הפוסטמודרניזם מת, והנבלה שלו נרקבת בבארות שלנו

נתבקשתי להשתתף בכנס של אבן ישראל שנקרא 'חינוך יהודי בעידן הפוסט-מודרני', אלא שעד שהחברה השוכנת מחוץ למגדל השן מוכה העששת גילתה על אודות קיום הפוסט-מודרניזם, הפוסט-מודרניזם כבר מת.

זו יכלה להיות בשורה נפלאה לאנושות אלמלא הודיעה האקדמיה על מותו רק משום שכבר השלימה את מלאכת ההרס שנועד לו מלכתחילה. ועתה הבעיה חמורה שבעתיים, כי אין אפילו עם מי להתווכח; אין בנמצא עוד משפיעניי פוסט-מודרניסטיים. כך שהרעיון אומנם מת, אבל נבלתו המפוגלת צפה במאגרי השתייה של כולנו, וכולנו כבר הורעלנו בצורה זו או אחרת.

פרשת חייו ומותו של הפוסט-מודרניזם נפרסת על פני כל ההגות שנכתבה במערב מאז שנות השישים של המאה הקודמת. בפשטנות ההכרחית: פוסט-מודרניזם הוא בעיקרו אידאולוגיה קיצונית, רדיקלית ופנאטית שאינה מודה שהיא אידאולוגיה.

הפוסט-מודרניזם נולד בלידת עכוז בדיוק בשנים שבהן ישבו הנאו-מרקסיסטיים באקדמיה בקליפורניה לאחר שנמלטו מאימת הנאצים כדי לספר לילדי האומה המצליחה ביותר בתולדות ההיסטוריה האנושית שהם חיים בגרוע שבכל העולמות האפשריים.

בה בעת עברה קבוצת הוגים שכינו עצמם סטרוקטורליסטיים (או סמיוטיים) תאונה רוחנית לא נעימה. הם יצאו לדרך באופטימיות עצומה מתוך הבנה שמאחר שהמציאות אינה אלא טקסט, אם רק ינסחו אותה כהלכה במילים, נגיע לאחרית הימים. זאת עד לרגע שאחד הגאונים גילה לפתע שאם כל המציאות היא טקסט, גם האדם הוא טקסט, ולכן אין בנמצא שום דבר מחוץ לטקסט, ואין גם מי שישכתב אותו.

השבר הזה הפך אותם לפוסט-סטרוקטורליסטיים עצבניים למדי, ולענייננו: לכופרים מוחלטים במושג האמת. האמת לדידם היא רק מה שבעלי הכוח קבעו שהיא.

הטמטום הזה לעולם לא היה עובר את שערי האקדמיה אילולא היא כבר שרצה במרצים נאו-מרקסיסטיים. המרקסיזם על כל שלוחותיו לא רק דוגל בקיומה של אמת אלא גם בכך שיש לו מונופול עליה, ואחת האמיתות הבסיסיות שלו היא שצריך לאתחל את האנושות, להחריב את העולם עד היסוד ולכונן על חורבותיו את גן העדן הקומוניסטי. ומאחר שמעטים מאוד במערב הסכימו להרהר ברצינות בקומוניזם כאלטרנטיבה לחיים, זיהו המרקסיסטיים מייד את כוחם של הפוסט-סטרוקטורליסטיים כקבלני הריסות של החברה בכללותה. הם כבר ייקחו את זה משם.פמיניזם מודרני היה רעיון שוויון האישה. פמיניזם פוסט-מודרני היה הרעיון שלנשים מגיע שוויון, וגם שאין דבר כזה אישה (מגדר הוא בחירה אישית), ובמסגרתו נדרשנו להאמין למשל בקיומה של מועצת זקני הגברים המכונה פטריארכיה ושיש טרור גברי נגד נשים. הפרוגרסיה, הזרוע הצבאית של הפוסט-מודרניזם, החלה לשטוף את מוחות ילדינו ברעיונות מגדריסטיים שאי אפשר להתווכח איתם משום שההיגיון אינו שולט בהם. למשל, שבנים לא נולדים בנים, הם מובנים כך חברתית (לעומת זאת בנים שאוהבים בנים זה מלידה, מהטבע, מאלוהים).

הברית הלא קדושה הזאת בין פוסט-סטרוקטורליסטיים, שיצרו תילי תילים של הגות אווילית מפוארת, לבין נאו-מרקסיסטיים היא הפוסט-מודרניזם המוכר לנו, ויחד הם הולידו את הזרוע הצבאית שלהם להרס הכול, המכונה פרוגרסיביות. כך יכלו המרקסיסטיים להמשיך להרוס את המערב כשהם מסתתרים מאחורי חבריהם הפותים ומקדמים אותם (ואת האסלאם הרדיקלי) בלי לחדול לזמום ולקדם בסתר את המהפכה.

דוגמה אחת לאבולוציה של השליטה של הזרמים הללו מוכרת לנו, והיא סוגיית חופש ביטוי. חופש ביטוי הוא ערך ליברלי מודרניסטי הנובע מתובנה ששאבה הנצרות מהיהדות, והיא שיש אמת, אבל בני אדם, בני תמותה, בני חלוף, אינם יכולים לאחוז בה לבדם, לכן עליהם לדון יחד בסוגיות כדי להתקרב לאמת (התלמוד הוא הפרדיגמה).

המרקסיסטיים, שדעתם לא הייתה נוחה מההתנהלות האנושית בכללותה, עשו שימוש לרעה בערך חופש הביטוי, שנתפס כחשוב לכולנו, כדי לפתוח את השיח לסוגי תועבה שהחברה הסכימה שאינם לגיטימיים בשיח. כך קיבלנו את הנרטיב הפלשתיני, שחייב אותנו להאמין בהיסטוריה פלשתינית מצוצה מן האצבע. וכשמתחילים להאמין בדברים שלא ייאמנו, מושג האמת הולך ומיטשטש. אין אמת, יש נרטיבים. עד פה פוסט-מודרניזם ישן ורע.

אבל כיום כבר אין נרטיב פלשתיני באקדמיה. היום הכיבוש הציוני הקולוניאליסטי של פלשתין הוא האמת המוחלטת, ומי שמעז לחלוק עליה אינו רשאי ליהנות מחופש הביטוי, משום שחופש ביטוי אינו חופש שיסוי. ופה אנחנו כבר עמוק במרקסיזם, הכופר בכל זכויות הלאום (למעט באלו של הפלשתינים על כל ארץ ישראל).

זה כך בכל דבר ועניין: פמיניזם מודרני היה רעיון שוויון האישה. פמיניזם פוסט-מודרני היה הרעיון שלנשים מגיע שוויון, וגם שאין דבר כזה אישה (מגדר הוא בחירה אישית), ובמסגרתו נדרשנו להאמין למשל בקיומה של מועצת זקני הגברים המכונה פטריארכיה ושיש טרור גברי נגד נשים ושמי שמתכחש לו רק משום שאינו קיים במציאות הוא בבחינת מכחיש שואה. רק מתועב יותר.

הפרוגרסיה, הזרוע הצבאית של הפוסט-מודרניזם, החלה לשטוף את מוחות ילדינו ברעיונות מגדריסטיים שאי אפשר להתווכח איתם משום שההיגיון אינו שולט בהם. למשל, שבנים לא נולדים בנים, הם מובנים כך חברתית (לעומת זאת בנים שאוהבים בנים זה מלידה, מהטבע, מא‑לוהים).

היום אנחנו כבר נמצאים בשלב שבו החברה בישראל – כמו בכל המערב – עברה חינוך מחדש למחיקה מתודית של השכל, ההיגיון, הזהות (האחר הוא אני), של מושג האמת, ולאחר שפורקה כל מוסכמה שאיחדה בינינו כחברה, לאחר שהפרידו בינינו לבין הזהות הציונית והיהודית שלנו, לאחר שהצליחו לסכסך בין כל גבר לכל אישה, לסכסך אותנו אפילו עם הזהות המינית שלנו, איבדנו את אחדותנו ולכן את כוחנו, וכולנו בשלים למהפכה.

את זה חייבים להבין: בשעה שהמוסדות לחינוך מחדש באקדמיה, בתקשורת ובמשרד החינוך הנחילו את הרעיון שאין אמת, בו בזמן הנחילו המרקסיסטיים בשם האמת המוחלטת את הרעיון שהאמת היא שהכול רע. הטעינו את הציבור בזעם עצום כנגד כל מה שנתפס כאמת חברתית מוסכמת: ערכי המשפחה, ציונות, יהדות, זוגיות, הממשלה, המדינה, המגדר. כך קיבלנו דור חדש שאינו מכיר בקיומה של אמת בכלל, של מוסר או אפילו של היכולת לבצע שיפוט, אבל איכשהו מלא זעם שיפוטי על כל היבט קיים במציאות.

עתה יש לברוא מחדש את החינוך. חינוך יהודי הוא משימה רחוקה מאוד. ראשית כול יש להנחיל מחדש את היכולת לשיפוט הגיוני בסיסי של המציאות, להשיב את האמון ביכולתה של אמת להתקיים, לעקור את הבלבול הקיומי שחוללו לדור הצעיר ולעשות את זה במציאות שבה אנחנו נשלטים על ידי מרקסיסטיים, שעלו היום לשלטון במדינת ישראל, ואם כי אינם ערים להיותם מרקסיסטיים, הם ללא ספק חשים את תחושת השררה והכוח הצרוף שרעיונות מרקסיסטיים מאפשרים להם להתקיים, ומונעים משטנה עיוורת, פרי שטיפת מוח 'פוסט-מודרנית' (ולמעשה נאו-מרקסיסטית), ליהדות, לציונות, לגברים, ל'גזע' הלבן, לישראל ובעצם לכול. הם האידיוטים השימושיים שהמפכה העולמית מינתה לשליטים עלינו בלא ידיעתם.