מילה טובה על פוסטמודרניזם

איתרע מזלי, ונולדתי לתקופה שבה כמעט כל ההשכלה שרכשתי עגנה בתוך הענן העכור, האנטי אינטלקטואלי – של פוסטמודרניזם. בתחילה, בשנות ה80 – למדתי במדרשה לאמנות, כשרק חצה את גבולות המדינה ונחשב זרם באמנות בלבד (קלוקל גם במונחים אמנותיים לא מזיקים. לא כך החילחול ההרסני שלו למערכת החוקים שלנו , ולשיטה עצמה). במדרשה הוא התקבל בכניעה חשדנית. כניעה, משום שרוח המדרשה בהובלת רפי לביא ויאיר וגרבוז ראתה עצמה מחויבת ל"קדמה" – לטרנד החדש ביותר שנושב מהעולם. חשדנות, מפני שאפילו חסידי "דלות החומר" לא אהבו את ביטול ההבחנה שבין נכון ללא נכון, אמת ושקר; יפה ומכוער; אותנטי ומזויף; כשרון וחוסר כשרון. הם היו, למעשה, קבוצת אנשים ביקורתית במיוחד. ביקורת אופיינית שנשמע אז היתה מתחילה ב"עם כל הכבוד, יש גבול גם לפוסטמודרניזם" ומשם היתה ממשיכה ביקורת אכזרית, ללא כפפות וללא פוליטיקלי קורקט, מהסוג המודרניסטי הרגיל בתכלית.

הרבה יותר מאוחר, בשנות האלפיים, כשמיסדתי לבסוף את היחסים החופשיים שלי עד אז, עם האקדמיה – לא נותר בה דבר למעט מעטה דק של פוסטמודרניזם סביב גרעין מרקסיסטי ונאו מרקסיסטי לסוגיו. שם מסתבר, שרק ליצנים ריאליסטים נאיביים עדיין מסוגלים להעלות על חוסר דעתם את הרעיון שקיימת אמת. אבל רק עד לרגע שביקרתם להם את המרקסיזם הקדוש , ומיד צצה לה מחדש סיסמת שנות ה-80 , ש"עם כל הכבוד, גם לפוסטמודרניזם יש גבול". ואכן, פונקצית הגל של הרלטיביזם, הפרוגרסיביות, הגישה הבלתי מתפשרת של חוסר השיפוטיות קרסה כך, בכל אחת מהפעמים שמישהו ניסה לכפור ברעיון מרקסיסטי. או אז הכול התכנס, דרך פלא, כל הדרך חזרה לרעיון האמת האחת, בתוספת הרעיון – שהיא כבר כולה פוענחה, זמינה לאדם, ובאופן מוזר – אומרת משהו גם על הפגם המוסרי של הכופר בעיקר.

שנים של התבוססות שלא מבחירה בדלות החומר של חיים אינטלקטואליים בביצה הפוסטמודרנית , הגם שמעולם ולו לרגע לא אימצתי אותו, מכשירה ומסמיכה אותי, לטעמי, להעיד על כך שפוסטמודרניזם אינו אלא ברבריזם מכוון מטרה. רוב האוחזים בו הם מרקסיסטים במסווה. השאר נחלקים בין אלו שחשו צורך להיפטר מעול מכביד מדי של מורכבות החיים, המציאות, ההיגיון האנושות והמוסר . אחרים – שנעו על סקאלה שבין אופורטוניזם ציני וטיפשות אותנטית, ועוד כמה בודדים, ששמם הידוע לשמצה מוכר בחוגים האלו – שמצאו ברלטיביזם המוסרי של הפוסטמודרניזם תירוץ ועילה לפריקת היצרים האלימים, המיניים והמתועבים שלהם ושתוך כך, שהציבו את עצמם בעמדה של מטיפי מוסר לכל אחד אחר. חישבו על כל ה"פוסט" ציונים ששונאים, למעשה, הכל…

כמעט תמיד ,בכל פעם כשאני מביעה את דעתי הכנה על הזרם הפוסט-תבוני הזה, קם איזה ריאליסט נאיבי, ששכחו לספר לו שערכי ההגינות והחתירה לאמת של הליברליזם המודרני כבר לא מחייבים יותר אף אחד, ותובע ממני, בשם אותה הגינות ארכאית, לנסות לדלות מילה טובה או שתיים על אוסף רעיונות הקלוקלים הללו, שהולחמו יחדיו והפכו לרוח עוועים של התקופה. שהרי, "לא ייתכן שחלק גדול כ"כ מבין האינטלקטואלים ואנשים הרוח דוגלים ברעיון, שכולו, כולל הכל, גרוע, אווילי, מטפש, מסוכן".

אלא, שמה לעשות, כך בדיוק אני חושבת. גם על פוסטמודרניזם וגם חסידיו.

ובכל זאת, במהלך כל השנים שבהם לרוע מזלי ההתפתחות האינטלקטואלית צמחה לצד צמיחת הפ"מ הצלחתי למצוא שני תוצרים מוצלחים שעליהם יש לי מילים טובות. ובשני המקרים, אלו לא סתם תוצרים משובחים, אלא התוצרים המשובחים ביותר לתחומם, שניהם, אולי לא במקרה, בתחום האמנות . וב"משובחים" והכוונה היא לא, שהם משובחים יחסים לתוצרים פוסטמודרניים (כל יצירה משובחת יותר מיצירה פוסטמודרנית) אלא משובחים יותר מכולם.

על הראשונה כתבתי (והרבה) כבר מזמן. (כאן) הסרט "הערת שוליים" של יוסף סידר הוא, לדעתי, מופת חסר מתחרים של יצירה קולנועית. בשמונים ושתיים דקות של קולנוע קליל יחסית, סידר הצליח להכמין כמה מהשאלות הפילוסופיות הגדולות, המהותיות והבסיסיות ביותר של כל הזמנים, להעניק לכמה מהן מענה פילוסופי מכובד – וכל זאת – בלי שהצופה יחשוד שהוא זוכה למסע בהיסטוריה של הפילוסופיה. אני די בטוחה שסידר לא היה מסכים, אולי אף מביע התנגדות, להגדרתו כיוצר פוסטמודרני – אלא – שהיצירה הזו לא הייתה יכולה לבוא לעולם ללא כמה אמצעי מבע, שרק הפוסטמודרניזם היה יכול לתרום אותם. גם אם לוקחים בחשבון שאין דבר מודרני יותר ממסע שכזה בעקבות האמת, ושישנה בסרט ביקורת נוקבת מאין כמוה , למיטב הבנתי, על הלכי רוח פוסטמודרניים. כאן, עם חוסר הכבוד שלי לפוסטמודרניזם, יש גבול לביקורת. והגבול הזה נעצר ב"הערת שוליים" לסידר.

גם הסופר דוד גרוסמן היה אולי משתומם מאד לגלות, ש"ספר הדקדוק הפנימי " שלו הוא יצירה פוסטמודרנית. אבל גם הספר הזה לא היה אפשרי ללא פילוסופיות המפנה הלשוני, שמובנים משמעותיים מאד, הפוסטמודרניזם הוא צאצא ישיר שלהן.

"ספר הדקדוק הפנימי" עלה השבוע בשיחה והתעוררה בי תשוקה עזה לקראו שוב. זו קריאה שנייה. הראשונה הייתה בסמוך לצאתו בתחילת 90' . אמנם כתבתי עליו כמה פעמים, אבל לא חזרתי לקרוא בו. נכונה כמובן האמירה, שספרים טובים צריך לקרוא יותר מפעם אחת. לא פעם סיימתי ספר, הפכתי אותו והתחלתי מייד לקרוא בו שוב. הספר הזה שונה מספרים אחרים בהרבה מובנים. גם בזה. לטעמי, הספר הזה הוא פסגת ההישגים הספרותיים באשר הם. לא פחות.

לפני שאמשיך, אני מרגישה שאני חייבת מעין התנצלות לקהל קוראי, הנמנים על הצד הפוליטי, שגרוסמן האיש לא נוהג להסתיר את שנאתו אליהם: אני לא טוענת שבאופן גורף אין להפריד בין יוצר ליצירה שלו. ואין לי שום חשק לעשות לגרוסמן הנחות. כשקראתי אותו היום שוב, לא יכולתי שלא להיזכר בהתבטאויות הבוטות, השטחיות והמטופשות שלו כנגד הדברים שיקרים לליבי ולכן גם לא אחסוך כאן את שבטי: יש משהו פנטי, מטמם ואוטם בתפישות השמאל. כשאני חוזרת וקובעת נחרצות שאין אינטלקט בשמאל אני לא מתכוונת שאין בו אינטלקטואלים, או אנשים נבונים מאין כמוהם, או גאונים, כמו גרוסמן – אלא – לתופעה הקבועה, שבה אינטלקטואלים מאבדים את כל האיכויות של מה שאנו מגדירים כתבונה – בכל הנוגע לתפיסות הפוליטיות שלהם. תפיסות, שלא פעם הן על גבול האימבציליות. או חוצים אותו. השיפוט הזה אינו רק מתוך פוזיציה: יש לזו הוכחות אמפיריות אובייקטיביות; בכל פעם (תמיד?) כשאנשי רוח שמבטאים רעיונות פוליטיים וסותרים את עצמם באופן טיפשי ומביך, מאבדים את המודעות העצמית ( מסיתים מתוך שטנה שוצפת עד שהריר מקציף בפיהם, כנגד ה"ביביסטים ה"מסיתים והמפלגים, זורעי השנאה"…) ומאבדים גם את אותה אינטליגנציה הרגשית שהפכה אותם לסופרים מחוננים, למשל.

בחזרה לספר הדקדוק הפנימי

לא חזרתי לקרוא בו עד כה משום שספר כזה כל כך חודר לקרביים (כל ספר טוב חודר לקרביים, הספר הזה הגזים הרבה יותר מדי ) ונחוץ אומץ, ממש במובן הרגיל של המילה, לחזור לחוות אותו. בערך כמו שצניחה שניה מפחידה יותר מראשונה, דווקא משום שאי הוודאות התפוגגה ומסתבר שהיא כל מה שפחדת, שהיא תהיה. אי וודאות מפחידה יותר מוודאות רק כשהיא מעלה בדמיון חוויות יותר מטלטלות מהחוויה הממשית. הספר הזה, לעומת זאת, מטלטל מעל לכל דמיון.

הסיבה השניה היא, שהיתה לי תמיד תחושה שאני מכירה אותו בעל פה מקריאה אחת, ממש כאילו לא קראתי, אלא שהספר "אירע" לי. (אני לא סגורה על ה"כאילו") מסתבר שזכרוני לא תעתע בי. היו מעט מאד פרטים שלא נצרבו בזכרוני. זה מעניק משמעות חדשה, נוספת, לביטוי "יצירה בלתי נשכחת".

כגילוי נאות אומר, שלי באופן אישי היה מאז ומתמיד חיבור מסתורי ליצירה של גרוסמן. בזמנו, כשאני עצמי חטאתי למגירות, נהגתי לעבור, בעריכה ראשונה ולמחוק את כל מה שהיה שם, שנגנב בלי כוונה מגרוסמן. הספרות שלו מדברת ישירות לנפש האדם. לי, יש אתו בנוסף משהו שמחבר אותי אליו בנימים עמומים בעומקיי של חוויות אישיות שמעולם לא עמדתי עליהן. אבל הקשר הסובייקטיבי הזה לא ממעיט מההערכה האובייקטיבית של ההישג הספרותי הנעלה הזה.

קראתי את תיאורו של מנחם פרי שעל גב העטיפה משהו לא בסדר עם זה. כמוני, גם הוא מצא יופי בכך – שהמציאות בספר – כולה "מדברת". לא רק דמויות. חפצים מדברים, מעבירים מסרים ותשדורות, ריחות של מאכלים (ושל הפרשות) הם חלק ממערכת תקשורת מורכבת, מסועפת, גלויה או מוצפנת ודורשת פענוח (לרוב, מהדמויות ולא מהקורא) : קירות נשברים גוללים את סיפורו המושתק של אבי הגיבור בטונדרה אליה ברח עם קומוניסט ש"יידע לדבר יפה". ברז מטפטף מעביר שדרים, הכל "מופנש" , הכל מדבר. ואת רוב השדרים והצפנים מפוענחים לקורא על ידי דמותו של הילד אהרון – גיבור טרגי במובן הקלסי של המילה, נפש אדירה הכלואה בגוף קטן מדי, תחת מעטה עור דק מכדי שישמש הגנה מפני העולם, מורכבותו, רעשיו ונטייתו להיות מזוהם ומזהם. אהרון הוא גיבור, שנאבק בגבורה עילאית להישמר טהור. הספר כולו הוא מסכת ארוכה של מאמציו ההרואיים במשימתו הבלתי אפשרית.

מנחם פרי גם מעניק פרשנות משלו, נכונה לגמרי, למרות קוצר היריעה (גב העטיפה, כאמור). הספר עצמו הוא כמעט קריאה ישירה לפרשן: הוא מניח אינספור מטפורות מלאות משמעות, בספר שהנושא העיקרי שלו הוא פיענוח שפות צפנים. ואין לי ספק שמנחם פרי היה יכול למלא כמה וכמה ספרי פרשנות נבונים על היצירה. וכמעט תמיד, ככל שיצירה פורה יותר לפרשנות (הכוונה לא – לכל פרשנות. זה יהיה פוסטמודרני מבחינתי לטעון זאת אלא לפרשנות צמודה ועשירה) – כך היא גדולה ומשמעותית יותר. אבל, לתחושתי. לא בספר הזה. פרשנות לספר הזה היא טעות (בעבר, אני עצמי כתבתי פרשנות – אבל לא כדי "לפצח" את היצירה, אלא כדי לאשש טענה מסוימת מאד, הנוגעת לסוג מסוים של שאיפה אוניברסלית כמוסה, שכיניתי "שאיפת המבול" כאן). למעשה, זו היצירה היחידה שאני חשה שאין לנסות לפרש אותה. במקרה המיוחד הזה, (ואני נזכרת שעשיתי מהלך דומה גם בכתיבה על "הערת שוליים") מתקיים נס ספרותי, שהוא, כך נראה לי, דרגה שלישית של "ספרותיות".

הדרגה הראשונה, והפחות מוצלחת, כמובן, היא של יצירות שלא דורשות פרשנות. כל מה שעל הקורא להבין , מבוטא בה ישירות. בדרגה הבאה נמצאת כל הספרות הטובה, ושם, כאמור, ככל שיצירה פורה יותר לפרשנות כך היא עמוקה, מעניינת וקרוב לוודאי אומרת לנו משהו בעל ערך על העולם. "הערת שוליים" היא דוגמה מופתית. סידר הצליח לדחוס לתוך סרט קולנוע, קצר גם יחסית למדיום – כמות של רעיונות עמוקים וחשובים שיכולים להדהד את עצמם עד לאינסוף. כך שזו, במידה רבה מאד יצירה שלעולם לא נגמרת, למרות שהיא מסתיימת בדיוק 82 ד' לאחר שהתחילה. פרשנות ממש מתבקשת פה- לחצוב מתוך היצירה עוד ועוד רעיונות.

"ספר הדקדוק הפנימי" לא נופל מההישג של סידר. כאן, העומק הפסיכולוגי הוא עושר אינסופי, יש בו אמירה חשובה על מבנה הקיום עצמו. ולמעשה, זו אמירה פוסטמודרנית. אבל שגיבה: הטקסט הוא מציאות. שום דבר אינו "דומם". המציאות מדברת, וכל דבר אומר משהו משמעותי למי שיודע להאזין ויש בו הרגישות לכך. קשה מאד להאמין שיצירה כזו היתה יכולה להיכתב, אלא בתוך שיח שבו הרעיון הזה הובע ומבוטא דרך קבע ובאופן דומיננטי.

עם זאת, במובנים אחרים, זה ההפך מפוסט מודרניזם: בעוד שהפ"מ רדוקטיבי (אין שום דבר במציאות שאינו טקסט) הספר של גרוסמן מצביע על כך – שבמציאות של הקיום האנושי, הכול גם טקסטואלי, מדבר, מתקשר. יש הבדל גדול בין הרעיון "שמציאות היא טקסט" לבין ההצעה, שמתחת ליסודות החומריים של המציאות קיים, לפחות בכל הנוגע לרובד שבו העולם הפנימי האנושי פוגש בה, רובד סמוי מעין הנגלה רק לאוזניים רגישות – ושיוצר מעין סטרוקטורה לשונית גדולה מורכבת, מסובכת, סבוכה , מגוונת, שמקשרת ומתקשרת עם הכול (רעיון דומה, בביטוי הפרימיטיבי שלו, נמצא במרכז הסרט "אוואטר") ; כל דבר מדבר בשפתו שלו וניתן לפתח אוזן רגישה ושכל, כדי לפענח ( ברגע מסוים אהרון מעיד על עצמו שהוא "דוקטור דוליטל, המבין את שפת המילים" :-)) . התפיסה הפ"מ רידדה את המציאות, השפה , החוויה האנושית, העולם הפנימי, הסובייקט, החברה וכל מה שקיים בעולמנו, והשטיחה את החוויה האנושית לרובד אחד ושטחי – הטקסט (טקסטורה, שכבה) .

גרוסמן , בדיוק ההפך מכך – מוסיף רבדים עדינים, נסתרים, לחוויה הקיומית האנושית. כמעט ניתן לדמיין, שגרוסמן, בהתאם לרוח תקופתו – עשה לעצמו תרגיל בניסיון לכתוב יצירה פוסטמודרנית, אך טעה בהבנת הפוסטמודרניזם וכך הפך בלא להתכוון רעיון קלוקל ואווילי – למשהו נשגב. ואני כמעט חייבת לטעון שלמרות הכול זו יצירה פוסטמודרנית, כי ללא הדוחק הזה, לא יוותרו לי מלים טובות לומר על פוסטמודרניזם. אבל הסיבה שלטעמי אסור היה לבצע אנליזה ביצירה, היא, ש"ספר הדקדוק הפנימי" הוא תופעה יוצאת דופן (אם כי לנס הזה יש עוד שתי דוגמאות שאני מצאתי).

הדרגה השלישית, הנדירה והמופלאה של יצירות אמנות היא שלמות. יצירות הקוראות לפרשנות – גם כשהן יצירות מופת – קוראות לפרשנות משום שלא הצליחו להגיע לדרגת השלמות. ספר הדקדוק הפנימי הוא יצירה מושלמת, למרבה הפלא, בזכות הפוסטמודרניזם. זו יצירה שבוראת מציאות שלמה וממשית, מתוך טקסט. לדעתי, היא ילדה ילד אמיתי. הילד אהרון, הוא, מצד אחד -דמות בדויה. קונטרקט לשוני . הוא עשוי כולו רק משדר, שמועבר בין סופר לקורא – באמצעות מילים. הוא לא קיים בשר ודם במציאות, ואין שום סיבה להאמין שהוא מבוסס על דמות אמתית (יש כל סיבה להאמין שהרבה מאד ממנו מעוצב ע"י ידי עולמו האישי העשיר, של הילד שהפך לסופר) .

במובן האונטולוגי הזה – הכול כשורה: המציאות היא כפי שאנחנו מכירים אותה היא המציאות החומרית, הממשית, זו שנתפסת באופן אובייקטיבי וכללי. חיים בה אנשים ממשיים והיא מופרדת היטב ומובחנת מדמויות בדויות, שהן תוצרים של דימיון שהוטבעו לתוך מילים ונאגרו לתוך ספר.

אבל מכאן מתרחש מעין פלא. "מציאות" של יצירה לא חייבת להיות חיקוי מימתי של העולם המוכר. ישנן יצירות פנטזיה, יצירות מדע בדיוני, יצירות מיתולוגיות העוסקות בחיי היומיום של אלים, יצירות שבוראות מקומות שלא קיימים, גאוגרפית, במציאות עם גיבורים שאינם בהכרח בעלי תכונות של בני אנוש ממשיים, או – ליתר דיוק – בעלי תכונות נוספות, בידיוניות. כל יצירה כזו, בהנחה שהיא טובה, ללא ספק יש בה אמירה על המציאות האנושית המוכרת. אבל ההפרדה נשמרת: מציאות לחוד, ויצירה לחוד.

המציאות שבה חי אהרון, גיבור הספר, היא המציאות המוכרת. לא רק זו אלא שלגרוסמן יש כשרון באמת מעורר פליאה ממש – לתאר מצבים בצורה המדויקת, בחיקוי מושלם, תוך שימת לב לפרטים הקטנים ביותר, שתואמים באופן מדויק את האופן שבו אנחנו באמת חווים אותם ומתוך כושר הבחנה רגיש ופלאי. ולו במובן הזה לבדו, הוא האלוהות כל יכולה של היצירה. וכבר כאן, כמו באגדה על הצייר היפני שכה היטיב לחקות את המציאות בציורים שלו, עד שהיה עליו להיזהר פן ישלים את הנקודה האחרונה והציפור המצוירת תתעופף לה מהנייר היישר לעולם הממשי: היכולת הזו משכיחה מהקורא שקיים תיווך: לא מציאות נחוות "באמת" אלא ספר, מילים. קריאתן, פיענוח משמעותן, הבניית סיטואציה בעיני הרוח – הרבה מחסומים ומסננים – בין המציאות לבין טקסט.

אבל מה שהופך את הספר לבעל תכונות נסיות (של נס) -שבמהלך הקריאה ה"ציפור" באמת מזנקת מתוך הדפים ובאמת מתממשת בעולם ה"ממשי" – זה הרובד הנוסף שגרוסמן העניק ל"מציאות" הספר: מילים. שפה. קודים – דיבור.

כל זה הופך את הגיבור הספרותי לבעל קיום אונטולוגי כמעט לגמרי ממשי . אהרון הוא ילד אמיתי וממשי בחווייתו של הקורא, יותר מילדים ממשיים לגמרי. לא רק בגלל שגרוסמן בכישרונו הצליח להעניק לו את כל הממדים והרבדים של יצור אנושי ממשי, ולא רק כי זכינו להכיר אותו לעומקו, טוב יותר מאשר הילד של נשכן שרועש לנו מבעד לחלון שלנו – אלא גם משום שבמציאות של הספר נוסף הרובד הלשוני-המילולי, כחלק אינטגרלי ובעל ממשות, דיאגטית לפחות.

זו החוויה של הקריאה, ונדמה לי שכל מי שקורא את הספר חווה אותה אינטואיטיבית. התיווך כולו נשכח, נותרת רק ה"מציאות". כאילו עברה מתוך העולם האמיתי היישר לתוך התודעה של הקורא, הקולטת את החוויה באופן בלתי אמצעי. כאילו הוא נמצא על אותו רובד אונטולוגי עם גיבורי הספר.

ספר זה מילים. מציאות היא דברים (ובני אדם. שגם הם סוג של דברים). אבל כאן המציאות של הספר מתווכחת דרך הגיבור , שההזדהות אתו כ"כ עמוקה שאי אפשר שלא לבכות ממש, בעולם האמתי, בדמעות אמיתיות. (כמו בלא מעט ספרים טובים). אבל כאן, בנוסף, המציאות של אהרון היא שפה. בהיררכיה המוכרת לנו שבין מילים לדברים, הדברים הם הממשיים, והמילים הן הסימן שמצביע עליהם. מישל פוקו הפך את ההיררכיה : המילים הן ממשות, ואז מגיעים הדברים. המציאות היא רק מה שהמילים שלנו אומרות, שהיא.

אצל אהרון, המציאות קיימת, ואף אכזרית במוחשיותה. מנגד, ומוחשיים לא פחות – הם כל הרעיונות המתרוצצים בעולמו הרוחני העשיר. רעיונות הם מילים, ואצלו -המילים עובדות הרבה יותר שעות נוספות מאשר אצל מעבידים פחות תובעניים – כל מי שפחות רגישים, יצירתיים ופורים ממנו (כלומר, כל בני האדם). רגישותו יוצאת הדופן מאפשרת לו להקשיב ל"מילים" שמשמיעים אנשים סביבו, כמובן, אבל גם למה שהם לא אומרים, וגם לדברים הדוממים ומנגד – להבחין או לדמות בעיני רוחו, שקיימת שפות סודיות שאינן מפוענחות לו : של מחוות חברתיות סבוכות בעולם המבוגרים, שפה זרה שמבינים אלו שהטבע וההתבגרות המינית "שרקה" להם כבמשרוקית כלבים בלתי נשמעת לאוזניו , שפה שבה הדברים "אומרים" דברים שפות פרטיות של אינטימיות בין חברים ועוד שלל שפות . ו

תוך קריאה, הקורא מתחיל להיות מותנה לחוות את המציאות כלא כל כך נפרדת ממילים. בתווך, מערכת עצומה, עשירה, מפוארת של מטפורות – עושה את עבודתה כבמלאכת מחשבת לייצר בדיוק את זה. זו אחת הסיבות שלא אהבתי את הניתוח המושכל (הקצרצר אמנם) של פרי על המטפורות הללו. השימוש של גרוסמן בהן הוא כל כך עשיר ומגוון, עד שכמעט לא ניתן לכנות אותו מטפורות. תכליתן של מטפורות הן לרוב בהוספת עושר סגנוני, לעתים, בהעמקת הבנתו של הקורא את המציאות המתוארת, יש בהן גם היכולות לעורר רגשות ואולי עוד כמה פונקציות מסוג זה. ואילו עולמו של אהרון , מטפורות הן סוג של ממשות, וכך גם סמלים, מילים; מילים בעלות מובן ברור ואוניברסלי, בין אם הוא מבין אותן. מילים שהן ממטפורות שהוא תפוס אותן ברמה הקונקרטית, מילים שעולות לדרגת קדוש ועוברות תהליך טיהור סימבולי ומכניס אותן ל"מקדש" ששוכן בנפשו, כדי להפוך אותן לחלק ממשי ממנו (כמו שהוא מבין שאוכל יהפוך לחלק ממשי מגופו).

ככל שהעלילה מתקדמת, הרעיונות (מילים) במוחו מקבלות יותר מקום, מקום שיש לו יותר ויותר משמעות גאוגרפית. "מקום" בתוך הנפש שלו שהופך מוחשי יותר מהמציאות "בחוץ" שממנה הוא מבריח את עצמו לתוך עצמו. בתוך כל המערך הזה – גם בחווית הקריאה העולם הופך להיות יותר "טקסטואלי", והטקסט בספר -הולך ונחווה יותר ויותר כממשי.

אני יודעת שקשה להסביר את החוויה הזו (ומתארת לעצמי, שמי שקרא, לא זקוק להסבר הזה) אבל אני מתאמצת להסביר משום שכל זה מעורר בי פליאה שגורמת לי לרצות לחלוק אותה. אז אנסה להסביר ע"י דוגמה יותר פשוטה, מופלאה גם היא:

ב"הסיפור שאינו נגמר" ספר הילדים המצוין של מיכאל אנדה ישנה סצנה שבה הגיבור, אטריו, נפגש עם המפלצת – הגרומק. הסיפור, מסוגת הפנטזיה, מתרחש (ברובו) במקום שאכן נקרא "פנטזיה". אטריו נשלח להציל את פנטזיה מה"לא כלום". גרומק הוא שליחו של הלא כלום. ושניהם נפגשים מבלי לדעת זה על זה. אטריו מסביר לגורמק שנשלח למצוא את גבולות פנטזיה כדי ליצור קשר עם ילד ממשי – כדי להציל את פנטזיה מהלא-כלום. גרומק פורץ בצחוק אכזרי:

"ילד שוטה" הוא אומר לו "פנטזיה היא מרחב הדמיון האנושי. אין לה גבולות".

כשקראתי את זה, לא בילדות אלא בשנות העשרים שלי, כשהייתי תקועה לבד בדירה בגרמניה, זינקתי מתוך עורי ולרגע קצר אף נתקפתי פחד אמיתי: כי, הרי, אם פנטזיה, זו שעל המתרחש בה אני קוראת עכשיו – היא רחב הדימיון שלי – אז – כל מה שאני קוראת, כשאני יושבת עכשיו, בסלון הקר, כשהיום מתחיל לרדת ועוד רגע החדר ההולך ומחשיך ייאלץ אותי לקום, ולהדליק את האור – מתרחש באמת. ובדיוק היכן שנאמר, שמתרחש! נכון, שזה לא קורה במציאות לכשעצמה. אבל מרגע שהתחלתי לקרוא את הספר, נכרה חוזה עמו להשהיית אי האמון שלי, והסכנתי עם כך, ש"נגיד" שפנטזיה קיימת. עתה אני שקועה בתוך עולם, בידיוני כמו כל חווית קריאה – ולפתע אני מגלה – שהספר "יודע" בדיוק על מה אני חושבת ואת מה אני רואה בעיני רוחי! כל זה כתוב בו! וברהב השחצני שלו- חפץ הדומם הזה, המכונה "ספר" – שובר את כל הקירות, פונה אלי ישירות ואומר לי: " את קוראת פה, אצלי, את כל מה שחולף עכשיו אצלך, בעיני רוחך!". זינקתי על רגלי כאלו פה פיו ועשה לי : "בבהההההה!!!" (לפחות ניצלתי את הזינוק וכבר הלכתי להדליק אור. לא בטוח שזה היה רק משום שהראיה הפכה קשה יותר…)

אז, השורות מ"ספר הדקדוק הפנימי" לא מזנקות לפתע, מתממשות במציאות וצועקות "בההה!" אבל אהרון, תוצר עשוי מאותיות שחורות על נייר לבן , מאורגנות להן בסדר מסוים, הולך ומתממש בעיני רוחי, בחווית הקריאה שלי. וכן, נכון, כך עושה כל דמות כתובה טוב. אבל אף פעם לא עד כדי כך. משום שהדמות המסוימת הזו, שהיא גם בעלת עושר רב ממדי, גם נוגעת ללב עד כדי הזדהות מוחלטת, וגם – מתקיימת בעולם שבו מילים ודברים מאבדים את הבידול המובחן שלהם- ומתחילים להתערבב: הדברים בעולם "החיצוני" של אהרון, שעובר עיבוד בעולם הרוחני של אהרון – שמגיע ונוגע בתוך העולם הרוחני שלי (לא רק ע"י תיאור גרידה אלא משום שהחוויות הייחודיות במיוחד שלו, שאין כדוגמתן בייחודיות שלהן, הן סינגולריות, חד פעמיות – ו- אוניברסליות באותה מידה עבור כל מי שאי פעם היה ילד. או ילדה), היחסים בין הדמויות ש"מחוץ" לאהרון- שבשל ההצצה למערך הפרשנות של אהרון עוברות עיבוד במחשבותיו של אהרון (עוד קסם: אהרון מדבר עם עצמו כל הזמן, בתחילת הספר, הוא אומר לעצמו משפטים שברור שהם לא שלו אלא חזרה שלו על משפטים של אמו ואביו, ככל שהוא מתבגר בספר, המשפטים ה"זרים" מתמעטים והולכים, והשפה שלו הופכת לקולו האישי והאותנטי. זה מדויק. ככה מתבגרים. והאירוני הוא, שאהרון אובססיבי לגילוי סממנים חיצוניים ביולוגיים של התבגרות אצל חבריו, ומחמיץ את העובדה שהוא עצמו עובר תהליך התבגרות משמעותי בהרבה).

ומאחר שצריך לסיים מתישהו, ואני רוצה להדגיש – שכל זה אינו ניתוח יצירה כלל ועיקר. אסור לנתח אותה לדעתי (אני לא מאלו שחושבים שניתוח הורס יצירות, להפך. רק את זו) אלא ניסיון לשתף בחווית הקריאה שלי. ורק כדי המחשה, עד כמה אהרון התממש מבין הדפים והפך ל"אמתי": לקראת הסוף נאבקתי מדי פעם בפיתוי הטיפשי לעצור, לחפש באינטרנט את ה"מחלה" שלו לברר אם קיים טיפול רפואי חדשני. אחרי הכל, עברו מאז 30 שנה. הרפואה מתקדמת…

עכשיו. אני יודעת שאתם כועסים על התבטאויותיו הפוליטית. בצדק. אבל אם נפנה אליו ואם הוא ייענה לבקשה למפגש במסגרת החוג לתרבות ואמנות שבו נדבר רק על ספרות – האם תסכימו להניח את התחושות בצד, ולהשאיר אותן מחוץ לאולם? (בנוגע לסידר, לא שואלת אתכם :-))