חדל פסיטיזל

יצחק היקר,
לצערי גם השנה לא אגיע לפסטיז"ל היירצייט שלך.

ולא, שאני לא מתגעגעת לעצרות לזכרך. לעמוד שם בתוך כל הממון היפה הזה ולשיר עוף גוזל כשפעוט עם תלתלי זהב על כתפי. או לשיר לך "שלום חבר" עם שני ילדים, ואז שלושה.
אני לא אוכל יותר לחגוג את תחושת הביחד-נס של אנשים שכולם כמוני, יפים, נכונים, שוחרי השלום שאלימות היא לא דרכנו, שמתנגדים להסתה שמובילה לרצח, מבלי לשים לב שכל העצרת אינה אלא הסתה – בתקוה שתוביל לרצח הבא.
אני לא אוכל לעמוד שם ולזייף בתחושת זיכוך הנפש את "היכן ישנם עוד אנשים כמו הערבות הבוכיות" שהיית, בלי לחשוב על כך שאולי דווקא טוב שכבר אין יותר אמהות בוכיות על ילדים, קורבנות השלום שלך.

כבר לא אוכל לחוש את אותה גאווה קולקטיבית שנובעת מתוך לב אחד הפועם שם של אנשים נעלים בשל כך שאינם מחלקים את העולם ל"אנחנו והם" כי הם עילאיים מספיק לחבק אפילו מחבלים. מבלי לקבל את התחושה הלא נעימה, שזה נובע מתוך התנשאות על פני כל שאר אזרחי ישראל – ש"הם" – הרעים והנחשלים מכך שהם לא מאמינים בהתכנות שלום עם מרצחים. זה "הם" – שמרחיקים את התקוה. זה "הם" שמחלקים את העולם ל"אנחנו והם".
סליחה, אבל כבר לא נאה לי לשבת עם ה"אנחנו" שלכם.

לא אוכל יותר להתפעם מעצמי עד דמעות, מגדלות הנפש שלי על הבנתי ללבם של מחבלים רוצחים , ולהשיח לזרים שעומדים לצדי, אחי ואחיותי לזן של מוסריון עליון – ש"אם היו לוקחים ממני את הבית, גם אני הייתי הופכת מחבלת מתאבדת" תוך גינוי הדדי של המתנחלים הפאנטים, המתעקשים שלא לפנות את ביתם למען השלום הנכסף.

צר לי שלא אוכל לשיר יותר עם כולם את שיר השלום בגב זקוף לדום להמנון התנועה שלנו, כשאני יודעת שעשו בו שימוש כה מבחיל כמו לפרסם זיוף שלו עם סימני דם ליבך, כשחור ירייה מפלח רק רבע אחד מתוך העמוד המקופל לארבע.
זה פשוט לא יעשה לי את זה יותר.
"אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום" מעורר בי היום משמעויות חדשות, הרבה פחות מרגשות. ויותר בסגנון של "אל תגידו ימין אלים, ביימו את האלימות".
אני אשב לי לבד בבית בחושך כמו הפולניה שאני, ואבכה לך, חבר, על מה שהפכת להיות באוסלו, על פולחן האישיות שבנה לך המחנה שלי לשעבר, שחי כבר 24 שנה על המת.
על הפולחן הנקרופילי-סטלינסטי, על השקרים שרק הולכים והופכים מחוצפים יותר, על החברה הישראלית שבמו ידיך חצית לשני מחנות עם חפיר עמוק באמצע מרגע שביטלת את הדמוקרטיה וחיסלת את הסולידריות בין שני צידי הקו הירוק -ופיצלת לממלכת יהודה וממלכת ישראל.

אני אבכה על מיתוס גיבור ישראל שפנקס השירות שלו הוא מסכת של גבורה בהגנת המולדת מפני מרצחים, שנוצל לשם הפקרת אזרחי ישראל לאותם המרצחים.

אני אבכה על המולדת שהיתה פעם, זו, שפולחן אישיות מנהיגים ופולחן צדקת דרכנו גרמה לי להחיות באשליה המנחמת כאילו אנחנו מלוכדים כולנו, כל אזרחי המדינה, (למעט, כמובן, חרדים, משיחיים, דתיים נחשלים, מתנחלים וימנים) – סביב אותה מטרה נעלה – אהבת מולדת ומלחמה תמידית למען השלום.

כי הבנתי, מאוחר מאד מבחינתי ש"מלחמה על השלום" משמעה המעשי הוא – הפיכת האויב לבן ברית במלחמתו כנגד שאר אזרחי המדינה.
אז, שלום, קומראד.
מי ייתן וסוף סוף תנוח בשלום על משכבך, ושסוף סוף יחדלו לעשות שימוש ציני בגופתך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: