טוב, רק עתה סיימתי לקרוא, ברגשות מעורבים, את "ניידים ונייחים" , ספרו של גדי טאוב, שאני רואה בו את המופתי שבספרי ההגות הפוליטית-חברתית של ימינו. ברגשות מעורבים, משום שלא קל לקרוא, פסקה אחר פסקה, כיצד הוגה בעל מוח משובח משלי מנסח את הרעיונות, ההבחנות והאינטואיציות שלי עצמי, באלגנטיות מהודקת שמצביעה, בשפה עשירה ושנונה, הישר לעומק מהותן (יותר נכון, הישר לעומק הכשל שלהן) – ולהשוות את כל זה למאבק המגושם שלי לחתור בדיוק אליהן, בעילגותי היחסית לניסוחים המדויקים של טאוב.
רגשות מעורבים כי משמח לגלות שתתכן ראיה מובחנת כזו, שהיא מנסחת עבורי את מה שאני חושבת אבל שטרם הצלחתי לשייף לכלל רעיון נקי, מזוקק, צחור – וכה מאיר עיניים. ורגשות מעורבים כי אני תכננתי לכתוב את הספר הזה, ורפו ידי עם כל פסקה- לכלל ההבנה שאין לעולם צורך בספר פחות טוב, מאותו סוג בדיוק. וגם הקלה על כך שאני כבר לא צריכה לטרוח לכתוב אותו.
נוסף על כך, יש כמובן רגשות מעורבים בשל התוכן, מצד אחד , מתאר מציאות עגומה מאין כמוה על המצב החברתי והאנושי הפתולוגי ומנגד, משמח לגלות שלפחות ישנה דיאגנוזה: חדה, ברורה, שאינה מותירה מקום לעמימות ולספק – והשאלה היחידה שנותר לגלותה היא – האם המחלה אובחנה בזמן או שהדיאגנוזה הגיעה מאוחר מכדי שנצליח לרפא.
טאוב סוקר את תולדותיו של הכשל העכשווי: כשל אפיסטמולוגי, כשל אונטולוגי, כשל מוסרי, כשל קוגניטיבי, כשל ביכולת להציע התארגנות חברתית שאינה פתולוגית, כשל הדמוקרטיה ולבסוף – כשל אנושי טוטלי של הפרט לבסס את זהותו שלו, בינו לבינו.
- הכשל המטאפיסי
בכל הנוגע לקטסטרופה התרבותית שאנו נוטים לרוב לכנותה בשם הכללי "פוסטמודרניזם" הכשל ביכולת לתפוס את המציאות הוא כה גדול עד שהאונטולוגי והאפיסטמולוגי –היש הקיים במציאות, ואופני המשגתו – עברו האחדה והשטחה – התמזגו זה לתוך זה והתקזזו למושג האחד "שיח". שיח הוא טקסט, מקורו במילה "טקסטורה", קרי- " פני השטח". השיח המטאפיזי הנוכחי הוא אכן שטוח לחלוטין, שאינו מאפשר תפיסת שאינה דו-ממדית גרידה של המציאות החברתית והטבעית, על הגדרותיו הבלתי מובחנות– והפתוח לכל פרשנות (כשמהר מאד מתגלה ש"פתוח לכל פרשנות" הוא הפתיחות לפרשנות היחידה ה"תקינה" פוליטית) ובאופן שמשמיד, שיטתית את הקטגוריות הקיימות –(לא מושלמות ולא תמיד מועילות, אמנם – אבל כאלו שאיפשרו חשיבה פרודוקטיבית) והכופה, מאידך – קטגוריות חדשות שרירותיות, סותרניות ונטולות כל תועלת, לרוב- הרסניות. קטגוריות ללא ספק ניתנות לבחינות ויש לבחון אותן תמידית כדי להימנע מקיבעון ומהיתקעות שמרנית מדי בערכי עבר שאינם רלוונטיים יותר. אבל ריסוקם חסר ההבחנה דומה בכול למצב קוגניטיבי של ההזייה, החלום, הרגש המיסטי– שאפיין את האנושות בתקופות טרום-ציוויליזציה שלפני התפתחות השפה. וכמה אירוני, שאותן אידיאולוגיות שפירקו את השפה לגורמים – הם אלו שדוגלות בכך – שהשפה היא-היא המציאות. קשה שלא להתרשם – שלפחות האידיאולוגים שיודעים מה הם עושים – מכוונים בדיוק לשם: להרס המוחלט של המציאות.
ביטול השפה ככלי מוצק לחקר המציאות, החברה והאדם – הוא הביטול, בו-זמנית של מושג האמת, וכפי שטאוב הצביע בדיוק אכזרי – רלטיביזם אפיסטמי הוא רלטיביזם מוסרי. ומאחר ש"מוסר" אינו אלא אוסף ערכים חברתיים הנהנים מהסכמה רחבה ( למעט עבור מי שמאמין בקיומה של השגחה עליונה – שמוסיפה עוד רובד) אזי בשלילה המוחלטת של קיומה של אמת במציאות עצמה ( לא- שהאמת אינה נגישה, או – שאינה נרכשה במלואה, או – שיש אי הסכמות לגביה אלא – שהיא פשוט לא קיימת כאובייקט מציאות) זוהי גם שלילה מוחלטת של היתכנות מוסר לכשעצמו. כל מוסר. וכשזו רוח- הזמן – ניתן להניח שזו תהיה שעתם של הרשעים חורשי הרע ביותר.
אני משאירה לאינטואיציות של הקוראים להצמיד להם את שמות החשודים .
הכשל הדמוקרטי
רשע אחד יש, ונחוץ, לנקוב בשמו. אהרון ברק, בנצלו עד תום את הדיאלקטיקה ההופכית, הפרדוקסלית והאבסורדית של השיח – יצר עבור ישראל שיטת שלטון טוטליטרי – שנועד להגן על הדמוקרטיה מפני כלל אזרחיה. לעובדה שישראל היא דיקטטורה טוטליטרית – הנשלטת על ידי מיעוט העויין אותה – תמצאו בספרו של טאוב את הסברים והראיות הטובים והאלגנטיים ביותר מכל מה שכבר נכתב ושאני הצלחתי למצוא עד כה. אוסיף רק זאת, שברק הכניס היישר לתוך השיטה השיפוטית-שלטונית את הרעיון שהשאיל מהפוסטמודרניסטים – שלמילים אין כל פשר לפני שמפרשים אותן, ואז העניק לבית המשפט מונופול על פרשנות המילים, ואז את הזכות להתערב בכול ללא כל הגבלה ולעצמו את הפריבלגיה הבלעדית לבחור שופטים מקרב חסידיו השוטיפ בלבד.. כך הציב עצמו כשליט כול מעל כל חוק- משום שחוקים עשויים ממילים. מילים, שמי שבחר בהם הניח, שיש להם משמעות – ואפילו – ברורה ומובחנת. זו המשמעות האבסולוטית של רודנות טוטלית: "הוא, השולט במילים ועושה בהם כבשלו" (לחלופין – זו מהותו של המפטי-דמפטי, ש"כשהוא משתמש במילים הוא מחליט מה המשמעות שלהם" כי השאלה היחידה היא "מיהו האדון, ותו לא") ואדון המילים הוא ברק , ותו לא.
- הכשל המוסרי
אלא, ככל שרעיונות אידיאולוגיים שעיקרם ריסוק תבניות החשיבה ממשיכים לדרדר את הקוגניציה אנושות – כך תפקידו של רודן כברק הופך להיות לא רק הרע במיעוטו אלא אפילו סוג של מענה במובן החיובי, יחסית; היכולת חשיבה היא הפונקציה האחת של הקטגוריות (נסו לחשוב ללא קטגוריות). ויפוט הוא הפונקציה האחת של החשיבה (נסו לחשוב מחשבה – שאינה שיפוטית, ולו במובן של: "לקום מהמיטה?" "לאכול את הפטריה או שהיא רעילה?" "למשהו הצהוב דמוי החבל עם החברבורות השחורות מחובר נמר שלם? "ואם כן, לברוח?" "לברוח עכשיו?" "לשם, או לשם?") . והפונקציה האחת של השיפוט – היא – הצבת סולם ערכים, ומיקומו של כל דבר דבר ביחס אליו ("לקום,כי להישאר במיטה זה פחות טוב מלהגיע בזמן", "לא לאכול, כי פיטריה לא שווה מוות ביסוריים", "לברוח כי זה יכול להיות נמר", ו"כן, עכשיו" "לשם, כי בשם האחר ממתין צוק ותהום וכבר קבענו שלחיות יותר טוב מלמות") כך – שאם המחשבה לא יכולה יותר לבטוח במוצקותן של קטגוריות כמו "נמר", "פטריה" "רעל" ו"תהום" – היא אינה מסוגלת גם לבצע שיפוטים. הבעיה הזו רחבה בהרבה משאלת הערך המוסרי; אי היכולת לשפוט נוגדת את עצם ההישרדות.
אם תטענו, שמגוחך לחשוב שבוטלו קטגוריות כאלו – חישבו על אלו , שכן בוטלו: "אבא", "אמא", "גבר", "אשה". – די בביטולם של אלו המבטיחות את המשכיות הישרדותה, כדי להביא את האנושות להכחדתה . ביטול הקטגוריות המבחינות בין שני המינים אינה רק משחק לשוני, ושהרי, אנחנו לא מקבלים את הנחת היסוד – שהמילים הן המציאות. אבל חישבו , אם אתם רווקים ורווקות צעירים, או שיש לכם ילדים שהגיעו לפירקם; פעם רווק צעיר היה ניגש בחיל ורעדה לעלמה נאה למראה בפאב, מתגבר על הפחד מדחייה ומציע לה היכרות עמו. היום הוא צריך לגבור על החשש שמא הצעירה אינה, במלוא המובן – עלמה. לא מלידה בכל אופן (נחזור לזה). יחד עם הפיכת קטגוריות "אמא" ו"אבא" למשהו שהולך והופך מגונה יותר – החברה יוצרת הליך של הזרה ומיאוס: זוגיות, נישואין, הולדה – הם דברים טבעיים אבל הדורשים חיזוק, עידוד והכוונה חברתית. כשכל אלו עוברים הליך "הפללה" – כמות הנישאים והמולידים בהכרח תפחת ( וזה אכן מה שקורה היום, דרמטית).
מכל מקום – ריסוק הקטגוריות הרסני הרבה מעבר לכך – הוא מבטל את היכולת לחשוב, את היכולת לשפוט, את היכולת להעריך – וכל זה הוא בבחינת ביטול האנושיות עצמה. וכך, בחברה המורכבת מבהמות הולכות על שתיים – אהרון ברק – אב, מלך, שליט-על שהכל נעשה בדברו –הופך לעניין של הכרח – למנוע מהחיות האנושיות המתרוצצות בעולם ללא כל יכולת הבחנה, כיוון, או מושג- למושיע האנושות ממש. ואפשר להעלות את הסברה, שישנם שליטים כל יכולים מסוגו בעולם – שתאוות השררה שלהם תואמת להפליא מציאות שבה כל הילדים הופכים לחמורים בארץ הצעצועים של פינוקיו – והופכים לבהמות המשא המשועבדות למנהל המרושע.
למקבה המזל, אין לבני אנוש קיום ללא חשיבה או שיפוט. ומכאן נוצרים שני כוונים אפשריים: הראשון – במקרה הטוב – בקרב אלו ששימרו די מודעות עצמית לתפוס – שהם מתרוצצים עיוורים ביקום חשוך אפל, קר ללא כל כוכב או תמרור שיורה את הדרך, כל דרך שהיא . אלו יפתחו תלות מוחלטת בדמויות סמכות, וישובו כך כל הדרך לטרום-נהאורות של חסרי הבגרות שהם עצמם אשמים בה. ואז רק נותר לקוות שהדמות הסמכותית לא עיוורת כמוהם, או יותר מהם או רוחשת רעה – אין להם כך דרך לשפוט.
במקרה הרע, ונפוץ יותר – הפרט, לאחר שאימץ לעצמו אידאולוגיה המבטלת את כל הקטגוריות – חושב לעצמו ( והמילה "חושב" פה היא הרחבה מופרזת מאד של הפראזה) : אם לאחר מו אלוהים – אין גם מציאות שמולה אפשר לתקף ערך ( או להבין, שהערך מופרך) ולמעשה אין ערכים מוסכמים – אברא לי את ערכיי שלי. (ממש כפי שהעל-אדם הניטשייני היה צפוי לעשות). אלא, שבכוחה של איזו חשיבה תברא לעצמך אותם, כשאין לך, מתוך עקרון אידיאולוגי, תפיסת מציאות כלשהי (שהרי כלל אינה קיימת), מכאן שאין גם ערכים מתוקפים בנמצא, השכלה – הדבר הזה שמלמד על מהי-מציאות – לא טרחת לרכוש מאותה סיבה ( ולמעשה, כפי שהצביע טאוב על מצבה של האקדמיה- פרנסיה הגיעו לאותה מסקנה באשר להיות ההשכלה מיותרת – ולכן הפכו את הליך רכישת ההשכלה להליך של הטבעת אינדוקרינציה שרירותית כלשהי, שתקפותה מגיעה מתוך ה"שיח" לבדו. (כלומר- "זה נכון ולראייה, אני מלמד את זה" ) – במצב זה, הגרוע והרווח יותר – הפרט – שאינו יודע כלום, שאינו יודע שאינו יודע כלום, שאינו ער לכך המוח שלו נמצא שם כדי לאפשר לו לבצע שיפוטים ; מבצע שיפוט. והשיפוט הראשון – (שאינו, למעשה, שלו אלא פרי אינדוקטרינציה) הוא – ששיפוטיות היא שורש כל רע. וכך, כמה נוח – כל עול הצורך בחשיבה ירד בבת אחת מכתפיו, שהוא המקום, שבמקור היה הכן שעליו הונחה ההכנה לראש המכיל מוח חושב ושיפוטי… ואז, זה שאינו מבצע שיפוט – מוחה בלהט דתי כנגד היררכיות, כנגד חוסר שוויון, (שנובע מקיומן של היררכיות) ועדיין גם חש, אי שם מתוך מיחושי קיבתו, ששלילת עצם המושג "ערך" (הדבר שמחולל גם היררכיות של, ובכן – ערכים, וגם אחראי בהכרח למצבים של חוסר שוויון) –על פי שיפוט לא שיפוטי, הוא הדבר הערכי לעשותו, מתוקף מוסר שאין כל צורך או יכולת לתקפו – ולכן גם אי אפשר לשלול אותו , ולפיכך הוא מוחלט אבסולוטית ואפודיקטית – ועכשיו יש גם כיוון ברור: להרוג כל מי שמחזיק בערך, ושאחראי מדום כך לקיומן היררכיות, שיוצרות חוסר שוויון בעולם – שנועדה רק לגרום לאנשים אי נחת, אפליה ואולי חלילה יובילו לאלימות ולרצח. (טאוב מצביע בדיוק על אותה שיטת הסקת מסקנות אצל ברק: משום שהציבור עלול יום אחד להשתמש בדמוקרטיה כדי לבטל את הדמוקרטיה – יש לבטל את הדמוקרטיה כדי להגן עליה מפני האסון הזה) (אני מכירה נשים עם נישואים חלומיים שהתגרשו לאחר שגילו שהבעל בגד בה פעם, כי בגידה עלולה להוביל לפירוק המשפחה…").
כלומר, המצב המוסרי של הגרוע יותר מבעל האישיות הסמכותנית, הוא מצב שבו הפרט הצליח להגיע לחיווט המושלם – המעגלי – של המוח שלו. ואם נוסיף על כך את פוליטיקת הזהויות – שהיא בין היתר מענה מוסרי קל לכל האבודים-בחלל שאיבדו כושר מחשבה על המציאות – על ידי הצבעה על "רעים" ברורים ועל "טובים" מוחלטים על פי פרמטרים של גזע, מין, דת ולאום – אזי המחווט מעגלית מבין גם – שאם רק ישתייך לקבוצת ה"טובים" – מעשה טוב יהיה כל מעשה – שהוא עושה אותו – בעודו חלק ממחנה הטוב האפריורי.
אני חושבת שזיהיתם בתיאור הזה כמה מאפיינים של מחבריכם לשעבר, מכרים, או בני משפחה?
כשמוסר הופך להיות שיפוט מתוך חיוט עצמי המתקף כל מעשה מעצם כך שעשיתם אותו –המילה "מוסר" מתקזזת בלי להשאיר שאריות עם "כל מה שמשום מה בחרתי לעשות". מכירים את אלו – שלעולם לא יודו בטעות, לא ילמדו ממנה ויאשימו אחרים במחדלים שגרמו להם? זו הסיבה: הם שופטים את הנעשה על פי המסקנה ההכרחית הנגזרת מראש – שהם עשו את הטוב. מעצם היותם הטובים ולכן אם דברים השתבשו צריך למצוא את האשם – בקרב הרעים . זו כבר לא צביעות, לא היתממות, לא ניסיון נואל לחמוק מעונש, זה סוג חדש של אדם: הומו-אוטו-סיקריטוס.
אבל כך, כמובן, מתבטלים גם המושגים "טוב" ו"רע" – משום שכל תכליתם היתה להזהיר מפני התנהגות שתוביל לתוצאות לא רצויות ולהצביע על התנהגות שתביא לתוצאות כן רצויות. מוסר שמנותק מקשר לתוצאות – הוא מושג חסר כל פשר (במובן הזה, גם מוסר דאונטולוגי, מבוסס הכוונות – הוא תלוי תוצאה- הכוונות הן לתוצאות טובות ולא לתוצאות אחרות). כך שאין יותר מחנה ה"טובים". יש, אולי, מחנה. אבל אין יותר דבר כזה "טוב".
ובכל זאת חש המחווט-מעגלית בכל מיחושי קיבתו – שאכפת לו מאד מסוגיות מוסר. ואדרבא- לו – יותר מאחרים. ויש לו באמת עקרונות שגורמים לו לפעול בלהט רב כנגד תופעות ואנשים רעים ולמען מה שהוא מאמין בו. ומאחר שקל לראות שזה נכון, עולה השאלה – מאיפה נבעו העקרונות הכה מוצקים? פה, אעניק לכם את האלגוריתם מחולל המוסר, מפאת קוצר היריעה הוא יהיה פשטני אמנם, אבל לא פשטני מדי.
כך עובד מחולל הערכים של שולל הערכים:
"האחר הוא אני" > זהה את האחר> זהה את האחר על פי: 1) כל מי שנראה לך נחות אתנית, גזעית, מגדרית, מתוקף נטייה מינית או אישה.או אויב, או האחר המגדיר את אחריותו על פי שנאה אליך 2) זהה את האחר הרע, שלעולם לא יהיה אתה שהוא כל מי שלא חושב – שהאחר זה הוא> דמיין כמה אותו אחר היה שונא האחר שזיהית כנחות [אם אין לך ראיות לשנאה כזו, בנה לך איש קש] > אמץ, קבל, הזדהה ואהוב את האחר הנחות/ האויב – במידה זהה לכמות השנאה שדמיינת, שהאחר-הלא-מקבל-את-האחר – שונא, היפותטית, את האחר. [ואז – הכחש שהאחר, אותו אתה אוהב שמשום שהוא אחר – הוא אחר, זאת משום שחלק מהעליונות המוסרית שלך על פני הרעים הוא – שאתה, להבדיל מהם – הוא זה שלא מחלק את העולם ל"אנחנו והם"].
ולסיכום: אין קטגוריות, אין שיפוט, אין מחשבה , אין השכלה – אין מוסר.
- הכשל הטוטלי של הזהות העצמית.
מאחר שכל זה התארך מעל ומעבר לכל מה שהתכוונתי – ומשום שהפרק של טאוב על זהות – הוא מבריק במיוחד גם יחסית לכל הספר המבריק כולו- אוסיף רק כמה הבחנות קצרות: כל מה שאתם צריכים לדעת על "זהות" הוא – שהיא לא שייכת אליכם. לכן מגוחך בכלל לרצות לבחור אותה בעצמכם.
לזהות, איך שאני חושבת עליה ומציעה לכם פה כרעיון – יש לה שני מובנים:
- זהות, במובן של זהות לאומית, זהות יהודית, ישראלית וכו- לא שייכת לי במובן – שהיא היתה שם לפני . אני שייכת לה. הזהות היהודית היתה קיימת. כשנולדתי – נוספתי לקבוצת "זהות יהודית". אמנם, נולדתי גם ל"תל אביב" וגם ל"שנת 63" וגם ל"חורף" – ואלו לא זהויות. אני רוצה להציע, שזהות מסוג זה היא דטרמנט רב-משמעות שקודם לפי כפרט כך שאי אפשר לברוח ממנה (ישראלי יורד ישאר לנצח ישראלי, בתוספת "לשעבר") ולהפך – זהות שניתן לברוח ממנה (נניח, להפסיק לחוש קשר רגשי לתל אביב) היא אינה זהות. זהות היא משמעות שמגדירה אותי באופן מהותי – ולא – אני אותה.
- במובנים אחרים, כמו זהות מגדרית – היא לא שלי מסיבה כפולה: ראשית, יכולתי אמנם להיוולד כבן, בנסיבות אחרות (ועולה השאלה – מי זו "אני" לו הייתי נולדת בנסיבות אחרות) אבל בפועל נולדתי בת. ה"בת" שמגדירה את זהותי הייתה קטגוריה קיימת – שלתוכה נפלתי כשהכרומוזומים שהיו יכולים לשנות אותי לבן במהלך ההיריון לא עשו זאת (והאמת, די לצערי). לכן בכל מקרה גם אם אעבור ניתוח לשינוי מין (שלא משנה מין, המוגדר על פי קטגוריות ביולוגיות נוקשות, כך שאם בכל זאת רוצים לטעון שקיימים עוד מינים – מוטב למצוא להם שמות קטגוריים חדשים – אלא משנה ניראות מיגדרית – שזה לא דומה בכלל לשינוי של המין). בכל מקרה, גם אם אנתח את עצמי – את ההגדרה "אישה לשעבר" שום תעלול לשוני לא יוכל לשנות. מה לעשות? כבר נולדתי. לא נולדתי עצם מופשט אלא עצם+צורה . ולצורה יש מגדר.
הסיבה השניה לכך שהזהות המיגדרחת אינה שלי היא, משום שזהות מגדרית היא לא פרדיקט. זהות מינית-ביולוגית היא תכונה ביולוגית שמגדירה גבולות גזרה של פעילות בתחום ההתרבות, אבל כל זה בדיוק מה שלא ניתן לשנות גם בניתוח (להחזיר להורים שיעשו אותי מחדש – אולי יעזור). זהות מגדרית – במובן של הנראות שמזהה אותי כמה ששייך לקבוצת כל אלו המתרבים על ידי התעברות – היא שדר. אובזרתי באברים ייחודיים נקביים – שנועדו לאותת לאדם בעל שאיפות התרבות מסוג "זכר" – לכך שאני סוג אדם שמתאים לשקול את השימוש בו למטרות ההתרבות. שדר – כל קיומו נמצא רק בתחום הבינאישי. הוא לעולם לא שייך למוען, או לנמען. שדר חי רק במרחב שבין שניהם. ממש כמו כל אחת מהבעות הפנים שלנו, מהאופן שבו אנחנו בוחרים בגד או תספורת – שלרוב נועדו לשפר את השדר שלנו בכל הנוגע לשווי שלנו בשוק ההתרבות.
אפשר לנסות תרגיל מחשבתי: כמה זמן נחוץ לכם על אי בודד עד שתדעך גם הפנמה לקיום של אנשים אחרים ששופטים אתכם , בין היתר על פי הניראות שלכם – עד שיפסיק להיות אכפת לכם שאתם נראים כמו הצרות של הסבתא שלכם? זה יגיע בסוף. כמה זמן ייקח למי שנורא רוצה להיות המין האחר – להפסיק בכלל להתעסק עם הרצון הזה? סמוך לאותו זמן, לדעתי. הנראות הכוללת שלנו לא שייכת "לנו" – היא התקשורת שלנו עם העולם, אין עולם? אין תקשורת – ולמי אכפת איך אני נראית נראים או מה ה"זהות" המגדרית "שלי". (אפשר תרגיל פשוט יותר. כמה זמן ייקח לאשה מטופחת לשכוח מהטיפוח ולחדול מלדאוג שאינה נראית נשית מספיק בחופשה חלומית יוקרתית לבד בוילה מפוארת באי בודד? אצלי זה יקרה בטיסה לשם.)
עכשיו, אני מכירה אישית את הרצון להיות שייכת למגדר המנוגד. ואין שום ספק שהרצון קיים כתופעה אנושית ממשית, אבל ככל שמתבגרים מבינים, שראשית, אין מה לעשות – זה מה שיש, כי גם היום לא ניתן לשנות את המהות הביולוגית, ועם זה צריך לעבוד. שנית, שזה לא רצון מופשט "להיות בן" אלא זו הזדהות יתר, והתמקדות שהולכת והופכת להתמחות במציאת דמויות מופת לחיקוי בין בני המין השני, כך שיש לזה אפקט הולך ומתעצם. הדבר השלישי הוא – באמת – שלכל העניין יש משמעות שהיא ברובה המוחלט : איך החברה רואה אותי – ואיך הייתי רוצה שהיא תראה אותי (הרבה יותר כמו אלו שאני מצאתי כראויים להערצה, כלומר- בנים) ושהתפקיד שלי בחיים הוא לאשר את עצמי לעצמי יותר – ופחות – לתלות את האהבה שלי לעצמי – בהשתקפות של מה שאני מדמיינת של כמות הקבלה מצד החברה (שמאחר שאני האמנתי שאין מה לאהוב בבנות השלכתי את זה על הפרשנות שלי על תגובות החברה אלי) כך שככל שהתפתחתי כאדם תוך שימת דגש על בניית עצמיות משלי – כך פחתה התלות שלי בהיזונים החוזרים מצד החברה. ואני מספרת כל זאת משום שפה אני חולקת קטגורית על ההבחנה של גדי, והוא יודע זאת כי התווכחנו על זה רבות, ללא הסכמה עד כה:
גדי טוען, שטרנסג'נדרים הם הביטוי הקיצוני ביותר לרעיון האמריקאי של הפרט האינדיבידואל הבונה עצמו במו ידיו. ומה יותר "סלף מייד מן" מאשר "מן" שעיצב עצמו במו ידיו – אפילו לרמת זהותו המינית? אלא, שאידאל האדם-הבונה-את-עצמו הוא אכן האידאל של האינדיבידואליסט, האדם הסומך על עצמו בלבד, על חשיבה עצמאית, חסין מפני כל מה שיאמרו עליו, עמיד בפני דעות של אחרים – הוא מחליט, הוא מבצע, הוא לוקח אחריות על כשלון ועל הצלחה, ועל פי סולם ערכים משלו. ובמיוחד הוא אדיש לדעות של אחרים על היצירה שלו. הוא כלל אינו אובייקט של סוגיות חברתיות, (כך שאינו שייך לשמאל כמובן) והוא יכול להיות משויך לימין רק אם ניתן לשלב אותו לנרטיב לאומי (למשל, החלוץ היוצא למערב) במקרים אחרים הוא סוציופט – אלא אם נחל הישג משמעותי ואז לרוב החברה מנכסת אותו לעצמה, מסיבותיה.
זאת, לעומת השיח הטרנסג'נדרי – שעל פי כל מה שנראה ונטען בשמם – אין להם שום יכולת לתקף את עצמם בעצמם ("מה אכפת לי מה אומרים, יש לי זוג שדיים, מה שכל החיים רציתי – ולעזאזל כולם") שזה לא רק ההפך מהאינדיבידואליסט האדיש לדעת אחרים – זה הדבר שהכי מדגיש את העובדה – שטרנסג'נדרים הם הראשונים שמבינים – שזהות מיגדרית לא שייכת להם – אלא היא שדר –ביניהם לבין החברה. כך שכל עוד יהיה ולו אדם אחד שיפנה אליהם בלשון שמזהה אותם עם המגדר ממנו נפטרו – הניתוח לשינוי השדר לא צלח. (על כך ניתן להוסיף את האירוניה של כשל הפרשנות של המניע מצד אלו שלוחמים ל"מען זכויות" טרנסג'נדרים: הם תובעים "למענם" מהחברה – לקבל את הרעיון שאין חלוקה בינארית בין "זכר" ל"נקבה" – ובשם מי? בשם אותם אנשים – שהיו מוכנים לנסר חלקים יקרים מגופם – מתוך אמונה שקיים בדיוק "גבר" שהם לא רוצים להיות, תמורת "אשה" שקיימת באופן מובחן – שמשאת נפשם להפוך להיות אחת מהן. ולאחר מכן – מי שיש עיניים במקום שבו אמורה היתה להיות הכנה לראש, רואה – שכשהם מגשימים את חלומם – הם לא הופכים להיות משהו לא מוגדר בינארית – אלא לסטריאוטיפ הכי מחופצן של דמות האשה באופן שאף אשה מלידה לא היתה מדגישה כך את נשיותה. ( ולהפך).
וכל זה כמובן מצביע על עוד כשל – לוגי, אפיסטמי, אונטולוגי – ומוסרי – מאחר שאותן אידיאולוגיות ממש מעודדות בני אדם על ידי הבנייה חברתית ברוטלית "לממש" את ה"אני האמתי" (שאינו קשור כלל ל"אני" אלא לשדר) שלהם בפרוצדורות חודרניות בלתי הפיכות ורדיקליות – להפוך להיות בני האדם היחידים בעולם – שמצד אחד מפתחים תלות מוחלטת בנכונות של כל אדם שאי פעם יפגשו לתקף את זהותם המלאכותית – וזאת – על ידי פעולה – שתוצאותיה הן שיבוש שדר שהמטרה היחידה שלו היא להצביע על כך שמדובר במועמד/ת רלוונטית לאקט של היתרבות, כלומר – זה כשל מוסרי מזעזע. פשע כנגד האנושות, כפי שאני רואה את זה.
ועתה, לאחר שכתבתי טקסט כמעט ארוך יותר מהספר המבריק מאין כמוהו – רוצו לקנות אותו – ניידים ונייחים – מאבקן של האליטות כנגד הדמוקרטיה הישראלית – גדי טאוב. הוצאת שיבולת
טעון גיבו"ח - גלי בת חורין 
להשאיר תגובה