טירופו של הפאנט

ב"אפלה בצהרים" של קסטלר, הגיבור (זכרתי פעם את שמו ) הוא אחד ממקמי המפלגה הבולשביקית, ומראשי המהפכה, מי שהוציא להורג אינספור חברי מפלגה ש"סטו" מהקו הנוכחי של המפלגה (שסוטה בכל רגע מהקו הרשמי הקודם, אבל המפלגה תמיד צודקת כי היא הייצוג האותנטי של "ההמונים" והעומד בראשה הוא ההתגלמות של של טובת הכלל).
עתה הגיע תורו לעמוד לדין על פשעיו. לא, חלילה, על כך הרציחות שלו בשירות המהפכה, אלא על כך שהיתה לו ביקורת, שמעולם לא באמת השמיע, על העומד בראש המפלגה.

93222090_10157840708864818_9154798236819521536_o

הספר הזה הוא לא רק יצירת מופת אלא חשוב מאד להבנת הבולשביקים מסוגם של אייבי בנימין, החתום על הציוץ המופרע הזה:

הגיבור של קסטנר נחקר ע"י הקג"ב, המשטרה הפוליטית שהוא עצמו טיפח. כתבי האישום שלו מכילים עשרה סעיפים, הכוללים ניסיון התנקשות בחיי המנהיג (כנראה סטלין, זה לא רומן הסטורי אלא פסיכולוגי), בגידה במולדת, ניסיון קוטרה-הפיכה וקשירת קשר עם מעצמה זרה.

הוא יודע שהחוקר יודע, ששניהם יודעים, שההאשמות הן עורבה פרח. אבל לחוקר יש טיעון טוב: הוא מזכיר לנאשם, שהנאשם עצמו רואה עצמו אדם רציונלי לחלוטין, ומאחר שהנאשם כבר הודה, שהוא חושב שההנהגה טועה, מה יותר הגיוני מאשר להתנקש בחיי המנהיג, ולקשור קשר להפלת השלטון?
החקירות מנהלות לאורך ימים רבים מאד, ללא עינויים, למעט השינה שנמענת ממנו.
במהלך הזמן, הנחקר מאבד את ההבחנה בין מעשים שאכן עשה (כלום, למעשה) לבין מעשים שהגיוני שהיה עושה, לו היה בעל עקביות לוגית כפי שאכן ראה עצמו, שכזה). במילים אחרות, לו היה עצמו – הסביר…
לבסוף הוא מודה בכל ורק מוסיף להגנתו: "אתה יודע שלא היתה לי שום כוונה לחתור תחת השלטון".
אלא שכאן החוקר מזכיר לו, שוב, את כתביו שלו, שבהם נאמר, ש"כוונות לא משנות כלום – המעשים הם שקובעים ושאנשים לא נשפטים על פי טוב או רע אלא אם טעו או לא. ואם טעו, הם ישלמו".
וכך – המין מעגליות לוגית, הנחקר נאלץ להודות, שאם הסכים לקבל את הרעיון שאין הבדל בין דעה למעשים, אז בכל מובן רלוונטי הוא אמור להישפט על מעשים ממשיים של חתירה תחת השלטון ממש כאילו ביצע אותם, ומאחר שביצע אותם – אין שום משמעות לדעה, או לכוונה שלו.

ולכן, כמו מכשפה מונטי פייטונית – הוא מקבל את האשמה: פייר אינף
——————————–
לפני שהפך להיות נאשם, היה סוג של מחסל בשירות המפלגה. לא במו ידיו כמובן, הוא היה מהבכירים ביותר. הוא שירת את המפלגה' כי הוא זה שהקים אותה, בשם החלום לעולם ללא מעמדות, ללא פשעים, ללא מלחמות, עולם של שלום ואחווה אוניברסלית ונצחית.

אלא, מה לעשות? לשלום הנצחי היו הרבה אויבים, שתקעו מקלות בגלגלי המהפכה: החל מפועלי ייצור שלא סיפקו את כמות הייצור שהמפלגה, שלעולם אינה טועה, הבטיחה שייוצר  – וכך פגעו באמינותה. ומפלגה שמשרתת בכל רגע נתון את הרצון המדויק של ההמונים לא יכולה להרשות לעצמה שלא להיות אמינה, כי אז לא תוכל לבצע את הנחוץ לטובת הכלל.  לכן אין ברירה אלא להעניש את הפושעים בחומרה הגדולה ביותר. אבל בכל רגע נולדים עוד "סבוטז'ניקים", ועוד ספקנים קטני אמונה ולכן – אין כל ברירה: למי שרוצה באחוות כל בני האדם- מי ששואף להביא לכך שהאנושות תפעל בכל רגע נתון אך ורק על פי צו מצפון אוניברסלי  – אסור להחזיק במצפון משלו.  למעשה, הוא נאשם והועמד לדין – משום שהתעורר בו מצפון.
מצפון הוא רגש בורגני, אנטי מהפכני, לא רציונלי. שהרי, אם המפלגה לעולם לא טועה, והיא מגלמת את רצון הכלל, והמפלגה רוצה במותו של מישהו – מי שמתחיל לחוש פתאום אי נוחות לנוכח מעדי זוועה הכרחיים ורציונליים – הופך להיות לחלוטין חסר תועלת במאבק התמידי כנגד חסרי המצפון…

מצפון, ערכים, הומניזם, חמלה, וגם ציות לחוק  – אלו פריבלגיות שחבר מפלגה לא יכול להרשות לעצמו.  למהפכה אינספור אויבים וכדי שהיא תצליח להיות צודקת תמיד, אסור לאנשיה להיכנע לחוש הצדק הפרטי שלהם. האויב מרושע מדי ולא מנצחים את הנבל  הלא הגון –  באמצעים הגונים.
——————-
די בעקרון הזה בלבד להבין מדוע מפלגת האחווה והשלום הנצחי בבריה"מ רצחה עשרות מיליונים מבני עמה שלה, בשם השלום הנצחי. מדוע מאו רצח מאות מיליונים סינים.
כך גם פול פוט, הו צי מין ועוד רוצחים ברעב כמו צאבס ודומיו.
———————–
הרצחנות היא אימננטית לכל הכתות הקולקטיביסטיות, כמו הנאציזם, הסוציאליזם והקומוניזם. הסנטימנט הזה שעיקרו שליטה מוחלטת על כל בני האדם, על פי אידאולוגיה חובקת כל  – לא מת עם נפילת הגוש הקומוניסטי  ולא עם מפלתו של היטלר.
אתם יכולים לזהות אותו בשמאל הישראלי.

ואפשר לזהות את הסממנים, האוניברסליים לכל האידיאולוגיות הפסיכו-פתלוגיות: 

1. כשמישהו טוען, שהוא פועל על פי טובת הכלל, בניגוד להחלטות שמתקבלות בשדה הדמוקרטי, הוא מעיד על עצמו  שהוא פסיכופת פאנט מספיק להאמין, שהדעה הפרטית שלו היא ההתגלמות האמיתית של מה שטוב לכולם.  גם אם כולם לא מסכימים איתו. אדרבא, זה רק מוכיח לפסיכופת, שהכלל לא יודע מה טוב בשבילו ושעליו להפעיל יותר אמצעי כפייה על הכלל. כדי לשחרר אותו לחופש מכבליו, כמובן.

2. הערכים של הפסיכופת הפאנט לא מחייבים אותו, הם נועדו רק לכפייתם על היריב – שאלו אינם ערכיו. הוא עצמו צריך להשמר מאד מלשמור על מצפונו או לפעול על פי ערכיו כי אלו יחלישו אותו במלחמה מול היריב המר

3. ככל שאדם מאמין שהוא פועל למען טוב מוחלט יותר, אוטופי יותר, כך הוא גם פאנט יותר מוחלט.

4. ערך חיי אדם עומד ביחס הפוך לערך העלה של האוטופיה. אחרי הכל, מהם חיים של אדם אחד שעומד בדרכו של המהפכן, לעומת שלום נצחי? מהם חיים של מיליארדים – מול עולם שאין בו יותר מוות ממלחמות?

[ושוב, גורודייף, שכנשאל מדוע אינו מקים תנועת שלום עולמית ענה, שהדבר הראשון שיעשו שוחרי השלום יהיה לרצוח כל מי שלא שוחר שלום כמוהם…]

5. האמצעים מקדשים את המטרה. מייחסים את העקרון למקביאלי, אבל אנשים לא מבינים מה לא בסדר בו. הנה: למגר את כל המחלות בעולם ע"י השמדת כלל האנושות – זה אמצעי שמקדש מטרה. וזה גם לחלוטין ישיג אותה.
הפאנט לעולם אינו חש את הרגע שבו  הפתרון גרוע מהבעיה ולכן לעולם לא יעצור, תוך שהוא מביס לחלוטין את מטרתו – חולף על פניה בלא דעת, וממשיך לחולל זוועות גרועות בהרבה מהבעיה שהמטרה שלו התכוונה לתקן.
הציוץ שלהלן הוא דוגמה, שלמרבה המזל היא רק נלעגת, ואינה מסוכנת. כי המצייץ הוא פאנט נלעג, אך ללא כוח ממשי לגרום נזק: אדם שמדמיין את עצמו כמי שמציל את המדינה מפני רוה"מ "מאפיונר", שנוהג בעצמו כמאפיונר (שהרי, הערכים לא חלים על מי ששומר שאחרים ינהגו על פיהם…) וסוחט בלי כל בושה (בושה זו פריבילגיה בורגנית…) את האיש שהוא בחר להחליף את מי שהוא תופס כ"פושע" – וחושף כך, שהוא עצמו יודע שגם המחליף המיועד של ה"פושע" הוא פושע . כך שבלי לשים לב, ה"מפלגה" שאינה טועה לעולם החליפה את המטרה מ"טוהר שלטון" ל"רקלאביבי" והיא ממשיכה לדהור בלא עצירה, כשכל האמצעים ממשיכים לקדש מטרה גם כשהפכה חסרת כל תוחלת.
—————
אנשים מהסוג הזה – ויש המונים מוסתים כאלו – לעולם לא יעצרו באדום. המטרה נבחרה מראש על פי היותה חסרת נקודת עצירה  כדי להעניק לפאנט תירוץ אינסופי להשליט את דכאנותו, ולהצדיק את בריונותו האלימה. ("טוהר שלטון" הוא מושג שתמיד ניתן להתלהם בשמו. ולראייה, אפילו נתניהו, שבאמת שמר על טוהר שכזה, גם אותו ניתן להאשים בעזרת "תקדימים").

לפאנט יש רק רק נקודת עצירה אחת: הפאנטים שהוא הצמיח בעצמו, שיהיו פאנטים יותר ממנו, ישמידו אותו על היותו "ריאקציונר". (זה מה שקורה למרצים המרקסיסטים הרדיקליים, שלאחר כמה שנים מצמיחים דור, שזורק אותם מהאוניברסיטה על היותם "פשיסטים", יחסית לרדיקליות החדשה. וזה פועל תמיד בדיוק כך.  זה גם מה שקרה לגיבור של "אפלה בצהריים".  הגיבור של "הנוער לשלטון" הודח על ידי נער צעיר ממנו. ראשי המפלגה הקומוניסטית כולם נרצחו על ידי הפאנטים הבאים בתור.

————–
שימו עין על אהרון ברק. הוא הפרדיגמה של הפאנט.  אייבי בנימין הוא רק תוצר שלו .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: