לפתוח בתהליך הדחה נגד בגצ

היום נסביר באמצעות מונחים מהלוגיקה של השפה, כיצד בגצ יסכל את ההדחה. מדוע יסכל – זאת אתם כבר יודעים.

לשפה יש שלושה רבדים : סמנטיקה, פרגמטיקה וסינטקס

1. סמנטיקה אחראית למישמוע מילים (לכן "ויכוח סמנטי" אינו באמת עקר הוא ויכוח על משמעות המונח המדובר. למשל כשמישהו אומר שהוא "בעד דמוקרטיה ונגד גזענות" אבל מופיע בכנס טרוריסטים , ראוי להבין  למה הכוונה "נגד גזענות" ואולי "גזענות" היא מבחינתו מצב שבו קיימים יהודים חיים שאינם ד'ימי
2. סינטקסט הוא התחביר, שאחראי על משמוע הנאמר על פי ארגון המילים במשפט. תחביר לא תקין ומשובש מוליד חשובה משובשת ולא תקינה, כפי שראינו – לאחר עלילת "גניבת" התיקים ממחשב הפרקליטות – עוד נשמע בקרוב את הכותרת בנוניתון: "נתניהו הורשע בשל חוסר ראיות". ( ואגב זה משפט דווקא כן תקין תחבירית במסגרת התופעות המשפטיות הקיימות – וזה האבסורד הגדול יותר) . אז כדוגמה אחרת , ילדון יווני שמכר ענבים לייתרים ביוון, עם המשפט: "מתוקים!!  אבל נהדרים!".
3. פרגמטיקה אחראית על משמוע משפט בהקשר לקונטקסט, לנימת דיבור, לכוונה של כל מה שמסביב, שמפרשת את המשמעות שמחוץ למילים. שיבוש כזה מופיע בהרבה בדיחות כמו, "סלח לי אתה יודע מה השעה?" – "כן"

אז ככה.

1. אהרן ברק ביטל את הסמנטיקה של לשון החוק בקבעו ש"להניח שלמילה יש פשר לפני שהעניקו לה פרשנות אלו הבלים". מרגע זה למילים אין פשר – יש להם אדון ששולט המצווה עליהן את פשרן (למי שתוהה מדוע הוא מכונה "האמפטי משפטי")

 

2. שפוטי של ברק ביטלו את התחביר, כי מאחר שלמילים אין פשר משלהן, גם את המשמעות על פי מבנה המשפט ניתן לבטל. למשל, ע. פוגלמן הכסיל מנסה לתהות לפשר המילים "על פי שיקול דעתו" במשפט בלשון החוק: "שר הפנים רשאי, על פי שיקול דעתו, לשלול אשרות שהייה" . לאחר שפוגלמן מצטט את ברק האומר "פרשנות אינה אך בלשנות" יורד פוגלמן לפשר לשון החוק, קרי: "שר הפנים א י נ ו רשאי, על פי שיקול דעתו, לשלול אשרות שהייה" …

 

אבל עיקר הדיון הוא בקונקסט.

וקונטקסטי ניתן לצמצם או להרחיב כראות עיניהם של אדוני השפה: אם רוצים, אפשר להרחיב עד אינסוף ניתן להגיע למסקנה שרצח ילדה במיטתה על ידי מנוול מוסלמי דתי פאנט  – זה לא "רצח"  – בהקשר של כל ההסטוריה שהוצאה מקשר של ב"סכסוך"  כך שהילדה אשמה ברצח שלה כי מה היה להורים שלה להביא אותה לישון במיטה שנמצאת בתוך בית שנמצא על אדמות, שהן אולי שייכות למדינה , שאולי תקום פעם. מי יודע?  מה שבטוח, הילדה כבר לא תקום יותר

או להפך – לצמצם אותו:

כך יוצא, שמחבל שרץ אל אישה שאינו מכיר בקריאת הקרב "אללה הוא אכבר", נעץ סכין בגבה פעם אחת, אבל האישה נותרה בחיים כי הסכין נשברה-  מכאן נובעת מסקנה (זה אמיתי למי שתוהה, ונפסק בבית משפט צבאי)  – שלעולם לעולם לא נדע אם באמת התכוון לרצוח אותה או ממילא היה מסתפק רק בהפיכתה לנכה לכל החיים…

לעניין פסילת טרוריסטים מלרוץ לכנסת , קובעת לשון החוק , בחוק יסוד: הכנסת קובע,

מה מונע השתתפות בבחירות

7א.     (א)  רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לרבות בהתבטאויותיו, לפי הענין, במפורש או במשתמע, אחד מאלה:

(1)   שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית;

(2)   הסתה לגזענות;

(3)   תמיכה במאבק מזוין, של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל.

(א1) לעניין סעיף זה, יראו מועמד ששהה במדינת אויב שלא כדין בשבע השנים שקדמו למועד הגשת רשימת המועמדים כמי שיש במעשיו משום תמיכה במאבק מזוין נגד מדינת ישראל, כל עוד לא הוכיח אחרת.

איימן עודה, כמו כל מפלגתו ורשימתו, כולל עופר כסיף –כולם פסולים באופן מובהק על פי כל הסעיפים או מרביתם, ובאופן מהותי ותמידי.

אבל זה רק היה כך כל עוד הייתה ללשון החוק סמנטיקה עם פשר אובייקטיבי, תחביר ופרגמטיקה עם קונטקסט הגיוני. כל זה נחשב  היום לנאיביות שאין כדוגמתה

וכך יוצא, שבן גביר (או מיכאל בן ארי?)  פסול מהשתתפות בבחירות משום שתמונה בביתו מעידה על כך שיש לו מניעים גזעניים. ומנגד – מצע של מפלגה שכל כולו שלילת זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית, גזענות של שלילת זכות הגדרה עצמית מיהודים, (ורק מהם) והשתתפות בכנס של טרוריסטים אויבי ישראל –  לא אומרים לנו בעצם שום דבר שניתן ללמוד ממנו על מניעים לא ראויים לפסילת מועמד…

הגיעה העת להפנים כבר, שבגצ אינו גוף משפטי, אלא גוף שלטוני, טוטליטרי כל כך עד שהוא רואה עצמו אדון בלעדי אפילו על השפה, אפילו על לשון החוק – והוא עושה בה שימוש מניפולטיבי יום יומי כדי לממש אג'ינדה אנטי ציונית – ועל פי כמה פרשנויות אובייקטיביות ולכן נאיביות של המילה "אנטישמיות" – מתוך , אכן, סנטימנט אנטישמי.