שמאל ודעה זה אוקסימורון

במסגרת המאבק שלי במגיפת הטמטום, בכל פעם מחדש מתגלות רזולוציות חדשות של התופעה הזו, שיורדות לרמות כל כך אימבציליות – שכבר קשה לראות אותן כי המוח מסרב להאמין.
מסתבר, שבימים האחרונים מישהו חירבן לתוך המאוורר את המשפט "הימין לא מסוגל לקבל דעות של אחרים" כי לראייה, אני חוטפת את ה"אשמה" הזו מכל עבר.
אז עם כל המבוכה לומר את המובן מאליו, מסתבר, שאפילו זה כבר לא מובן מאליו. עם התבוניים, הסליחה על ההסבר הטריוויאלי

ברור, שאני לא מסכימה עם מי שיש לו דעות אחרות משלי.
זה כל כך אכסיומטי ובסיסי שאפילו לנסות להסביר את זה – אין מילים יותר בסיסיות מהטאוטולוגיה הזו.

מי האידיוט שמצפה ממני להסכים עם דעות שאני לא מסכימה איתן?
כשאני מסכימה עם דעות שלא הסכמתי איתן, זה נקרא "השתכנעתי"
מרגע שהשתכנעתי ( וזה קורה לא מעט) – אני מקבלת דעה שאני כן מסכימה איתה.

להיות מחוייב (מטעם איזה צו – מוסרי? נאורי? אינטלקטואלי?) לקבל דעות שלא מסכימים איתם – המשמעות היחידה של זה היא – להתחייב לעולם לא להחזיק בשום דעה
למעט, אולי, דעה טובה על עצמך
והיא – שגויה מהיסוד
——
"דעה" היא ערך בתוך היררכיה. דעה היא בחירה ברעיון אחד הנתפס כנכון וטוב – בניגוד לרעיונות אחרים – שנפסלים ומודרים.
חוסר הרצון "למדר" סוגי רעיונות והשאיפה להכיל את כולם – היא ביטול מוחלט של המושג "דעה"
אבל יחד עם זאת – הוא גם בעצמו דעה. והדעה הזו אומרת – כל מי שיש לו דעה – פסול . ומשום מה רק הדעה הזו היא הנכונה בעיני השמאלן שטוען כנגדי ש"אני לא מסוגלת לקבל דעות אחרות" שזה אגב – נכון באופן מוחלט, אנליטי, אפריורי ואפודיקטי, שנובע ונגזר מעצם המושג "דעה"
———–
לכן, לא לקבל דעות של אחרים באופן אוטומטי – זו מהות החשיבה. לא לקבל את הדעה כאילו מוטלת חובה לקבל כל דעה – אין לו שום מצב עניינים שבו הוא יכול להיות נכון
דעות הן פרי תפיסת עולם , הן מגוונות משום שלאיש ממאיתנו אין מונופול על האמת בכלולתה. לגן דעות הן כמעט תמיד קונטינגציה. אבל הדעה, שלא בסדר לא לקבל את מי שלא חושב כמוך – זו – באופן מוחלט ואבסולוטי – לא נכון בכל העולמות האפשריים .

ומאחר ש"קבלת דעות שאני לא מסכים איתן" היא אחת ה"דעות" שהפכו להיות הבסיס של השמאל – לא ניתן יותר לייחס אינטלקט לשמאל

ואגב- כל שמאלן עקבי חייב , מתקוף האכסיומות שלו – לקבל את דעתי עליו
(אבל אם היה שמאלן עקבי – הוא לא היה שמאלן)

מודעות פרסומת

3 תגובות בנושא “שמאל ודעה זה אוקסימורון

הוסיפו את שלכם

  1. התחילי ב"מרד ההמונים" של אי-גאסט. המשיכי ב"ליקוי מאורת התבונה" https://shalempress.co.il/shop/leviathan/%D7%9C%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%99-%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%AA%D7%91%D7%95%D7%A0%D7%94/
    משם למצפור שפנגלר
    https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%A7%D7%99%D7%A2%D7%AA_%D7%94%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%91
    זה לעצם הנושא
    מעבר לכך תיקון טעויות
    "דעה" היא ערך בתוך היררכיה. דעה היא בחירה ברעיון אחד הנתפס כנכון וטוב – בניגוד לרעיונות אחרים – שנפסלים ומודרים.
    לא נכון !
    המילים הללו אינן מתארות "דעה" אלא "אמונה"
    הנכון הוא שכל "דעה" "מואמנת" על ידי נושאיה כ"דעה נכונה"
    התארים היאים ל"דעה" אינם "ערך\טוב" אלא "אמת\נכון"
    לו דעות היו "ערך\טוב" אזי לא היה כל מקום לויכוח בר-הוכחה אלא למלחמה דתית אמונית

    אהבתי

  2. מקבלת את התיקון שלך אלא שהוא עניין טרמינולוגיה גרידה. דעה, אמונה, אמנה, אפיסטמה, אמת, ושקר – כל אלו תלויים הגדרה , לכן אני קודם כל מגדירה את ההגדרות שלי ואת יחסי הזיקה ביניהן.

    אהבתי

  3. טעימה קצרה מ"ליקוי מאורות התבונה" באמצעות סקירות על הספר :

    חברו את שלושת אלה: א) הגבלת תחום החלות של התבונה לאמצעי החישוב, הניתוח וקבלת ההחלטות, יחד עם פיתוח אינטנסיבי של אמצעים אלה וגיוסם לשירות תכליות כלכליות, חברתיות ופוליטיות; ב) דבקות נלהבת ברלטיוויזם ביחס לשאלות של מוסר (טוב ורע, צדק ועוול) ואמנות (יפה ומכוער, גבוה ונמוך); ג) גישה ביקורתית השוחטת את כל הפרות הקדושות. הנה קבלנו את עיקריו של מה שמכונה "המצב הפוסט-מודרני" (לצידה של הפילוסופיה הפוסט-מודרנית, המדמואזל המצודדת המשתובבת לה ברפת הפרות הקדושות, צריך להזכיר בהקשר זה גם את אחותה הגדולה והאחראית-לכאורה, הפילוסופיה האנליטית – אותה גברת אנגליה קפדנית וצחיחה היודעת להפעיל את כל האופרטורים הלוגיים מבלי לומר דבר אחד שיש בו ערך לחיי אדם). פרסנואה ליוטר הכריז על הולדתו של "המצב הפוסט-מודרני" בשנת 1979, אבל מקס הורקהיימר תאר את מאפייניו החשובים של עידן תרבותי זה כבר ב 1947. הוא גם תיאר את ההשלכות החמורות שלו. מציאות זמננו ממחישה לנו היטב עד כמה צדק הורקהיימר בהבחנותיו מלפני שישים שנה: כשכל העדפה ערכית נחשבת רק ל"סגנון חיים" מסויים וכל טענה לתוקפם המוחלט של ערכים נחשבת לנונסנס (במקרה הטוב) או דיכוי (במקרה הרע), מופקרת הציוויליזציה למאבק אינטרסים קר, או לבקכנאליה שבה הכל מותר (ובלבד שכרטיס האשראי שלך בתוקף), ואלה מגובים במדע, בטכנולוגיה ובכלים של ניהול חברתי סופר-ראציונליים אינסטרומנטליים, ששררתם כמעט בלתי מוגבלת.

    https://ygoldman.org/?p=310

    מהן השלכותיה של אותה הצטרנות? "הצדק, השוויון, האושר, הסובלנות, כל המושגים שבמאות הקודמות […] היו אמורים להיות חלק בלתי נפרד של התבונה או מתחייבים ממנה – כל אלה איבדו את שורשיהם האינטלקטואליים. הם עדיין משמשים מטרות ותכליות, אבל אין כל כוח-פועל רציונאלי המוסמך לאמוד את ערכם ולקשר אותם לממשות אובייקטיבית" (עמ' 17).

    התבונה המסורסת, או: ניצחון עקרון הכרעת הרוב ודעת הקהל

    התבונה לפיכך מסתרסת וכך קל יותר לבצע בה מניפולציות אידיאולוגיות ולקדם באמצעותה אפילו את השקרים הגסים ביותר. כך בעלי אינטרסים המתנגדים לערכים ההומניטאריים המסורתיים מסתמכים על התבונה המעוקרת והאימפוטנטית בשמו של "השכל הישר" (עמ' 17).

    היא מתמסרת בקלות לשימוש מתנגדי הערכים ההומניטאריים המסורתיים, כמו גם לשימושם של תומכיהם. לתבונה זו לפיכך אין כל עניין במורשת. היא חושפת את האמת בתור הרגל ומסלקת ממנה את סמכותה הרוחנית (עמ' 21).

    המשכו של אותו תהליך מיוסד על עקרון הרוב שאותו רואה הורקהיימר בדמות המשפט שחורץ העם על כל עניין באמצעות מיני סקרים וטכניקות תקשורת מודרניות. אותו עקרון הפך לכוח ריבוני ועל החשיבה לשרת אותו. הוא אל חדש – לא במובן שבו הגו אותו מבשרי המהפכות הגדולות, כלומר ככוח של התנגדות לעוולות קיימות כי אם ככוח של התנגדות לכל מה שאינו הולך בתלם.

    לאותו כוח הסתעפויות. אחת מהן היא דעת הקהל שעליה אומר (כבר באמצע שנות הארבעים) הורקהיימר: "ככל שגדל השיעור שבו תעמולה מדעית הופכת את דעת הקהל לכלי בשימוש כוחות אפלוליים ותו לא, כך נראית דעת הקהל יותר ויותר כתחליף לתבונה. אשליה זו של ניצחון הקדמה הדמוקרטית מכלה את היסוד האינטלקטואלי שהדמוקרטיה ניזונה ממנו" (עמ' 21).

    התבונה הפכה כפועל יוצא מכך רלטיביסטית משום שהמטרות אינן נקבעות עוד לאורה ולדעת הורקהיימר אי אפשר גם לומר ששיטה פוליטית או כלכלית אחת ולו גם רודנית ואכזרית היא תבונית פחות משיטה אחרת.

    http://www.e-mago.co.il/Editor/philosophy-3357.htm

    אחד החלקים המעניינים בספר הורקהיימר מנתח את שאיפתה של "התבונה האובייקטיבית" להחליף את הדת. המאמץ של הפילוסופיה הרציונליסטית, למשל, היה המאמץ לנסח תורה על האדם והטבע שתוכל למלא – לפחות עבור המעמדות הגבוהים – את התפקיד האינטלקטואלי שמילאה הדת קודם לכן. אחד הרעיונות המזהירים בספר, אם כי הוא לא מפותח עד תום, גורס כי הכוח שהיה ל"תבונה האובייקטיבית" עד המאה ה-18 נבע מהאנרגיה שהייתה דרושה לה להתעמתות הזו, קונפליקט שבאופן פרדוקסאלי גרם לאבסולוטיות הדתית "לחמם" בחומה האובייקטיבי את אותה מערכת שבאה להחליף אותה.

    https://arikglasner.wordpress.com/2010/10/29/%D7%A2%D7%9C-%D7%9C%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%99-%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%AA%D7%91%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%9E%D7%A7%D7%A1-%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%A7%D7%94%D7%99%D7%99/

    ומבט חטוף ממצפור שפנגלר :

    מודל הצמיחה והשקיעה של תרבויות משתקף בחיבורו של שפנגלר בהתאם למאפייני עונות השנה. כל עונה מייצגת שלב בתהליך ההתפתחות של תרבות בהתאם למאפיינים הפיזיים שלה.

    קיץ: שלב הבגרות של התרבות. תחילתה של חברה עירונית ומחשבה ביקורתית.

    בשלב זה מתקיים תהליך של רפורמציה דתית. סימני מרדנות מול הדתות הישנות. מתחילה התפתחות של תאוריות פילוסופיות חדשות, ומתגלות פריצות דרך מדעיות. הפוליטיקה מתנהלת כשלטון אבסולוטי. מתגלים עימותים בין בני מעמד המלוכה למעמד האריסטוקרטי. מרכז הכובד וההשפעה הפוליטית עובר מטירות המלכים אל אנשי העיר.

    סתיו: השלב העירוני. החיים מתנהלים תחת חוקים ומשמעת נוקשה. אמונה עזה ברציונליות. סדרי חשיבה סדורים ומתוכננים. חוקי הטבע נתפסים כמוחלטים ללא עוררין. קידוש ההגיון והידע. המאבק על השלטון מתנהל בין המעמד הבורגני והאריסטוקרטיה, אשר גורר לעיתים למהפיכות חברתיות ולאי יציבות שלטונית.

    חורף: פילוג במבנה החברתי העירוני. חולשה מחשבתית ורעיונית אשר גוררת להחלשות מעמד הדתות המסורתיות. ההתנהגות של הפרטים בחברה מתאפיינת בחומרנות ורכושנות. התועלתנות עומדת ביסוד השיקולים האנושיים. המחשבה המופשטת הטהורה מוחלפת במקצוענות מדעית מוכוונת מטרה והישגיות. המשטר הפוליטי הוא דמוקרטיה הנתונה להשפעת בעלי הממון והמנגנון הבירוקרטי הממשלתי.

    הדמוקרטיה נתפסת אצל שפנגלר כנשק פוליטי בידי בעלי ההון. אלה בתורם, משתמשים באמצעי התקשורת במטרה להשפיע על המערכת הפוליטית. לדעתו של שפנגלר, הדמוקרטיה היא בעצם שלטון בעלי הממון, אשר עושים שימוש בכספם לצורך צבירת עוצמה פוליטית, אולם מציגים תהליך זה כחלק מחופש הבחירה לשיפור איכות החיים של כלל האזרחים בחברה.

    שפנגלר טוען כי עקרונות הבסיס של השיטה הדמוקרטית כגון: שוויון אזרחי, זכויות טבעיות, זכות הצבעה לכל,ותקשורת חופשית כולם משמשים כמסווה למלחמת מעמדות בין המעמד הבורגני לאריסטוקרטיה.

    המונח חופש מקבל משמעות שלילית בהיותו מחסום לקיומה של מסורת. בהתאם, חופש עיתונות דורש אמצעים כספיים ובעזרתם ניתן להשפיע על התכנים התקשורתיים. חופש הבחירה גורר לתעמולה אשר עוצמתה רבה יותר כאשר היא נתונה בידיהם של העשירים. חופש העיתונות מקבל גם הוא משמעות שלילית בטענה שבאמצעות הכסף של בעלי אמצעי התקשורת לא ישמש להפצת דעות אלא ליצירתן של דעות מוכוונות.

    שפנגלר רואה את השלב האחרון של תרבות דמוקרטית כמאבק על העוצמה השלטונית בין קבוצה מצומצמת של אילי הון. מצב זה לא נתפס בעיניו כשחיתות או ניוון מערכתי אלא כשלב הכרחי בדרך לסופה של תרבות.
    https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%A7%D7%99%D7%A2%D7%AA_%D7%94%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%91

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: