אישיות, המחסום האחרון בפני אנושות כעל-אורגניזם נשלט

קראתי ספר על פיצול אישיות ( את סיביל, אם זה מעניין מישהו) והנה קביעה: החברה שלנו איומה כי היא מתייחסת נורא לאנשים עם פיצול אישיות. לדעתי, זו הולכת להיות ההיסטריה הצדקנית הפרוגרסיבית הבאה. חכו ותראו
החברה באמת לא נעימה לאנשים עם פיצול אישיות. בגדול, קיים מספר מזערי של אנשים אומללים במיוחד, שמסיבה כלשהי, לרוב – התעללות מינית איומה בילדות מוקדמת – לא הצליחו לגבש נרטיב מאחד לכל סוגי הקולות הפנימיים ומשכך, הקולות התפתחו בנפרד, לנרטיבים שונים, כלומר – לאישיות שונות, עם אורחות חיים שונות, גילאים שונים ומיגדרים שונים.
איך בכוונתי, חלילה, ללעוג להם.

מטרתי היא לנבא, ולהזהיר, מפני הטירוף הפרוגרגסיבי שיגיע לדעתי ללא ספק .

הלך הרוח, הצייטגייסט הפרוגרסיבי מבקש להשיג לעצמו כמה מטרות, לקראת המטרה הסופית מגלומנית ברמות שלא נודעו עוד, מטורפת ומסוכנת עד אימה.

השיטה היא דהקונסטרוקציה מתודית. – פירוק כל תבנית משמעות, כל מוסכמה, כל הסכמה כללית בחברה נתונה, במטרה לפרק את האנושות לאטומים חסרי משמעות ואז להרכיב מחדש את כל האנושות לכלל על-אורגניזם אחד נשלט על ידי "מוח" אחד, מנגנון שליטה אחד.

יש לזה כלל אחד פשוט ואפקטיבי להחריד: האשמת ה"חברה" באי יכולתה "להכיל" את השונה.

זהו.

מכאן נותר רק לפרק עד אינסוף בעזרת טרור אידאולוגי:

הטרור הפוסט -לאומי מפרק את ההתארגנות הלאומית בכל מדינה, ופה הוא נקרא "פוסט" ציונות ( למעשה, אנטי-ציונות) .
הטרור הסוציאליסטי מפרק את יסודות הכלכלה.
הטרור ה"פמיניסטי" פירק כבר את מושג המשפחה.
הטרור הלהטבי פירק את משמעות ההבחנה בין זכר לנקבה ( קטגוריה שקיימת מהרגע שהתרבות אורגניזם באשר הוא הפכה להיות על דרך ההזדווגות בין זכרים לנקבות)
הטרור הפוסטמודרני פירק את קטגוריות השפה, בלעדיהם לא ניתן להגדיר את עצמנו ואת המציאות סביבנו.
נותר להם רק לפרק את הסובייקט עצמו לכלל אוסף של אישיות בלתי מתלכדות.

וזה יעבוד כך:
ראשית, יציגו לנו שוב ושוב סיפורים דרך אמצעי התקשורת נוגים על אנשים בעלי הפרעת פיצול אישיות. כך שניתן יהיה להאשים את החברה ב"סכיזו-פוביה" ולדרוש מהחברה להכיל אנשים, שמפאת אסונם הטרגי באמת , קשה מאד להכיל אותם, כי קשה להעסיק טכנאי מחשבים בן חמישים, שפתאום הופך לילדה בת שנתיים ועושה קקי במכנסיים במקום לתקן לכם את המחשב.

אבל הזדהות , אשמה ואמפטיה למצבים טרגיים אינם הסיבה העיקרית לשטיפת המוח שהולכת לשטוף את כולנו:

תופעה מוכרת לכל, הקרויה על שם הסופר ג'רום ק ג'רום היא התופעה שעל פיה מרגע שנחשפים למחלה כלשהי, מיד חשים, שהיא מקננת בתוכנו. כמו אותו ברנש שקרא ספר על מחלות ומצא שהוא לוקה בכולן למעט עווית הרחם.(או מים בברך, תלוי בתרגום).

פיצול אישיות מתאים במיוחד לפירוק האני של כל אחד מאיתנו, משום בכולנו רוחשים קולות רבים ושונים ושלבנות נרטיב אישיותי פרטי הוא עבודה שאם לא עושים אותה, באמת ניתן לחוש בפיצול .

אלתוסר טבע את המונח "אניטרפלציה" ( הסבת-מבט) ואם כי הוא השתמש בה באופן מטורלל במיוחד, כיאה למרקסיסט – יש בה מן האמת. ברגע שמסיבים את תשומת ליבנו , במיוחד לתהליכים נפשיים אוטומטים, כמו האינטגרציה של האישיות שלנו – הכל מתפרק לנו בידיים.
האישיות שלנו היא תבנית משמעות.

לתבניות משמעות יש תכונה מוזרה: יש להן משמעות רק אם לא מפרקים אותן. הן מורכבות , לעיתים מאד, אבל הן יחידות אטומיות במובן שאם מפרקים אותן – הן מאבדות את המשמעות.

מכירים את הקטע הזה, שכשאתם מסבירים לילד איך אתם נוהגים ותוך כדי, פתאום אתם לא זוכרים איפה דוושת הגז ואיפה הברקס? אבדתם כך את תבנית המשמעות של הנהיגה האוטומטית, היא עברה פירוק – ועתה אתם חסרי אונים. ככה זה עובד

ברגע שאתם מתחילים להרהר, שלא לומר, להטיל ספק, במוסכמות פנימיות שלכם עם עצמכם – אנחנו מאבדים את האחיזה בנקודות המשען, והכל זר לפתע כולל אנחנו, לעצמנו .

מצאתי את עצמי פעם מחוץ לדלת ננעלת בטריקה. היה עלי לוודא שבידי יש מפתח. התייחסתי לזה קצת יותר מדי ברצינות, כשציוותי על עצמי לוודא, אבל ממש, שהמפתח בידיים שלי . אז הבטתי עליו במלוא ההתכוונות עד שאיבדתי את היכולת שלי להאמין, שאני באמת, אבל באמת, רואה אותו. כך עמדתי דקות ארוכות מאד, בוהה במפתח מבלי היכולת לפתח וודאות שאני באמת רואה שם מפתח .
העולם נעלם, ואתו כל וודאות שהיא. בסוף שלפתי את עצמי מהקטטוניות בכוח, כשהימרתי על טריקת הדלת.

אני שמה לב לתופעות כאלו כי הן מסקרנות אותי. גם לכם זה קורה גם אם לא נתתם דעתכם על כך. זו היתה הסבה עצמית. ברגע שבו כל מענייני התרכזו רק בלטישת עיניים למפתח – הקונטקסט כולו נעלם. ואז המפתח איבד את כל משמעותו.

ההתבוננות הפנימית הזו מפרקת את הנרטיב הפנימי.
לעתים – ובמידות קטנות – זה נחוץ מאד . ההפך של זה הוא יצור משועבד לפרסונה שהמציא לעצמו תוך איבוד הגמישות האשיותית ( זוכרים את הפרופסור הפרוסי מצלילי המוסיקה, שהיה איש צבא, גם בבית, עם ילדיו? זה אדם מקובע ודוגמטי).

אבל חשוב מאד להישמר מפני איבוד מוחלט של תבנית המשמעות של הפרסונה שלנו , הגם שהיא שרירותית במידה רבה, ואין בה הרבה הגיון. אין שום הכרח שאני אהיה אני, כפי שאני. בקלות הייתי יכולה להיות אדם שונה מאד. אבל מאחר שזו אני, וכך יצא, מוטב שלא לפרק את כל הגורמים שמחזיקים אותי יחד.

ופה – אנחנו מגיעים לחברה.

אף אחד לא יכול לשמר את עצמו אינטגרלית בעצמו. מה שמחזיק אותי יחד, זו במידה רבה מאד הכורח המוחלט כמעט המוטל עלי, על כל פרט – להיות מובן ומוכר לחברה הסובבת אותו.
הציווי, להיות מוכר, מובן ולא מפתיע יותר מדי – הוא הסלקציה הטבעית שמעצבת אותנו ומקבעת אותנו כמי שאנחנו. והיא הכרחית להשדרותינו

רובנו תופסים אינטואיטיבית את האיסור להציג את עצמנו בכל רגע כמשהו שונה מהותית. אם לא אהיה מוכרת לסביבה, לא אהיה צפויה, ומה שלא צפוי, צופן סכנות לאחרים .
הזלות בסביבה שלי לא יסבול לחיות בפחד תמידי ממני ואני אושמד חברתית. ( ותאמינו לי שאם אני אומרת את זה אחרי שהקדשתי את חיי להיות תמיד לא צפויה, לא מקוטלגת ולא מובנת מאליה, קל וחומר שאחרים, שפחות מפחיד אותם להטמע בחברה – מבינים זאת). לכן, אין לי ברירה אלא לשמר טווח מצומצם של התנהגויות – ורק כאלו – שהחברה מסוגלת לשאת.

כל זה בטל, ברגע שהופכים את המשוואה: לא אני צריכה להתאמץ להיות מובנת וצפויה, אלא החברה חייבת לקבל אותי בדיוק כפי שאני – גם אם "אני" מתחלף קיצונית בכל רגע נתון .

יתר על כן, כשמחנכים מילדות לכך שמותר לי להיות אני, בלי להתחשב בסביבה – אני לא אטרח בכלל לפתח נרטיב אחיד וצפוי. למה לי? החברה היא שמחוייבת "להבין" ו"להכיל" כל סוג של התנהגות.

ללא לחצים מצד החברה – ש"מסבירה" לילד מה מקובל ונעים לזולת, ומה לא – כלל לא מתעצב "אני" שמתלכד לכלל משהו מובחן. כמו ילדים בני שנתיים, שרגע אחד צוחקים, בשני בוכים, ובשלישי נושכים. אנחנו ההורים, מתאמצים מאד למשטר ולנווט את ההתנהגות האימפולסיבית מתוך כך שברור לנו שילדנו צריכים להתמודד מול חברה שאינה סובלנית לגחמות מתחלפות. אבל הדור שלנו התחלף, ועתה, הרעיון הרווח הוא להניח לילד להיות "מה שהוא". וה"מה שהוא" לא יתפתח לכלל משהו, הוא לא יתפתח כלל. הוא ישאר אוסף שלם של התנהגויות לא מתלכדות לכלל לא כלום. אנחנו רואים את זה כבר עתה, עם הורים "פרוגרסייביים" במיוחד , שלא לוחצים על הילד לפתח זהות מינית וממתינים לראות מה הוא יחליט שהוא. משום מה, תמיד להורים שכאלו מתפתח ילד ש"החליט" שהוא ההפך מהמין ה"ביולוגי" שלו. זו תוצאה של הבניה חברית. פר אקסלנס. הילד קולט שמצפים ממנו להכרעה. אם הוא נולד בן – הוא כבר. אז מן הסתם – ה"בחירה" שנותרת בידיו היא רק – להחליט להיות ההפך. בת. …

ואז היא תיתקל בהרמת גבות מצד החברה. ותבין מכך, שהחברה בכללותה נכשלת ,שוב ושוב, במשימה שהוטלה עליה – לקבל "אותה" כפי שהיא לכשעצמה ( כי מיגדר הוא לא מהותי למין, אבל "החלטה" של ילד היא אמת התורה….) ואז היא תמצא את עצמה במאבק תמידי לקבלה חברתית – כי החברה חייבת לה את זה.

היום, ישנן תופעות כאלו. בעוד כמה שנים, החברה בכללותה תהיה מורכבת רק מפרטים נטולי זהות כלשהי, ואז – מי יישאר לשמש כ"חברה" המחויבת לקבל כל מוזרות ? אלו יהיו אוסף פרטים בלתי מזוהים, שלא לימדו אותם להתפתח לכלל משהו מובן לזולת, כשכל זולת הוא כזה, התובע מכל זולת אחר ל"קבל" אותו?  על חוסר זהותו המגדרית, על אישיותו הבלתי מתלכדת והבלתי צפויה בכל רגע נתון , זו תהיה חבורה של גן ילדים גם בבגרותם, כשלכל אחד עומדות מלוא הזכויות הטבעיות לקבלה מוחלטת אך כבר אין שום מבוגר אחראי, שיבטיח אותן.

להיות מבוגר, משמע להיות עקבי . ללא עקביות של האישיות אין מה לדבר בכלל על בגרות. בגרות היא לדכא מרצון כל התנהלות ולוותר ויתור כואב מאין כמוהו על כל סוגי האישיות שהיו לנו בילדותינו, אך שגילינו, שאינם רצויים לסביבה. אנחנו דוהרים כך לקראת כאוס כלל אנושי שמעולם לא היה הרסני ממנו: אנושות נטולת תודעה מלכדת, אפילו את האני. חברה של פרטים פראיים בלתי מזוהים לעצמם ולסביבה. ולכן גם נטולי מטרה. כי מטרה בחיים תובעת נרטיב עקבי .
וכך נושלך לעולם כאוטי, בלתי מובן, בהיותנו בלתי מובנים אפילו לעצמנו. ואז יהיו מי שיאספו אותנו, אבודים וחסרי אונים – כמו שלולן מלקט ביצים הזרוקות על רצפת הלול, ויעשו בנו כרצונם. את האנושיות שבנו ממילא איבדנו.

המסקנה שעולה מכך היא, שבכל פעם כשמישהו משמיע לכם את המשפט "החברה חייבת לקבל ולהכיל" סלקו אותו מעליכם ואל תדברו איתו יותר לעולם.

"החברה" לא צריכה להכיל כלום, אתם צריכים להתאים את עצמכם לסביבה ולהניח לה לעצב אתכם, גם אם זה דורש ויתורים כואבים מאד. היא הקונטקסט שבלעדיו המפתח – האני – מאבד כל משמעות.
היחס היחיד הנכון בין כל פרט לבין הסביבה הוא, שבכל רגע נתון, חובת ההוכחה חלה על הפרט. הפרט צריך להתאים את עצמו לחברה, ולא לנסות לשנות את כולם כך שיתאימו לכם. המשמעות של זה היא לא פחות מאשר מות הציווליזציה – וביסוריים איומים.

ואם אתם נתקלים בתופעה הנדירה מאד של אדם עם פיצול אישיות נסו להיות סובלניים, אמפטיים ומכילים. זה סבל בל יתואר

תגובה אחת בנושא “אישיות, המחסום האחרון בפני אנושות כעל-אורגניזם נשלט

הוסיפו את שלכם

  1. דע, כי נפש האדם נפש אחת, ולה פעולות רבות חלוקות, ייקראו קצת הפעולות ההן 'נפשות'. ויחשב בעבור זה, שיש לאדם נפשות רבות, כמו שחושבים הרופאים, עד שפתח ראש הרופאים ואמר, שהנפשות שלוש: טבעית, וחיונית, ונפשית. ופעמים ייקראו 'כוחות' ו'חלקים', עד שיאמר: 'חלקי הנפש', וזה השם ישתמשו בו הפילוסופים הרבה. ואינם מתכוונים באומרם 'חלקי', שהיא מתחלקת כהיחלק הגופות, ואמנם הם מונים פעולותיה החלוקות, אשר הן לכלל הנפש – כחלקים לכל המחובר מהחלקים ההם.

    ואתה יודע, שתקון המידות אמנם הוא ריפוי הנפש וכוחותיה. וכמו שהרופא אשר ירפא הגופות, צריך שידע תחילה הגוף אשר ירפאהו בכללו, וחלקי הגוף מה הם, רצוני לומר: גוף האדם, וצריך שידע אלו דברים יחלוהו, וירוחק מהם, ואלו דברים יבריאוהו, ויכוון אליהם – כן אשר ירפא הנפש וירצה לתקן המדות, צריך שידע נפש האדם בכללה ובחלקיה, ומה יחלה אותה, ומה יבריאה.

    ומפני זה אומר, שחלקי הנפש חמשה: הזן, והמרגיש, והמדמה, והמתעורר, והשכלי.(רמב"ם שמונה פרקים פרק א')

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: