מקראי משיחי שכזה, תרצה להגן, דוד?

האם זה סביר בעיניך?

 

אתם גם עיוורים מרצון לעובדה, שאין מנגנוני אכיפה בישראל. אכיפה סלקטיבית אינה אכיפה, היא שלטון רודני שרירותי, מהגרועים בכל המשטרים. שחיתות גלויה לעין של הפרקליטות, זועקת לשמים אבל אתם אינכם שומעים, משום שבמשחק סכום האפס הזה שלכם, כל הטלת ספק באמינותה של מערכת המשפט והפרקליטות- נתפסת כמו פעולה שתומכת בשטן עצמו– נתניהו. שטן אימננטי, אפריורי. מיתולוגי שכדי להביס אותו, בשל שחיתות, ראוי להציב מושחת מוחלט, בשם דת ה"רק לא ביבי".

ככה, מאחורי החומה שאין לעולם להביט מאחוריה- של החשש פן משהו ישתמע כצידוד, ולו רגעי, בנתניהו – נגנבה המדינה, המשילות, שלטון החוק, החוק עצמו.

ולהפך, כל עוולה, בזכויות אדם, בחוק, במערכת האכיפה – יוכשר שירצה כל עוד היא פוגעת ממי שמייצג חלק גדול מאד מהעם. בסופו של דבר נתניהו יסיים את כהונתו, אבל אנו נוותר פה עם  בית משפט שאינה חוקית ואינה דמוקרטית, פרקליטות מושחתת ליסוד, ללא הפרדת רשויות וללא דמוקרטיה.

כל זה – לא מדיר שינה מעיניך?

הימין בהיותו מושתק, מודר ומוכפש לא היה יכול לעשות דבר בעניין, והאינטלקטואלים, אלו שהיה בידם להבין, למשל, את מחטף הדמוקרטיה על ידי אהרון ברק, סונוורו לגמרי עלי ידי פוזיציה פוליטית צרה. ואני שוב תוהה, גרוסמן, כיצד אדם שיצר יצירה פנומנולוגית פנומנלית, שלא רק מגדירה את מורכבותו של הקיום – גם יוצרת קיום כמעט הלכה למעשה – מסוגל בעת ובעונה אחת לרדד את כל השיח, בתוך הקיום המורכב מאין כמוהו של מהות קיומנו, פה, כאן, עכשיו, לכלל מלחמה בין בני אור לבני חושך, ובנכונות לשלם כל מחיר בתמורה לסיכוי לנצחון?

האם יש אולי משהו, בפנומנולוגיה עצמה, שגורמת לפנומנולוגיפ דווקא לקרוס אל מול מורכבות היתר, שמאפשרת להם לראות את הקיום לכשעצמו, את ה"היות בעולם" לכשעצמו, אז, לקרוס מתוך העדר היכולת להכיל את כל המורכבות הזו לכלל יאוש קיומי – אל הגישה הפשטנית מכולן?  מזכירה לך, גרוסמן, שהוגה הפנומנולוגיה, מרטין היידגר – התכנס בסופו של דבר לכלל תמיכה מעשית במפלגה הנאצית. אולי יש משהו מייאש, ביותר מדי הבנה אנושית. אולי התודעה צרה מלהכיל את הכאוס של הקיום האנושי כך, שהיא מחפשת לעצמה מזור , נקודת אחיזה, בתפיסה דואלית, שחור-לבן, של הבחנה פשטנית בין טובים לרעים?

זו בדיוק קריסתה של מרצ, גרוסמן.  מפלגה הרואה עצמה "פלורליסטית" ושעל כן מדירה כל מי שחושב קצת אחר, משום שאינו 'פלורליסט'. מפלגה הרודפת בשנאה תהומית גברים, דתיים, חרדים, מתנחלים, ימנים, ואפילו להט"בים, אם הם ימניים… מפלגה ש"מאמינה לקורבנות" כשזו עלילה שקרית כנגד יריב פוליטי אך טוענת בד בבד שילדה חרדית בת שבע בדתה אונס מליבה. מפלגה, ששמה לעצמה למטרה לחנך לטהרנות מינית את כל העולם אך שחיפתה על בכיר שהתעלל מינית בילדה שבביתה התגורר. מפלגה שהיא כה פלורליסטית עד שהיא מכילה הומופוב בשל היות מוסלמי, אבל נגעלת מהכרזה של יריבים פוליטיים, שמשפחה כוללת אמא ואבא. מפלגה שקלטה לשורותיה את אהוד ברק, אדם כוחני מסוכן שמפאת מגלומניות יהירה פועל על דעת עצמו  בלבד בשיטות של זבנג וגמרנו, וכשכל זה מתפוצץ לו, תמיד, בפרצוף, נמלט ומותיר לאחרים לנקות אחריו. זה המודל הראוי?  מפלגה, שטוענת לשיוויון אך שופטת בני אדם רק על פי שייכות לקבוצה בפוליטיקת הזהויות? שיוצאת מגידרה לתרץ כל פעולת טרור, כל מעשה מזוויע של אונס ורצח לאומניים, אם הוא נעשה על ידי ערבים?

אבל, אל מי אני מדברת? אל מי שנמצא בהנהגת בצלם…?! אתה ברצינות מאמין שאתה פועל לשם פיוס בין העמים, על ידי דה- לגיטימציה למדינת ישראל? זו אכן נחשלות פרימיטיבית של פטריוט המאמין שהמדינה שלו צודקת תמיד רק כי במקרה נולד בה. זו בדיוק אותה נחשלות פרימטיבית– להאמין שהמדינה שלך תמיד בצד הלא נכון, רק כי היא שלך.

אני לא מבינה כיצד האיש שהגהה את דמותו הילדית של גדעון, הילד הנאצל ששומר על אצילותו בזכות יכולתו להעלים עין מכל מה שרע, מכל מה שהוא עצמו הוא מעולל, ונותר טהורינג בשל עוורון מרצון, יכול, באותה נשימה לקרוא ל"סיום הכיבוש" תוך העלמת עין מכך שמדובר בד בבד בקריאה לגירוש כמעט חצי מיליון בני אדם מביתם, מקהילתם, והחרבת ביתם.

החרבת ביתם, דוד! האם יש לך אומץ לעמוד על במה, ולקרוא באופן ישיר לסלק עשרות אלפי ילדים מביתם, בשם תירוץ פוליטי כלשהו? האם המילה 'גירוש' מובנת לך רק בהקשר של לילדי מסתננים? האם אינך סבור, שזה בכלל נתפס רק משום שבמהלך השנים, אותם מתנחלים היו קורבן לדה-הומניזציה מממוסדת? ואם אתה מצדד בגירוש, באיזה מובן ניתן לראות בך הומניסט?

זאת, מבלי לנקוט רגע כל עמדה פוליטית באשר לגורל השטחים. אין לי כזו. זה מורכב מכדי שתהיה לי. אין פה פתרון נכון. זה העניין, אין פה פתרון נכון! יש רק פתרונות שמעלימים עין, סלקטיבית, ממי שלא רוצים לראות בהם בני אדם. ייתכן שהימין מבצע דהומניזציה בערבים. אבל השמאל אינו טוב ממנו, הוא רק בחר בעין העיוורת השניה ומייצר דה-הומניזציה ליהודים. האין זה אף גרוע יותר?

בשום אופן לא אגייס לפה את המחיר האישי הנוראי ששילמת, אתה ומשפחתך. את השכול הפרטי שלך, אני לקחתי כה אישית,בשל ההזדהות שלי עם נפשך, כפי שהשתקפה דרך ספריך, עד שנאלצתי לפרוש מקורס על כתיבתך, משום שהבכתי את עצמי בכך שלא הצלחתי להפסיק לבכות. אני בוכה גם עכשיו

זה העם שלך, גרוסמן. זו אני. אותי אתה שונא כל כך? בי – אתה נלחם?  אותי אתה רוצה להביס בכל מחיר? האם נותר מקום להידברות בכלל? עם אנשים שתובעים לדבר עם החמאס, שכותבים יצירה שכל כולה מדברת, אבל שאיתי –אין מה לדבר – רק להדביר?

דלית

 

מודעות פרסומת

3 תגובות בנושא “מכתב אישי מאד לדויד גרוסמן

הוסיפו את שלכם

  1. מדהים מכתב אהבה לחירש ולאטום ולמה לא כתבת זאת בקפה שפירא.2500 שנה יהודים חיו בגלות הקימו ערים לחמו למענם אך תמיד תמיד בליל חתונתם אמרו אם אשכח ירושלים תשכח ימיני .וחבל שאת מסנגרת על אדם שמעליב את ההסיטוריה שלו ובז לה ומה שחמור יותר שהוא שוכח היסטוריה של מחצית מהעם . הוא אף פעם לא שאל הכן יהודי יריחו ,שכם ,עזה ,חברון ועוד

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: