חדל פסיטיזל

כבר לא אוכל לחוש את אותה גאווה קולקטיבית שנובעת מתוך לב אחד הפועם שם של אנשים נעלים בשל כך שאינם מחלקים את העולם ל"אנחנו והם" כי הם עילאיים מספיק לחבק אפילו מחבלים. מבלי לקבל את התחושה הלא נעימה, שזה נובע מתוך התנשאות על פני כל שאר אזרחי ישראל – ש"הם" – הרעים והנחשלים מכך שהם לא מאמינים בהתכנות שלום עם מרצחים. זה "הם" – שמרחיקים את התקוה. זה "הם" שמחלקים את העולם ל"אנחנו והם".
סליחה, אבל כבר לא נאה לי לשבת עם ה"אנחנו" שלכם.

לא אוכל יותר להתפעם מעצמי עד דמעות, מגדלות הנפש שלי על הבנתי ללבם של מחבלים רוצחים , ולהשיח לזרים שעומדים לצדי, אחי ואחיותי לזן של מוסריון עליון – ש"אם היו לוקחים ממני את הבית, גם אני הייתי הופכת מחבלת מתאבדת" תוך גינוי הדדי של המתנחלים הפאנטים, המתעקשים שלא לפנות את ביתם למען השלום הנכסף.

צר לי שלא אוכל לשיר יותר עם כולם את שיר השלום בגב זקוף לדום להמנון התנועה שלנו, כשאני יודעת שעשו בו שימוש כה מבחיל כמו לפרסם זיוף שלו עם סימני דם ליבך, כשחור ירייה מפלח רק רבע אחד מתוך העמוד המקופל לארבע.
זה פשוט לא יעשה לי את זה יותר.
"אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום" מעורר בי היום משמעויות חדשות, הרבה פחות מרגשות. ויותר בסגנון של "אל תגידו ימין אלים, ביימו את האלימות".
אני אשב לי לבד בבית בחושך כמו הפולניה שאני, ואבכה לך, חבר, על מה שהפכת להיות באוסלו, על פולחן האישיות שבנה לך המחנה שלי לשעבר, שחי כבר 24 שנה על המת.
על הפולחן הנקרופילי-סטלינסטי, על השקרים שרק הולכים והופכים מחוצפים יותר, על החברה הישראלית שבמו ידיך חצית לשני מחנות עם חפיר עמוק באמצע מרגע שביטלת את הדמוקרטיה וחיסלת את הסולידריות בין שני צידי הקו הירוק -ופיצלת לממלכת יהודה וממלכת ישראל.

אני אבכה על מיתוס גיבור ישראל שפנקס השירות שלו הוא מסכת של גבורה בהגנת המולדת מפני מרצחים, שנוצל לשם הפקרת אזרחי ישראל לאותם המרצחים.

אני אבכה על המולדת שהיתה פעם, זו, שפולחן אישיות מנהיגים ופולחן צדקת דרכנו גרמה לי להחיות באשליה המנחמת כאילו אנחנו מלוכדים כולנו, כל אזרחי המדינה, (למעט, כמובן, חרדים, משיחיים, דתיים נחשלים, מתנחלים וימנים) – סביב אותה מטרה נעלה – אהבת מולדת ומלחמה תמידית למען השלום.