ניידים, נייחים, צדק קוסמי ומשיחי שקר

האזינו לסרטון בו גדי טאוב עונה ליובל נוח הררי, בקשב רב.

שימו לב לציטוט שטאוב מביא מנוח הררי ולמעשה עונה הוא עונה לפילוסופיה האוטופית ההרסנית המביסה את עצמה, של בית המשפט הישראלי החולש על כל מנגנוני כל הרשויות בישראל – כעליון מעל כולם, והשולט עלינו דרך פוליטרוקים המתחזים להוגים המתחזים לעתונאים כ"נייד" 🙂 איל :

"האנושות תמיד התגברה על מגיפות, כמו האבעבועות השחורות, למשל" כותב נוח הררי – ומבטא כך את הקשר הישיר בין "ניידים" לבין פילוסופיה פוסט-הומנית לבין המונח שתבע תומאס סואל : "צדק קוסמי"

תבינו זאת – תבינו את הכל.
השאלה היחידה פה היא שאלת נקודת המבט:

כי זה נכון לגמרי, זו אמת לאמיתה, שהאנושות תמיד, או לפחות עד כה, התגברה על מגיפות קטלניות. ונכון, שברולטה בין מוטציות מקריות לבין רפואה מתקדמת – לרפואה יש יתרון.

אבל כל זה לא משנה כהוא זה, להורה שאיבד את ילדו , לאשה שבעלה מת מהמחלה. לחולה עצמו, העובדה שהאנושות כנראה תשרוד לא משנה הרבה למי שאיבד לה את משפחות וחבריו, ואולי גם את חייו שלו.

מנקודת מבט קוסמית, מהיכן שאלוהים רואה את היקום, כמה מיליארדים של פרטים מתים ממגיפה זה בהכרח חלק מתוך התוכנית. לעולם טוב יותר.
כי אלוהים הוא הרי כל-טוב וכל יודע – זו אכן המסקנה של לייבניץ על רעידת האדמה בליסבון – יש תוכנית, היא כל-טובה, ולכן אנחנו חיים ב'טוב שבכל העולמות.' בהכרח.

אבל אלוהים אינו הומאני. אלוהים (זה, של הפילוסופים, לא של המאמינים) הוא מזיז את הפיונים על הלוח, מקריב חלק מהם לשם ניצחון ב"קרב", למען התוכנית הגדולה.

לנו, בני האדם – כל זה לא משנה כהוא זה.

אנחנו לא יודעים מהי התוכנית ואנחנו לא קיימים אך ורק כדי שתנוח דעתנו מכך שהאנושות תשרוד אלא שהפרט המסויים ישרוד, הוא, וכל ילדיו, משפחתו, אהוביו, יקיריו, בני עמו.

אנשים כמו נוח הררי, כמו אהרון ברק, כמו נייד איל כמו ראשי האיחוד האירופי – הם בהחלט ניידים במובן הזה, שהם חיים בביטחון בסיסי שאם יהרסו את האזור שבו הם חיים בשם האוטופיה המופרעת שלהם, הם יוכלו בקלות למלט את עצמם ואת משפחתם מאיזור האסון.
לכן יש להם את כל הפנאי הרגשי בעולם לעשות ניסיונות בבני האדם – בכל בני האדם – מתוך אשלייה מסוכנת ומגאלומנית, כאילו הם יורשי התוכנית האלוהית, הם אלו הרשאים, למען "טובת הכלל" הגדולה יותר ממדינת הלאום ,הגדולה יותר מפרט כלשהו, ממשפחה כלשהי. כי הם מוגנים מפני תוצאות מעשיהם.

טאוב מבקר את הרעיון המופשט של "זכויות אדם ללא מדינה" שתגן, תאכוף ותשמור עליהם גם ללא מדינה וללא ערבות הדדית – על ידי אלהויות כמו אותם ניידים, החולשים והיורשים של התוכנית האלוהית.

אבל אם לאמץ את המשוואה של נוח הררי: "במלחמה בין חיידקים לבין מדענים – המדענים ינצחו כי החיידקים תלויים במוטציה מיקרית והמדענים מסתמכים על מדע" – אנשים כמו נוח הררי רואים בבני האדם, בפרטים כולם, את החיידקים המקריים, ואת עצמם – כמדענים המסתמכים על המדע.

המאפיין של הפרט הוא המקריות, המקומיות, הרגעיות בת החלוף, הפרטיקלוריות והאנושיות שבו – כל אחד מאיתנו אינו ספסימנט מדעי, חלק מתוכנית-על אנושית.
כל מה שקשור לחוויה האנושית הוא הפרטי והמיקרי. לא יינחם איש אם האנושות תשרוד אבל הוא – לא.

מנקודת מבט זו, זה מפלצתי ממש לטעון שהאנושות שרדה את האבעבועות השחורות. מאות מיליוני פרטים מתו במגיפה תוך סבל בל יתואר.
יותר ממחצית בני האדם באירופה לבדה מתו ממנה. לטעון, שהאנושות שרדה, זה כמו לומר שהתרנגולות בתעשיית השניצל ניצחו את המירוץ האבולוציוני כי בגלל שהן שניצל פוטנציאלי, יש הרבה יותר תרנגולות בעולם מכל עוף אחר.
זה, אגב, אבסורד שנוח הררי מצביע עליו בעצמו, בספר שלו.

הומנאניזם, כל כולו הוא העיסוק בפרט. הפרטי. הספציפי. עיסוק ב"כלל האנושות" הוא התפקיד של אלוהים, שנוח הררי וחבר מרעיו מאמינים באמונה מגלומנית – שהם יורשיו.

כשאתם נתקלים באדם שמדבר על ה"אנושות בכללותה", על "טובת הכלל" או מנסה להחיל "צדק קוסמי" – כלומר – המאמין שתפקידה של האנושות לחסל כל אי צדק הנובע ממקריות לא הוגנת ( למשל, הומואים לא אשמים בכך שנולדו ככה לכן החברה חייבת לספק להם צאצאים שהם עצמם אינם יכולים להוליד. והשאלה היא, איזו חברה, ללא מדינה ולא ערבות הדדית) – אתם יכולים לדעת שאתם מאזינים למגאלומן מטורף שרואה עצמו כאלוהות, ובכם – לא בני אדם פרטיים אלא פיונים להזזה למען "שרידות האנושות" במתכונתה המופשטת מכל חוויה אנושית, בכללותה

אגב, אפילו על פי נוח הררי האנושות במתכונתה ההומנית לא תשרוד. לטענתו נהפוך כוללנו לסייבורגים על פי הפופוליזציה שעשה לרעיונות של קורצוויל,
כך שהוא אפילו לא עקבי בהגותו של עצמו. אלוהים לא יכול להיות לא עקבי. ולאלוהים אין הזיות מגלומניות כאילו הוא אלוהים. ואם הוא קיים, הוא לפחות מכיר את התוכנית שלו ממבט-על אמיתי.

היובל נוח הררים של העולם אפילו לא מכירים את הספרים שהם עצמם כתבו, למרות שמחבר הוא אלוהות אמיתית של הטקסט שלהם. הם אפילו לא אלוהי החיבורים של עצמם.

הם אלוהות שקרית, הם השד המתעתע, האלוהות הרעה, הם נביאי השקר מטעם הטירוף המגלומני של עצמם. הם מחריבי האנושות בכללותה ואויביו של כל פרט אנושי בשם אוטופיה שקוסמת להם משום שבה הם רואים עצמם עליונים מעל כל בן אנוש.