אין תרבות לא שמרנית

האם ישנה תרבות שמרנית? זו השאלה שעמדה במרכזו של שיח בכנס לשמרנות ישראלית

זו שאלה לא נכונה.
תרבות היא שמרנית.
שני דברים הם שמרניים מתוקף הגדרה ממש: תרבות, ובתי משפט. אקטיביזם שיפוטי הוא אוקסימורון 
תרבות היא סך כל הנוהגים, הכללים, החוקים, המנהגים, כללי הנימוס, האפנה, האמנות , הספרות, הקולנוע, השפה והמסורת – בתוך חברה נתונה.
תרבות היא כל מה שמאפשר שיתופי פעולה בין פרטים רבים מאד באותו מרחב מחייה תחת שפה והתנהלויות משותפות כך, שכל אחד יהיה מובן לזולתו באופן שלא כל אינטראקציה תתפרש כאיום

מתוקף ההגדרה ( שקשה למצוא לה פרשנות אחרת, למעט זו המרקסיסטית – שבשטחיותה וברידודה הכללי מתייחסת לתרבות כמבנה-על אידאולוגי מיותר, שקרי ופסול) – תרבות היא מוסכמה המוסכמת על הכלל.

הכלל – הוא כלל הציבור – הוא תמיד סוג של רכבת: ישנם ה"קטרים" המובילים קדימה. ישנם כל הקרונות האמצעיים ותמיד ישנם אלו שמאחור.
כל עוד ה"תנועה" לא מגיעה אל מרבית הקרונות – אין כלל מה לדבר על "תרבות". "תרבות" שכזו אינה נחלת הכלל ואינה תרבות כלל ועיקר.

מוסדות המכונים "מוסדות תרבות" בטעות של סינכדוחה גרידא אינם מוסדות תרבות כפי ש"בית קפה" אינו "קפה".

מוסדות תרבות ( על סך כל היצירות שלהם באמנות ספרות, תיאטרון, קולנוע וכו) הם מוסדות המציעים לעיתים אלטרנטיבה לתרבות קיימת. יצירות שמציעות אלטרנטיבה הן בהכרח נמצאות מחוץ לתרבות בשעה שהן מתקיימות.

יצירות כאלו מובילות לעתים לשינוי תרבותי. אך הן אינן תרבות.
אבל מרבית היצירות לא מציעות אלטרנטיבה רדיקלית. הן מציעות פרשנות מקורית להוויה קיימת. הן הכרחיות לחיזוק תרבות קיימת. הן מביאות את דבר קיומה של תרבות קיימת עד לקרונות האחרונים. בלעדיה, לא היתה מתקיימת תרבות.
כל מאמצי החינוך, כל הטקסים המשותפים, כל הלכות המסורת, כל הפעילות הרוחנית בכלל – של כל חברה נתונה. נועדה לבסס סדר סביב מוסכמות קיימות – עבור הילדים והצעירים – להבטיח שיבינו ושיתאימו את עצמם לחברה נתונה.
תרבות היא הסדר שמבטיח שיתוף פעולה. הסדר הוא הכרח קיומי.

יותר מדי סדר, לעומת זאת, הופך לרודנות דכאנית. לכן נחוץ והכרחי שתהיה תרבות אוונגרד – היא הקטר האלטרנטיבי – שמנסה להוביל את החברה אל פסים חדשים. לעתים, טובים יותר, לרוב – טובים פחות.

הטוב באוונגרד רדיקלי הוא לא בהיותו הצעה טובה יותר לתרבות, אלא באופן שהוא מכרסם בשוליה הגרועים. ב"תאים המתים" של תרבות , המשמרים אותה חיה ומתקדמת.
אבל אין לבלבל בין אוונגרד לבין תרבות. אוונגרד הוא ההפך מתרבות: הוא הצעה לתרבות אחרת.

מוסדות התרבות שלנו נחלקים, רדיקלית, לשני סוגים בלבד:
תרבות שמרנית משמימה, חסרת כל פרשנות מקורית – שנועדה להמונים לצורך בידור נטול כל ערך מוסף. ותרבות אוונגרד רדיקלית באופן מוחלט, ששוללת את כל המטען התרבותי הקיים. בשעה שמוסדות ה"תרבות" נשלטים ברובם על ידי מהפכנים רדיקליים – רק הרדיקליות – שהיא ההפך מתרבות, נחשבת פה לתרבות. ועוד "גבוהה".
זו טעות קרדינלית. ומכוונת. היא מכוונת למהפכה גם אם מהנדסיה, המהונדסים בעצמם, לא תופסים זאת. אבל מעצם הרעיון כאילו דווקא אוונגרד רדיקלי הוא התרבות, מוכחת הטענה הזו.

דב"א פתח את אחד מספריו במוטו:
לאמת יש רגע אחד של תהילה. שלפניו היא מוקעת כתועבה, ולאחריו – כבנאלית.

זה נכון בחלקו: התיאטרון העכשווי הוא גם תוצר של מה שהיה בעבר פרינג' , לצד מסורת עתיקת ימים של תיאטרון. אבל לא כל יציר שוליים הזוי זוכה לחדור אל מרכז התרבות. למעשה, רוב רובן של יצירות ניסיוניות – כושל ונעלם בחשכת תהום הנשיה – שם היה מקומו מלכתחילה.
ישנה טעות אופטית שמערבבת בין תופעת השוליים ה"מתועבים" של אתמול ההופכים ל"בנאליות" של היום. משום שאת 99% מהנפל הרדיקלי שכחנו או מעולם לא ידענו על קיומו. אנחנו רק רואים את הפרומיל שהיה מספיק מוצלח להפרות בהצלחה את מרכז השיח

לכן, נא לא להתבלבל. בישראל, רובה המוחלט של התרבות הממשית היא המסורת היהודית על שלל פרשנויותיה, כולל זו החילונית. היא זו שמכתיבה את ערכינו ואת אורחתנו העיקריים והדומיננטיים.
חלק מתוך אותה תפיסה שמרנית יהודית, היא התפיסה שתרבות חייבת לחדש את עצמה ולנוע עם הזמן ( מה שלא קיים, למשל, במסורת האיסלמית) לכן גם חדשנות תרבותית נובעת מיסודות שמרניים.
ובל נשכח, שהשמרנות שמשמרת את הערכיים הישנים ש ל נ ו – היא ברוח הנאורות, היהדות והקידמה.
ויתור על השמרנות הזו אינה קידמה. היא שלילתה המוחלטת, תחת ההצעה האימבצלית, הפרנקלשטיינית – כאילו כל רעיון חדש ורדיקלי – טוב יותר מכל סך הרעיונות שהאנושות כבר צברה בכלל, ובפרט, את כל הרעיונות שצבר המערב, שמבוסס בעצמו על מסורת עברית.