האם השר פרץ ראוי להיות שר חינוך

זו השאלה שפתחה דיון ארוך ברשת 'אקדמיה', שהיה טעון, יותר מכל, בפוזיציות, פרספוזיציות ואמוציות.  הקמתי את פורום קפה שפירא להשבת ההגיון לשיח הקמתי, כשעמדתי על כך שגם  מרצים ואנשי אקדמיה בכירים שכחו איך לנהל דיון.  לדעתי, בסיס לדיונים בין שתי תפיסות עולם שונות וזרות חייב להתחיל עם אנליזה של מושגים ורק אחר כך לנסות להציע דעות. זו תשובתי לעניין עצם הדיון:

לפני שנים התפרסמה ההלצה הזו: "עתון הארץ שלום. קראתי בגיליונכם את המשפט: 'הרעה החולה של הציונות היא הדיסוננס הקוגניטיבי בין הפוזיטיביזם הקולקטיבי לנגטיביות הדטרמיניסטית ושאלתי היא- מה זה "ציונות?"

מה שמצחיק, שזהו תיאור מדויק של בעיה ממשית בישראל, שבה מחנה אופטימי יתר על המידה הסבור שניתן לבנות יחד חברת מופת על פי הזמנה, אם רק מספיק מאתנו ירצו בכך מספיק מתקוטט עם  מחנה שמרני החרד מכל שינוי המנוגד לאורך החיים שעל פיו חיו אבותיהם ואבות אבותיהם, לרוב, על פי ציווי אלוהי.

הדיסוננס הזה בא לביטוי מופתי בדיון הזה בשאלה האם רק משפחה הטרוסקסואלית יכולה להיות "טבעית ובריאה". ( אלו הסבורים שממילא הרב פרץ אינו ראוי בכל מקרה להיות שר חינוך, פטורים מהדיון).

הויכוח הזה , כמו ויכוחים רבים אחרים, שורה בתוך שתי תפיסות עולם מנוגדות:

האחת, שמאמינה שהחברה היא חזות הכל ושלדטרמיניזם של הטבע כבר אין שום אחיזה כנגד רצון קולקטיבי תרבותי והאחרת- הפסימית, שמאמינה שמאחר שהמסורת כבר יודעת את כל מה שנחוץ לדעת– כל שינוי הוא בהכרח שינוי לרעה.

גם המתודולוגיות נפרדות בהתאם:
מחנה אחד סבור שתפקידו לתאר את העולם כפי שהוא, ומחנה שני סבור, שהגיעה העת לשנותו (ובמובן הזה, לשנות את משמעות המושג "נורמליות" או "טבע" בהתאם לסוג השינוי הנדרש לחברה כרגע).

במצב כה רווי פרספוזיציות, פוזיציות ומטענים רגשיים, מוטב לשוב אל הבסיס – אנליזה של מושגים:

כשמשתמשים במושג "טבע" , יש לזה לרוב שני מובנים רווחים:

1. הסביבה שאינה מעשה ידי אדם, שמפעילה סלקציה אכזרית על כל חי, ומשמידה הכל למעט הכשירים ביותר

2. כל היש שאינו מעשה אדם, שקיים לאחר ששרד את הסלקציה והתמיד בכך ("טבעו" של משהו ו"מהותו" זה כמעט אותו דבר- הדבר שמתמיד ושורד שינויים)

"משפחה" היא מושג. אין משפחות בטבע כי אין מושגים בטבע , אין טקסי נישואין וגם לא התחייבות מודעת לזוגיות נאמנה . "משפחות" בעולם החי הן מטאפורות והשלכות מתוך התרבות האנושית. זוג ציפורים הבונים קן לא מקימים משפחה אלא מצייתים לקריאת הטבע. בשבילנו, זו משפחת הדרורים שבאה לקנן על אדן החלון שלנו. אבל שמשליכים את המושג משפחה על הטבע, זה ברוב המוחלט של המקרים – זוג הורים שניפקו יחד צאצא ללא מעורבות חיצונית. ככה אנחנו מדברים כשאין לנו חשש מפני חוסר רגישות חברתית. לכן זו תהיה ההגדרה הכי מדויקת למושג "משפחה טבעית".

אלא, ש"טבעי" אינו מילה נרדפת ל"טוב" . הוא טוב במובן של 'סך כל אוסף התכונות הקיימות שמאפשרות את התמדת הקיום', אבל רע, במובן הזה שכל מאמצי התרבות שלנו נועדו להביס את רצחנותו.

"טוב" – הוא ערך המוצמד לאידאל מסוים, שמייצג רצון או מטרה. מבחינת האנושות, (וכל אורגניזם אי פעם) המטרה הכי בסיסית היא הישרדות ורבייה. לכן זה שמתקף את ערכי ה'טוב'  בכל תרבות אנושית שהיתה קיימת אי פעם, כפי שזהב במרתפים מתקף את ערך המטבע.
דתות, ולפחות דתות ששרדו את הסלקציה התרבותית במהלך הדורות, הן אלו ששירתו, במודע או שלא, את המטרה הזו . זה ה"טוב" הבסיסי ביותר שממנו התפתחו אחר כך כל הערכים – שהלכו והפכו מעודנים יותר, מתואמים יותר למודרנה בכל תקופה ומופשטים יותר.

השאלה, מה טוב יותר – לעודד צעירים להתרבות או – לא לפגוע ברגשות של קבוצות מיעוט –  היא שאלה תרבותית, מתקדמת ומופשטת,  שיכולה להתקיים רק בחברה שכבר השאירה מאחור את כל סיכוני מאבק הקיום. החשש מפני פגיעה ברגשות של מיעוט בלתי מתרבה עצמונית – היא כבר סממן של עידון ברמה הגבוהה ביותר,  שרק חברה שצלחה את כל המאבק יכולה בכלל להרשות לעצמה להעלות אותו על הדעת.

לא יתפלא, איפוא, שכל מה שעומד בניגוד להישרדות חברתית ע"י רבייה נתפס כ"רע". ואין שום סיבה רצינית לבוז לתפיסות האלו. הן שימרו את האנושות עד כה. גם לשאלה, האם החברה הישראלית נמצאת כבר הרחק מחוץ לאיום קיומי בסיסי אין תשובה חד משמעית.

כשהרב פרץ דיבר על משפחה "טבעית ובריאה", הוא וודאי התכוון למשפחה במודל הכי טבעי, קרי -העקרון הכי מתמיד : "יחידה הכוללת זוג הורים שמנפקים יחד צאצא באופן ספונטני"  (לחלופין: "היחידה הקטנה ביותר לייצור עוד בני אדם, והגנה עליהם בצעירותם") וזו גם ההגדרה לנורמליות . לכן לא נחוץ היה לייחס את האמירה שלו לאמונה הדתית שלו. די לייחס לה שמרנות.

מנקודת מבט אמפיריציסטית – גם "דת" אינה טבעית. אין "דתות" בטבע. הם יצירה תרבותית בין אם מאמינים שאלוהים ציווה אותן, ובין אם רואים בה דרך להתארגנות חברתית על פי נורמות שמרבית החברים בה מאמינים שהן מתוקפות על ידי יישות טרנסדנטלית.

כך או כך – דומה, שניתן לראות בדתות ובתרבויות – שיטות אפקטיביות להעברת 'סובייקט ההישרדות וההתרבות' – מהפרט – אל הקבוצה. תרבות (שעד לא מזמן היתה מילה נרדפת ל"חברה תחת דת מסוימת) היא ההתארגנות של סך כל שיתופי הפעולה בין פרטים – כנגד הטבע ע"י דיכוי הדחפים והיצרים הטבעיים של הפרט – על מנת לקיים אנושות מחוץ לג'ונגל הובסיאני אלים ורצחני, שבו כל פרט תובע את מירב תנאי ההישרדות וההתרבות שלו , על חשבון כל פרט אחר.

כך ראו זאת פרויד, מרקוזה, ואף ג'ורדן פיטרסון  ( מי שמכיר את פיטרסון הבחין, וודאי, שהרשיתי לעצמי לעשות שימוש בהלכי הרוח שלו מהיותי מתרגמת ספרו, הסבורה שהרעיונות שלו נכונים באופן הכופה עצמו על השכל).

במונחים של פיטרסון, דת ותרבות בכלל הם "סדר", אל מול "כאוס" – שניתן להגדירו כאן כ"כל הדרכים הלא ידועות שבהם הסביבה עשויה להיות רצחנית כלפי האדם". (להבדיל מתפיסתם כ"מבנה-על" מלאכותי ושיקרי על פי מרקס שכל מטרתם היא אך דכאנות-יתר)

שמרנים דתיים הם אלו, התופסים את הציוויים הדתיים שלה כמשעול המוגן היחיד בעולם כאוטי ומסוכן הנשלט על ידי דטרמיניזם אכזרי – רצחנותו של הטבע.

הפוזטיביסטים הקולקטיביים – רואים את הלא-נודע ואת מה שטרם נוסה כעולם שלם של אפשרויות חדשות ומלהיבות לשיפור הקיים. [באופן פרדוקסלי, ה"פסימיים" החרדים מהעתיד הם אלו שמאמינים שהעולם הקיים טוב, לעומת האופטימים, שמאמינים שהם חיים בעולם רע מכפי שהיה יכול להיות].

ב"דיסוננס הקוגניטיבי" הזה – המתח בין טבע לתרבות, בין מסורת לחדשנות, בין סדר לכאוס – שני הצדדים צודקים, והשאלה היחידה היא – איך מיישבים את המתח הזה בנקודת איזון אופטימלית.

בהחלט אפשר להצדיק את דברי של פרץ – בטענה שמאחר שהטבע הגדיר – הרבה לפני הדת, הרבה לפני שהאדם הראשון הילך על פני האדמה – את המשפחה ככוללת שני הורים שמתרבים באופן ספונטני ומגינים על צאצאיהם כמו מרבית היונקים המפותחים (ואין בכך כדי לטעון שזוג חד מיני אינו מגן על צאצאיו )–פשוט כי זו אסטרטגית הישרדות מנצחת ומוכחת, קרי, "בריאה" . זו אסטרטגיה ששרדה מאות מיליוני שנים , שוב ושוב ושוב, את הסלקציה הטבעית. אין דרך בסיסית יותר להגדיר "בריאות" מההגדרה במאפשרת לאורגניזם לשגשג ולהתרבות.

ניתן להבין את עוצמתה של יחידת המשפחה הטבעית, שמאפשרת התרבות עצמאית, עם הורה אחד שיכול להוציא מתוכו צאצאים ומשלם בהפחתת כושר "השתכרות", והורה אחד חזק יותר וכשיר לציד,  שידאג לכלכלת שאר הפרטים במשפחה, בתוך מסגרת סדר גדולה יותר – הלהקה, השבט , הכפר או המדינה – שבו כולם מאורגנים בתוך משפחות כאלו – תחת תרבות אחידה.
זהו קשר מולקולרי יציב וחזק ואסטרטגיה מוכחת להשרדות חברה – תוך הבטחה שזוג הורים ידאג באופן פרטני לצאצאים הפרטיים שלו.

כל תרבות בעבר נקטה סנקציות כלפי פרטים שלא התאימו למסגרת משפחתית שכזו – שנתפסו כמאיימת על ההישרדות הקולקטיבית ועל תעשיית הרבייה – השכפול של החברה, מרמת הגן האנוכי, דרך הפרט – ועד לכלל החברה.

דתות הן סדר, ולכן הן כלי רב עוצמה כנגד כאוס והשמדה. אבל סדר הופך עם הזמן להיות דכאני מדי, מונע קדמה, ופוגם באיכות החיים של הפרט. ודומה, שרק במאה השנים האחרונות (ובעיקר במערב) האנושות הצליחה לגבור על הטבע באופן שהאנושות חדלה לעסוק אך ורק בניסיון להשאר בחיים ולהתרבות – והתחילה לתור אחרי דרכים ראויות לחיות את החיים – שהפכו – לראשונה בתולדות האנושות – למובנים מאליהם.

היום, התרבות יכולה להרשות לעצמה לבוא במשא ומתן עם הטבע הבסיסי ביותר שלנו לשרוד ולהתרבות כך שניתן מעתה להתפשר עליהם – בבחינת איכות על חשבון כמות. (בכללי, צורות חיים המאורגנות ב"חברה" כמו מרבית היונקים מאופיינות בדאגה לפרטים, בניגוד ללהק דגים, למשל, שמשריץ במספרים גדולים, כדי שכמות מסוימת תשרוד בלי חשיבות לפרט המסוים). ב"משפחות טבעיות" – הדאגה לפרט מסוים – הצאצא – היא עיקר המטרה, כך שבאופן פרדוקסלי אולי – שיתוף פעולה בין משפחות, להבדיל מפרטים בלהק – היא זו שמרוכזת יותר בפרט המסוים. פה אולי מתחילה ההכנה להומניזם.

ככל שתרבות אנושית מתפתחת יותר מבחינת המאבק כנגד הטבע- היא יכולה להרשות לעצמה יותר חתירה לאיכות חיים, על חשבון מאבק הישרדות. היא מבטלת כללים שמהווים דכאנות-היתר. ריבוי נשים, למשל, זו אסטרטגיה משפחתית יציבה שנפסלה רק מטעמים של עידון תרבותי והעדפה של איכות חיים לפרט. נוח-הררי הצביע באופן משעשע על המתח שבין השרדות לאיכות חיים – בדוגמה של תעשיית השניצל – שהפכה את התרנגולת למנצחת הגדולה במאבק ההשרדות , ניצחון שאינו בהכרח מטיבה עם המנצחת.

אלא, שהיכולת להבחין מהי דכאנות יתר – לעומת דכאנות הכרחית – כלל אינה טריוויאלית. לא כל מה שנראה מיותר הוא באמת כזה. ואם חשובה שלמות החברה מוטב להיזהר מאד לפני שמסירים , אולי, איזו אבן תומכת. לדוגמה, המאבק הפמיניסטי כנגד הטרדות מיניות נשמע כמאבק צודק ומובן מאליו כנגד דכאנות יתר. עם זאת נראה היום, שהחוקים והנורמות הכרוכות בו הפכו בעצמם לדכאנות יתר, הם גם פוגמים מאד במוטיבציה של גברים צעירים ליצור זוגיות, והם הולכים ומתקדמים כל הדרך לאחור – למצב שבו לא יהיה מנוס מהקמת מוסדות נפרדים לנשים ולגברים, עד להפרדה מוחלטת בין המינים, והחזרת מוסד השאפרון. מי היה יכול לצפות זאת?

דוגמה למתח שבין מאבקי השרדות לבין שאיפה לאיכות חיים ניתן לראות בהשוואה בין היהדות לאיסלם. היהדות, בניגוד מוחלט למה שנדמה לנו כניצחון אדיר של כושר השרדות, כשלה במיוחד בפרטמרים הישרדותיים, לראיה, תרבות שבמהלך 3000 שנה התרחבה לכלל 12 מיליון בני אדם בלבד, לעומת תרבות האיסלם המנצחת הגדולה במירוץ ההשרדות והרביה – עם חברה בת כמעט שני מיליארד פרטים. ייתכן, שיש משהו ביהדות – שממיר השרדות באיכות חיים באופן לא מספיק מאוזן. מסקנה משונה אולי, בהתחשב בכך שרובנו חושבים שלהיות יהודי מאמין פוגם באיכות החיים, אבל קשה להסביר את זה אחרת.

מכל מקום, תרבות יכולה להרשות לעצמה גם להגדיר סוגים של משפחות לא "טבעיות" כמשפחות נורמליות לכל דבר, כשקריטריון ה"נורמליות" אינו מתוקף על ידי האופן של מה שהכי מתמיד – הטבע – אלא כנורמה חברתית מוסכמת. אין מתח ערכי בין טבע לתרבות. לא כל מה שטבעי הוא טוב, התרבות נועדה לתקן את כל מה שרע, בטבע. ומנגד, לא כל קביעה תרבותית היא בהכרח טובה יותר ממה שטבעי, ובמיוחד כשהיא מתעלמת לחלוטין מהטבע, כולל מטבע האדם.

דומה, שככל שתרבות בטוחה יותר בהמשכיותה, ויותר בנויה על יסודות מוצקים של סדר- כך היא יותר יכולה להרשות לעצמה להתמודד עם האפשרויות החדשות שצצות מתוך הכאוס של כל האפשרויות הקיימות בפוטנציה – ולהתנסות ללא חשש בצורות חיים חדשות, בין היתר – להעניק יותר חירות להתארגנויות של משפחות אלטרנטיביות. כאלו, שאמנם לא מביאות צאצאים חדשים לחברה, או כאלו שבעבר נחשבו למאיימות על יציבות המשפחה המסורתית, עם חופש מיני גדול יותר, עם חירות גדולה יותר לנשים ולגברים כאחד. היא יכולה להרשות לעצמה להיות מתירנית יותר ביחס ללחץ החברתי להתחתן ולהוליד ילדים, ולהפך – ככל שחברה מסובכת יותר במאבקי קיום כך היא שמרנית יותר, דבקה יותר בידוע ובמוכר ומרוכזת יותר במאמץ להתרבות על פי עקרון של כמות על חשבון איכות. ההנחה (של האו"ם, בין היתר)  שילודה מרובה מונעת פיתוח חברתי. הקורלציה אכן קיימת במרבית החברות אבל הגורם הסיבתי אולי הפוך: ככל שחברה פחות מפותחת, כך היא דבקה יותר בציווי הפרימיטיבי לייצר צאצאים. וככל שהיא יותר מפותחת, איכותם של החיים הופך חשוב יותר מכמות צאצאים.

המסקנה הנובעת מכך, להבנתי, היא, שפתיחות וקידמה הו פונקציות של קיומו של בסיס מסורתי איתן, שמבטיח את ההשרדות החברית – שומר מפני כאוס גדול מדי, מרסן את מרבית הפרטים בחברה, וכך יכולים הנועזים ופורצי הדרך, או אלו שעבורם הסדר החברתי לוחץ מדי – לחתור לאושר האישי שלהם, בדרכם שלהם.

אני גם יכולה להבין מאד את הפחד של שמרנים מפני פריצת כל הגבולות וכל הקטגוריות –כולל הבסיסיות ביותר – מיגדר, נטיה מינית, פמיניזם רדיקלי, שינויי מין, – כל אלו מפחידים באמת – כי אלו הם חידושים רדיקליים ומהירים מדי – ולמעשה, מנוגדות באופן מוחלט לאסטרטגיות הישרדות המוכרות, שמעולם לא נוסו ואין לדעת לאן יקחו אותנו.  בנוסף על כך, מין ההגינות הוא שיהיה מקום בחברה פתוחה ופלורליסטית לרעיונות שמרנים ולגלות רגישות לרגשות הציבור הדתי בארץ ולא רק לרגשות של מיעוטים נבחרים.

אדרבא, מיעוט שכזה הוא החברה הערבית בישראל . חברה זו שמרנית אף יותר מהחברות הדתיות היהודיות – וערכי המשפחה המסורתיים חשובים לה באופן מוחלט. אפשר לדמיין את האימה שמעוררים שם כל השינויים המהירים שעוברים על החברה הישראלית – ואת החשש שישפיעו על בניהם ובנותיהם, תהליכים שוודאי שאינם תורמים לסיכוי לדו קיום הרמוני.

מתוך כל הטיעונים הללו, אני, כחילונית מוחלטת, מעדיפה שר חינוך שמרן, כל עוד החברה הישראלית היא גם חברה פתוחה ופלורליסטית. האיזון בין סדר לכאוס, בעיני, הוא חינוך שמרני על פי ערכים מסורתיים ש"נבדקו" על ידי עקרון ההפרכה האכזרי של הטבע ושרדו אותו – לצד פתיחות הכלה ועידוד מאבק אישי כנגד מוסכמות. ובתנאי שהמאבק יהיה קשה ומאתגר מספיק להבטיח שהמאבק מול החברה ייעשה רק על הסוגיות החשובות ביותר בעיניהם – ולא סתם מרדנות הרסנית נטולת תכלית. בכל הנודע לאוכלוסיית הלהטבים – מאבקם הצודק למען קבלה חברתית כבני אדם שווים לא חייב לכלול קבלה של כל פרט ופרט בישראל. ניתן להכיל את הרעיון, שלא כל סוג התנהלות מקובל על כל פרט ופרט. זו משמעותה של חברה פלורליסטית רב תרבותית. סובלנות אינה קבלה חסרת הבחנה, ומעולם לא היה ולא ייתכן שיהיה – שר חינוך שיהיה מקובל על כל רובדי החברה. אין חיה כזו. דמוקרטיה אינה רלטיוויזם מוסרי, אלא זירת מאבק מר בין דעות הנתפסות כמתועבות בעיניהם של יריבים, מתוך הבנה – שאין ברירה אלא לסבול אותן.

לעניין הנוסף שעלה קצפם של אנשים כנגד פרץ – הוא תמיכתו בטיפולי המרה.

מאחר שבמקרה יצא לי לערוך ספר של פסיכולוג חרדי העוסק בכך – ראשית – זה אפשרי. וודאי, שבעולם שבו כל אחד יכול לשנות מגדר, אם הוא חפץ בכך – ניתן לשנות גם נטייה מינית הכרוכה במיגדר. למעשה, הטיפולים לא "ממירים" הומוסקסואלים לסטרייטים אלא מאפשרים להומוסקסואל להפוך להיות בי-סקסואל (אל דאגה, הוא נשאר בהגדרת הלהט"ב) כך שנער חרדי צעיר שמצא עצמו חושק באברך ענוג יוכל לממש את ייעודו החברתי, שבחברות חרדיות משמעו להינשא לאשה ולהעמיד ולדות. האלטרנטיבה האחרת היא התאבדות.
במקרים שבהם הממרה לבי סקסואליות אינה מתאפשרת, פסיכולוג טוב ייעץ וייסע לנער לצאת מהחברה החרדית ויראה לו שיש עולם אחר בחוץ, ועוד ייעודים בחיים. בנוסף, למי שעדיין זוכר את פיינלס מ"מאש" – לא תמיד מי שחושב שהוא הומו, הוא באמת כזה. במיוחד בחברה חרדית בה נערים לא רואים בנות, למעט אמם ואחיותיהם.

לסיכומו של עניין, הגיע הזמן שהפוזטיביסטים הקולקטיביים והדטרמיניסטים הפסימיים – גם יחד יבינו- ששני המחנות הכרחיים לחברה בריאה, טבעית תרבותית ומתקדמת– ושאי אפשר להיוושע על ידי הדברת היריב הפוליטי והרעיוני. יישוב הדיסוננס הקוגנטיבי הזה הכרחי לשם השרדותנו כחברה.

דבר אחרון, שצץ בעריכה אחרונה: בקרב המחנה השמאלני , הרווי ברעיונות מרקסיסטיים, דבק הרעיון  – שכל מה שדת הוא רע, שהכל בה שייך רק לנחלת העבר ולכן כל מה שטוב הוא כל מה שההפך מערכים דתיים. כך הולכת ונרקמת היררכית ערכים שבנויה על דחיית כל הניסיון האנושי כולו, כל מה שאי פעם כוון אל הטוב- השרדות ורבייה – וזו אולי הסיבה שנדמה שמדובר בתפיסות החולות במחלה אוטואמונית, המכוונות תמיד כנגד האינטואיציות הבסיסיות ביותר של מרבית בני האדם.  ומאד ייתכן שגם באמת חותרת תחת עצם השרדות החברה.
חילוניים וודאי חושבים שיש להשיל אלמנטים לא רלוונטיים יותר שנשתמרו מהיידע האנושי העתיק, שהיה בזמנו עטוף בעטיפה דתית.  אבל צריך להיות ברור מעל ומעבר לכל ספק – שהניסיון האנושי שהחייה אותנו במהלך כל הדורות הוא בעל משמעות וחשיבות ושלא ניתן להחליף את כולו ברעיונות אידאולוגיים שנבטו במוחו של פרט אחד שבילה את זמנו בישיבה בספריה, שחשב שהוא יכול לכונן את כל האינטראקציות בין כל הפרטים בכלל האנושות תוך דחייה על הסף של דתות ושל הטבע עצמו  – ועוד – שכל זה יהיה טוב יותר ממה שכבר הושג.