אין טעם לדבר על דמוקרטיה

תודה לד"ר צבי סדן על העריכה

 

בשיירת המכוניות שארגנו "אם תרצו" מול הבית של  אסתר חיות, אחד  משכניה  יצא לגינה:

-על מה ההפגנה?

– למען הדמוקרטיה, ענה אחד הנהגים

חיוך התבהר על פניו של השכן: "אה.. יופי, אז שיהיה בהצלחה.

השאלה רק מה הוא הבין. לדעתי, הוא חשב שזו הפגנת שמאל. והוא לא אשם בכך.

אם יש משהו שאהרון ברק הצליח, הצלחה מושלמת, זו הדברה שיטתית של משמעות מילים ומושגים. כולם מרגישים שדמוקרטיה היה משהו חשוב, ושאובדנה יהיה אסון. אבל כל צד מתכוון למשהו אחר לגמרי כשהוא אומר 'דמוקרטיה'.

לכן כדאי לחזור לכמה הנחות יסוד בסיסיות, שנדמה לי שכולנו יכולים להסכים אתן:

דמוקרטיה היא מערכת שלטונית של מגוון רחב ככל הניתן של נבחרים, שכל אחד מהם מייצג, פחות או יותר, את השאיפות והרצונות של כלל האזרחים.

דמוקרטיה היא מערכת ששואפת לחירות הפרט אך מגבילה אותה באמצעות חוקים ששומרים על החירות מפני שרירות הלב של הזולת.

בדמוקרטיה הפוליטיקה היא זירת המאבק על הרעיונות בין אזרחים שווים, שמתקיים בדרך של שכנוע. האמירה "הכל פוליטי" מתייחסת להגדרה הזאת של פוליטיקה.

בדמוקרטיה יש נבחרים שאמורים לייצג את כלל תפיסות העולם של הציבור. תוצאות הבחירות, שבהן כל אזרח בעל זכות הצבעה מביע את עמדתו באמצעות פתק, הן מעין סקר של כלל הרעיונות, שמכתיב את תוצאת הבחירות, שהשוויון בה לא רק שלא מתקיים, הוא לא רצוי. הייצוג של האזרחים בבית הנבחרים נקבע בהתאם לכמות האנשים שבחרו ברעיון זה או אחר. יש רעיונות שיש להם רוב ויש שכלל אינם מיוצגים בבית הנבחרים (מפלגות שלא עוברות את אחוז החסימה).

זה, בגדול, השיטה הדמוקרטית הבסיסית ביותר.

אבל השיטה הזו רחוקה מלהיות מושלמת, בעיקר מפני שנבחרי ציבור הם רק בני אדם, על כל מגרעותיהם, מגבלותיהם וכישרונותיהם. זאת הסיבה שלא תמיד ניתן לסמוך על כך שהרוב צודק.

כדי להתמודד עם שני האתגרים האלה של רוב ושל צדק, נחוצים בלמים ואיזונים שישמרו על כך שכוח-היתר שניתן לנבחרי הרוב לא ינוצל לרעה. בין אלה גם ביקורת ציבורית, שיכולה לשלוח את הנבחרים הביתה בבחירות הבאות. גם אם התוצאות של הבחירות אינן תמיד משביעות רצון, זה המנגנון המיטבי שאף אחד עדיין לא הצליח להמציא טוב ממנו. נכון לעכשיו זה המקסימום שניתן לצפות לו בעולם לא מושלם.

לגבי הצדק, השאלה היא האם קיים "צדק" שעומד מעל לתוצאת הבחירות, שהיא פשרה בין סך כל הרצונות של כלל האזרחים? נראה שהתשובה חייבת להיות – כן. אין סיבה להניח שהתוצאה של רעיונות שמשקפים ממוצע של כל האזרחים – חכמים וטיפשים, משכילים ובורים, צדיקים ופושעים – יכולה ליצור חברת מופת, או מדיניות לאומית שמשיגה את כל מטרותיה. בנוסף, בהחלט יכול להיות מצב שבו רצון הרוב מביס את הרצון שלו עצמו. כך למשל יכול להיות שאם הרוב בישראל יגשים את רצונו לספח את כל השטחים, ישראל תהפוך למדינה דו-לאומית שמנוגדת לרצונו של אותו רוב.

ועל הצדק יש להוסיף גם את שאלת המוסר הלאומי, כי לי נדמה שכולנו רוצים לחיות במדינה ערכית. אבל, מכיוון שלכל אחד מאתנו יש תפיסה שונה של ערכים, אנחנו זקוקים לשיטה שתוכל לקבוע מה הם הערכים המקובלים על הרוב. גם כאן הפתרון הלא מושלם מצוי בשיטת נבחרי הציבור, שאמורים לייצג גם את הערכים המקובלים על הציבור שבחר בו.

אבל נראה שהבעיה החמורה ביותר של מערכת שמנהלת מדינה על פי רצון הרוב היא האפשרות של רודנות הרוב, שבגחמותיו יכול אולי להצביע גם בעד חיסול כל המיעוט הג'ינג'י, אפשרות שעל פניה נראית ככשל קריטי של השיטה כולה.

את הפתרון לבעיית אי-שלמות המערכת הפוליטית הנבחרת, הציע אהרון ברק, שהפילוסופיה השלטונית שלו היא זו השלטת היום בבג"ץ. ברק הגדיר מחדש את הדמוקרטיה כך שהיא "לא רק שלטון הרוב אלא גם הגנה על מיעוטים". על פניו יש כאן תיקון ראוי ושיפור משמעותי של הדמוקרטיה. שלטון הרוב אמנם נשמר, רק שעל צווארו מונח עכשיו חבל בדמות של הגנה על מיעוטים.

מה רע בזה? הכל. ראשית כי כל מטרת הבחירות היא קביעת הרוב שיקבל לידיו את הרשות ליישם את רצונו באמצעות נבחריו, שמחוקקים לשם כך חוקים שהם הביטוי המוחלט ל"שלטון הרוב". הרוב קובע אילו הגבלות יש להחיל על חירות הפרט, אילו ערכים לממש וכדומה.

אבל כשמוסיפים את "הגנה על מיעוטים", הכרעת הרוב קורסת מכיוון שההנחה היא שאין לבטוח על הרוב שיגן על המיעוט, ולכן צריך גורם חיצוני שידע להגן על המיעוט מפני הרוב. המשמעות של זה היא הגנה מפני החוקים של הרוב, שזה אומר שהמיעוט נמצא מעל לחוק.

ומיהו אותו גורם חיצוני שיגן על המיעוט, ועל פי איזה קריטריונים יגן עליו? מי שלא יהיה, אותו מגן צריך גם הוא להיות מעל לחוק, שאם לא כן, לא יוכל לגבור על רצון הרוב כדי להגן על המיעוט.

אהרון ברק שהגה את השיטה, מצא לבעיה הבלתי פתירה הזאת פתרון. הוא פשוט מינה את עצמו למגן המיעוטים. הוא עכשיו אותו גורם חיצוני שאינו עומד לבחירה ואינו מחויב לעמדת הרוב ושעומד מעל לחוק.

ברק הגה את השיטה במטרה המוצהרת להגן על הדמוקרטיה ועל שלטון החוק, וכך זה נתפס בעיני הציבור. הוא יכול היה לעשות זאת בטענה של חוסר השוויון המובנה בשיטה הדמוקרטית, שאינה מייצגת באופן שווה את המיעוט, וככזאת היא עוד עלולה להמית שואה על העם הג'ינג'י. אלא שהשיפור הזה בא על חשבון ביטולה המוחלט של הדמוקרטיה. בג"ץ אימץ את שיטת ברק ופועל על פיה.

ובג"ץ שקיבל על עצמו להיות מגן המיעוט הוסיף עוד עקרונות, שכל אחד מהם מהווה מעין וידוא הריגה לדמוקרטיה. נבחן את העקרונות האלה.

  1. "דמוקרטיה היא גם הגנה על מיעוטים" משמעה, כנאמר, הצבתו של בג"ץ מעל לחוק. בכל רגע נתון בג"ץ יכול לבטל חוק, תוצר רצון הרוב, לטובת "הגנה על מיעוטים" (כמו למשל צווי מניעה למימוש החוק להריסת בתי מחבלים).
  2.  "דמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב" אלא גם שלטון הרוב. בג"ץ דחה את עתירת אנשי חבל קטיף בתואנה שזו החלטה פוליטית של הרוב שאין לו זכות להתערב בה. במקרה זה בג"ץ סירב להיות מגן המיעוט. ואילו רק השבוע התערב בג"ץ למען "רצון הרוב" בהליך שביטל את עצמאותה של הרשות המחוקקת. התוצאה של "אינה רק שלטון הרוב" היא החלטות שרירותיות של בג"ץ, שיכול להכריע פעם על פי החוק היבש שמייצג את הרוב ופעם בניגוד לו. זאת המשמעות של בג"ץ מעל לחוק.
  3. השופט מפרש את לשון החוק חסרת הפשר. המשמעות של זה היא שרק כאשר אזרח מגיע לבית המשפט, תגיע גם הפרשנות שתבהיר לו אם שמר על החוק או לא. זה אומר שכולנו יכולים להיות עבריינים בלי לדעת זאת. החוקיות של המעשה לא נקבעת בשעת המעשה אלא רק בדיעבד, לאחר החלטת השופט. העיקרון הזה מרוקן כל חוק מתוכנו. הוא מבטל את החוק.
  4. ביטול זכות העמידה, שנמצאת בבסיס תורת המשפט הדמוקרטי. זכות זאת קובעת שלעותר אין צורך להוכיח שנעשה לו עוול אישי כדי להופיע לפני בג"ץ. המשמעות של ביטול זכות העמידה היא שכל אחד יכול לעתור כנגד הממשלה או המדינה, ובג"ץ יקבע אם לקבל את העתירה או לדחות אותה. אחת התוצאות המעשיות של זה היא הופעתם של אלפי עמותות זרות, שעותרות בשם "פלסטינים", שלא הם ולא העותרים אזרחי ישראל. ביטול זכות העמידה מאפשר לבג"ץ לעקוף את המנגנון הפוליטי ולנהל את מדיניותה של ישראל כראות עיניו.
  5. חובת ציות לבג"ץ. אסור להפר צו של רשות שממנה את עצמה ושאינה עומדת למבחן הבוחר; שאינה כפופה לחוק אלא החוק כפוף לה; שכל פסיקה שלה מחייבת את שתי הרשויות האחרות. ממש דבר אלוהים חיים, גם כאשר הפסיקה מנוגדת לחוק ברור, מפורש, ואפילו לחוק יסוד. זה כבר לא להיות מעל לחוק. זה כבר להיות החוק.

במהלך השנים נטל לעצמו בג"ץ עוד חירויות שכמעט ולא הותירו עצמאות לכנסת ולממשלה. אבל מה שכבר מניתי מספיק כדי להבין ש:

א. כל עוד בג"ץ קיים במתכונתו הנוכחית  – המשטר בישראל הוא למעשה שלטון טוטליטרי שאינו כפוף לחוק, ואפילו אינו מחויב לפסיקה עקבית (פעם מונעים החרבת בתים של מחבלים בשם הזכות למגורים ופעם מצווים על מתיישבים להרוס ישוב שלם בגלל מבנה אחד שסטה בכמה סנטימטרים לתוך שטח, כביכול "פלסטיני").

ב. אין בארץ שלטון חוק. כששופט מפרש את לשון החוק חסרת הפשר לכשעצמה- כל אחד הוא עבריין כל עוד לא פורשה חפותו.

ג. "ריבונות" משמעה "היות גוף המחוקק את חוקיו בעצמו". אם בג"ץ, שהפך לבית דין בינלאומי, יכול לפסוק לטובתו אזרח זר, פירוש הדבר שאין יותר משמעות למושג "מדינה". ואכן, לשיטת בג"ץ ישראל הפכה להיות ישות בינלאומית מופשטת שמטרתה "הגנה על זכויות אדם באשר הוא".

ד. המשמעות של חוק כבוד אדם וחירותו ביחד עם ביטול זכות העמידה היא שאין לישראל גבולות. וגם, שבג"ץ, שהוא הריבון, הוא זה שמחוקק לישראל את חוקיה במטרה להגן על בני אדם מפני ישראל.

ה. בג"ץ שומר בקנאות מוחלטת על "עצמאות הרשות השופטת" בשעה שהוא מעניק לעצמו את החירות המוחלטת להתערב ולבטל חוקים של הרשות המחוקקת (כנסת) ולשלוח צווים מחייבים לרשות המבצעת (ממשלה). זהו ביטול רדיקלי של הפרדת הרשויות לטובת עליונות מוחלטת של הרשות השופטת, שהיא החוק לכשעצמו תחת חובת ציות מוחלטת. דומה שאפילו לאלוהים אין סמכויות כאלו.

מכל זה צריך להיות ברור ששיטת בג"ץ לא מתיישבת עם רעיון הדמוקרטיה. משטר כמו שקיים אצלנו קיים אך ורק באיראן, ששם האייתולות מעבירות את רצון אללה לפרלמנט, שחלה עליו חובת ציות מוחלטת לאללה.

תומכי בג"ץ יכולים לטעון שהשיטה הזו מקובלת עליהם בגלל חוסר האמון שלהם במערכת הפוליטית. מותר להם לחשוב כך, אבל ניטלה מהם הזכות לדבר בשם הדמוקרטיה. שלטון בג"ץ הוא במקרה הטוב מריטוקרטיה. במקרה הרע שלטון האייתולות.

הקלישאה "כוח משחית. כוח מוחלט משחית באופן מוחלט" נכונה באופן מוחלט. אווילי להניח שאנשים בעלי כוח מוחלט, שכל החלטה שלהם היא חוק, לא תביא להשחתה. לכן אפשר להניח במידה סבירה של ודאות שמוסד שריכז לעצמו במשך 30 שנה כוח מוחלט, מושחת באופן מוחלט.


 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: