שירת הברבור לתפארת האישה כיצור אנושי סוכן מוסר

אין בעולם אדם שמגיע לו להירצח . ישנה כמות  קטנה מאד של אנשים שמגיע להם להדליק משואה ולשמש כך אות ומופת לציבור. בפער שבין שתי הטענות הללו נמצא כל השיח הציבורי סביב הטרגדיה האישית של שירה איסקוב.

איסקוב חוותה אלימות מחרידה מידי בעלה, לעיני בנם, וכמעט איבדה את חייה אך שרדה. על כך ראוי להעניק לה אמפטיה, חיזוק ותמיכה אישיים מחוץ לשיח ציבורי. למרבה הצער, המציאות האנושית היא ,שבכל בית חולים, בכל יום, אנשים אמיצים בכל גיל ומכל שכבת אוכלוסייה מתמודדים  באומץ רב מול קשיים בלתי נתפסים:  ילדים חולי סרטן, אנשים שנפגעו קשות בתאונות, אנשי ביטחון שהגנו בגופם מפני אויב רצחני ,ונפגעי טרור שהיוו קורבן שרירותי של אלימות לאומנית.  מכל אלו  – רק במקרה האחרון יש לטרגדיה ממד ציבורי- חברתי-לאומי. משום שהקורבן הזה נבחר משום היותו יהודי ישראלי והאלימות כוונה אל כל אחד ואחת מאיתנו.

אלימות של בעל כלפי אשתו, עד כמה שהיא פסולה, היא  טרגדיה אישית בלבד. שירה לא הותקפה מטעם אידאולוגיה גברית מעצם היותה אישה. ולמרבה הצער, בשיח שבו מנסים להבנות את תודעתנו כאילו פיגועים מטעם אידאולוגיה לאומנית  איסלמית אינם אלא מקרים פרטיים לגופו של מחבל ("מפגע בודד" "רב עם אשתו והיה שבור לב "  כתירוץ לפיגוע) – את הטרגדיות הפרטיות באמת מנסים פה להפוך לסמל של מאבק קולקטיבי בין ה"עם הגברי "ל"עם הנשי" (זו המשמעות האמיתית של המילה "פטריארכיה":  גבר אלים אינו ,"מפגע בודד" אלא פועל, כביכול, בשירות "אידאולוגיה" גברית המכוונת כנגד כלל הנשים). 

בשם הבניית התודעה הזו , הארגונים הנאבקים ב"פטריארכיה" (משמע – הרואים  בגברים באשר הם- אויב) ניצלו באופן ציני ומחריד את שירה בשל הטרגדיה המשפחתית שלה – והעמידו אותה בחזית הבמה הציבורית כך שעתה היא חשופה לביקורת , פרטיותה הופקעה ממנה, ובמקום לעבור שיקום ראוי – הפכה כלי משחק בידי ארגונים, שכל אירוע אלימות כנגד נשים משמעו עוד כסף ועוד תקציבים מהמדינה -שרתמו אותה למאבק של "נשים" ב"גברים" באשר הם.

אין כל גבורה בכך שהאישה האומללה נכנעה ללחצים של אותם ארגונים וחשפה את הסיפור שממילא נחשף בבית משפט.  גבורה היא תכונה ראויה לשבח ולהוות מופת לאחרים  – על התגברות והתעלות מעל טרגדיה אישית  והפיכתה למשהו שמשרת ערך עליון כלשהו, תוך לקיחת אחריות אישית על חלקה שלה במעשים שאולי היה להם חלק בתוצאות הנוראיות.   "האשמת הקורבן" הוא מושג מתעתע ולא מועיל. אנשים לא אשמים בכך שחלו ( אם כי בחלק מהמקרים היו יכולים להקפיד יותר על שמירה הבריאות) או כי עברו התעללות (אם כי אולי היו צריכים להיות אמיצים מספיק, להתגבר על ה"בושה" ולערב את מי שצריך) וכו.  

כשמאמצים את הרעיון שאין לומר מילת ביקורת אחת על מי שנפגע באירוע, משמעו – גזלה של הנחת האחריות האישית מנשים ואת היותן סוכנות מוסר. ובכך שהיא לוקחת חלק בנרטיב הקורבנות הזה – היא מחזקת עוד יותר את הרעיון שנשים אינן אחראיות למעשיהן, ושאין לבחירות המוסריות שלהן כל חלק ביחסים עם גבר – האשם הבלעדי והמוחלט במערכת יחסים פגומה הוא הגבר – ושלאשה מותר לעשות ולומר כל מה שמתחשק לה. זה – לא נכון עבור אף יצור אנושי. אנחנו מתייחסים אפילו לפעוטות כאל סוכני מוסר, טירוניים אמנם, האחראים לבחירות שלהם.

 ההמלצה להעניק לשירה להדליק משואה הפכה את הטרגדיה האישית של שירה לסוגיה לאומית ציבורית פוליטית וחינוכית –באופן שנועד לקבע ערכים קלוקלים –  ולכן אין מנוס מלהצביע על כך –  שגם אם אין הצדקה בעולם למעשים של בעלה – גם לה היה צד בכך שהעניינים התדרדרו עד כדי כך.

היחסים בין הזוג, שקדמו  לניסיון הרצח,  היו מסכת מתמשכת של אלימות מילולית מצדה כלפי בן הזוג. בין היתר, כפי שעולה מפרוטוקול החקירה וממיילים שפורסמו , טענה כנגדו ששתי אחיותיו של בן הזוג "חולות נפש"  שהן מבצעות "כשפים"  ומאשימה אותן שגרמו לאובדן פרי בטנה: "שזה בגלל האחיות שלך, העובר נפל, האחיות שלך שמחות עכשיו". היא גם איימה עליו–שגבר אחר יגדל את בנו ואכן ניסתה לקחת את הילד מהבית בערב חג, ולטענתו סטרה לו כמה פעמים, טענה שהיא לא הכחישה. היא הפעילה עליו "מצב המכונה "אלימות לטנטית" (סמויה). אלימות זו אינה מסוכנת פחות מאלימות פיזית ואולי גם יותר, שכן מועד התפרצותה אינו ידוע ובאופן יומיומי היא מקבלת פנים של "אלימות בדרכי נועם". החומרה שבאלימות זו היא כפולה ומכופלת שכן היא נתפסת על ידי המפעיל אותה כלגיטימית וכחלק מכללי המשחק."  

ואם מקומם אתכם לשמוע זאת, וטוב שכך – הריני להבטיח לכם שלא המצאתי את זה אלא ציטטתי מדבריו של שופט שבטיעונים אלו הרחיק בעל ממשפחתו – בדיוק בגלל אווירת הדמוניזציה – שארגונים  למען "מוות לפטריארכיה" (כך הם מתבטאים בעצמם) יצרו – תוך ניצול ציני של טרגדיות אישיות בדיוק כמו אלו של שירה – שנועדו בכוונת מכוון להפוך כל התנהגות שאינה נאותה של גבר ( בתוך סכסוכים שאינם ראויים – מצד שני בני הזוג ובאחריותם) לדבר מה המטרים רצח – כאילו רצח הוא הפעולה הטבעית שבה ינקוט גבר כל עוד ארגוני הנשים לא יעצרו זאת.  

חייה של שירה ניצלו בידי שכנה – שקרובה הרבה יותר ממנה להגדרה "גיבורה"  אבל זאת יש לזכור – היא הצילה את חייה בכך שצרחה לעזרה. למי?  לגברים זרים אחרים, מן הסתם. אז העובדה הפשוטה הזו מנסים להשכיח. משום שכל אישה יודעת שכמעט כל גבר יתגייס לסייע לה במצוקתה  גם תוך סיכון חייו  וגם בלי להכיר אותה. חשוב מאד לזכור זאת – כי המושג "פטריארכיה"   הוא שקרי וזדוני ואם היינו מניחים שקיימת התארגנות גברית כנגד נשים – נשים לא היו צועקות לעזרה פן יגיע פטריארך וייסע ל"אחיו" מאותה "אחווה" גברית מדומיינת.

זו גם האווירה שתמנע משפט צדק מהבעל הפושע – שמשפטו מתנהל עתה – והפך כך מאדם שמתוך התקף טירוף ניסה לרצוח – לרוצח של סמל לאומי לכשעצמו. ואף אחד מאלו שמפעילים את שירה לא נתן דעתו לכך – שיחד עם הנקמנות כנגד "הגברים" – הם גם מחמירים מאד את הטרגדיה  המשפחתית של שירה, שבנם – אחרי כל מה שעבר – ייאלץ להתמודד עם תוספת מיותרת של דמוניזציה כנגד מי שאין ברירה אלא ישאר לנצח אביו מולידו.  משום שמישהו החליט שלא מספיק הרוע שבמעשה – צריך להפוך אותו לסמל לרוע מוחלט.

שום דבר לא ימנע משירה להדליק משואה, לצערי. כוחות פוליטיים חזקים מדי ועתירי ממון מדי מפעילים את האשה האומללה . אבל גם שום כוח לא ימנע ממני לומר את דעתי על ההחלטה האומללה הזו ( ואגב, נחוץ היום יותר אומץ להגן על תדמית הגבר מאשר לספר לעולם שהיית קורבן של ה"גבר").  שירה עברה סבל מחריד. אבל סבל אינו מופת. היכולת להתעלות מעל סבל אישי כדי למנוע סבל מאחרים הוא מופת. ואין ולא יכול להיות מופת ללא נטילת אחריות אישית במטרה להכיר בחלק שלך בהתדרדרות המצב לטרגדיה המשפחתית.

שירה עדיין יכולה להיות מופת של אומץ,  ואני מציעה לה לנצל את המעמד שניתן לה שלא בצדק – לשם תיקון אמיתי, בנאום שאותו תישא, שבו תיקח אחריות אישית על חלקה שלה באסון, תקרא לנשים שלא למתוח גברים עד לקצה, לא משום שזו תהיה הצדקה לאלימות, אלא, ראשית משום שגברים הם בני אדם, ושיש גבול למה שמותר לעולל להם. ושנית – משום שלהיות קשובה למצוקות שלהם, תחת להחמיר אותן  – זו רשת ביטחון כנגד התפרצות אלימות.  בדיוק ההפך ממה שהארגונים ש"מגינים" על נשים מטיפים לו.

לקיחת אחריות אישית על הגורמים שהובילו בסופו של דבר לטרגדיה תהיה בבחינת רכישה מחדש של תדמית האישה כסוכנת מוסר אחראית למעשיה – שזה ההפך ממה שהארגונים ל"תדמית" האשה מנסים לשווק על ידי הרעיון שלאשה אין לעולם שום אחריות  ושהיא תמיד קורבן חסר אונים.  אם רק שירה תנצל את המעמד שניתן לה שאינה ראויה לו – ותיקח אחריות אישית קבל עם ועדה-  או אז היא תהיה הגיבורה שלי, והראויה לאות ומופת לבנותי ולתפארת  מדינת  ישראל ובנותיה

גלי בת חורין, יו"ר פורום קפה שפירא