איך לא לחשוב; ביעור חמץ רטורי לפסח

גלי בת חורין, פורסם לראשונה ב"עולם קטן"

השבוע שחלף היה מהדרמטיים בשנים האחרות, ולמרות זאת התחוללה גם סערה לא קטנה סביב כותבת שורות אלו, בשאלה האם ראוי להעניק אמון  במי שנשואה ללא יהודי. זה המקום להודות שוב לעורכי "עולם קטן" על אומץ לבם, יושרתם, על התמיכה שנתנו לי  ועל כך שהם מכירים, כמוני, בחשיבות קיומם של דיונים ובירורים.

התועלת שהטור של חברי פורום קפה שפירא מבקש להציע נמצאת כולה בתחום שבו לאקדמאים חילונים ומסורתיים יכולים לתרום מתוך היכרותם עם רוח התקופה והצעות לכלי התמודדות מול כוחות האופל.  מעולם לא התכוונו לשמש מופת לחיים, או כמודל לחיקוי לצעירים. מטרתו היא החתירה להשבת ההגיון לשיח, בעידן שבו הציבור מותקף מכל עבר במניפולציות, שלמזלנו הן מעורטלות בפרהסיה, כך שדי להצביע  על כך שהמלך הוא עירום

בנט כדוגמה: איך לא לחשוב בעידן הפוסט-תבוני

כשבוחנים את האירועים הפוליטיים ברציונליות נטולת פניות, כל בר דעת מבין שאנחנו עומדים בפני מלחמה מול איראן. מבחינתו, רק אירוע דרמטי כמלחמה ייאלץ את הציבור להתאחד סביב שלטון קיים וירחיק את הסיכון המיידי לקריסת ממשלת המיעוט, שלאחר תרמית הבחירות הגדולה איבדו כל סיכוי לשוב לזירה הציבורית. לכן, המסקנה הבלתי נמנעת היא שבנט, בייאושו – יפתח במלחמה מול איראן, בקרוב מאד ובעיתוי שנבחר, לא על פי הזדמנות להכרעה אלא רק על פי האינטרס הפוליטי הצר שלו. מומחים שונים לחשיבה אסטרטגית אישרו באוזני את החשש הזה, וגם אנשים המקורבים לבנט כלל לא שללו על הסף. אין כל ספק שבנט כיום הוא אחד מהאנשים המסוכנים ביותר לקיומנו , וחובתנו לסלק בכל מחיר את ממשלת הזדון הזו שבראשה מטורף חסר עכבות, לפני שיהיה בידו לגרור את כולנו לאבדון.

עתה, אם הטיעון המופרך הזה שכנע אתכם ועורר בכם פחד ושנאה, כפי שטיעון זהה, שנכתב במקור ב"הארץ" על נתניהו (במאמר שטען שנתניהו יחרחר מלחמה רק כדי לחמוק ממשפט) הצליח לשכנע מאות להגיב בפעיות פחד ושטנה – זה הזמן לאוורר את כלי החשיבה והשיפוט, לנער אותם היטב ולבער מפני החמץ מניפולטיבי.

חמץ הכשל הלוגי

המשפט "כשבוחנים את האירועים הפוליטיים ברציונליות נטולת פניות, כל בר דעת מבין שאנחנו עומדים בפני מלחמה קשה" אינו טיעון אלא השערה, פרועה יותר או פחות. חובת ההוכחה עדיין מונחת כולה לפתחי. רק שבמקום להתקדם על ידי נימוקים וראיות– הטקסט ממשיך וגוזר עוד מסקנות, מתוך אותה השערה לא מבוססת. זה רק נראה כמו מערך טיעונים, למעשה, זה ההפך המוחלט.

חמץ הכשל הרטורי "פניה לסמכות"

ה"ראיות" היחידות להשערה הן הטענה ש "מומחים" ו"מקורבים" תומכים בתזה. אבל האם אותם "מומחים" ו"מקורבים" בכלל קיימים? לפעמים עיתונאי לא יכול להביא דברים בשם אומרם. זה חבל מאד, אבל בכל פעם שנאמר "ממקורות בכירים נמסר ש…" למעשה לא נאמר כלום, משום שזה יכול להיות נכון או לא נכון באותה מידה. לא משנה כמה המקור "בכיר", ה"קביעה" שלו לא שווה כלום אם המציאו אותו.

בעל דעה אמור לשכנע בעזרת נימוקים וראיות בלבד ולא לסמוך על אמונו של הציבור ביושרו ובמקורותיו המוסמכים אך העלומים. וכשיש נימוקים, לא נחוץ אמון. ולהפך, ככל שדובר מסתמך יותר על אמון קוראיו, הוא פחות ראוי לאמונם. "אמת ממי שאמרה" – תקף תמיד כשהאמת הוכחה. אם לא הוכחה, אין בה כל ערך אמת, לא משנה איזו סמכות אמרה אותה .

חמץ היוהרה

" כשבוחנים…מתוך רציונליות נטולת פניות, כל בר דעת מבין ש…". מי שמתפתה להשתכנע מטיעון המשדל בעזרת חנופה (או איום סמוי: מי שלא מסכים, טיפש) עשוי למצוא עצמו בדיוק היכן שלא רצה להיות: במחנה הכסילים והבורים. יש הטוענים שזה בדיוק מה שקרה למחנה האנשים הפוסט-חושבים. אל תניחו ליוהרה לשבש את השיפוט שלכם, היא אם המרמה העצמית והפרצה הפנימית שקוראת לגנבי הדעת.

חמץ, ללא כל ספק

ביטויים כמו "ללא כל ספק", "מסקנה בלתי נמנעת"  צריכים לעורר חשד מידי. שהרי, לו דבריו היו נכונים מעל לכל ספק  ומובילים בהכרח ל"מסקנה בלתי נמנעת" לא היה נחוץ להוסיף זאת – כל קורא נבון היה משתכנע שאכן כך הדבר. אדרבא, אם הטענה הוא מוסכמה מובנית מאליה על הכלל, לשם מה בכלל לטרוח להביע אותה? מי שמציע דעה וגם קובע, בחוצפתו, שעל הקורא לקבל אותה "ללא ספקות" מזכיר את השלט "לצחוק" באולם שבו מקליטים סדרה קומית בנוכחות קהל. אם זה באמת מצחיק, השלט מיותר, אם השלט לא מיותר, סימן שהכותב בעצמו לא מאמין לעצמו. זו ללא ספק מסקנה בלתי נמנעת, במיוחד משום שאין שום אפשרות נוספת…

חמץ מעגליות הנחת המבוקש

גם אם היה נכון (אין לי באמת מושג) שבשיקול הקר, מלחמה היא המוצא לשימור משטרו של בנט, כל מה שזה אומר הוא, שאם  נכון, שבנט מספיק מטורף לפתוח במלחמה לשמר את שלטונו, אז, ורק אז, היה פותח במלחמה מול איראן. אבל לא רק שלא הצגתי כל הוכחה לכך שההנחה תקפה, גם עוד הפכתי אותה למסקנה. "אין כל ספק שבנט כיום הוא אחד מהאנשים המסוכנים ביותר לקיומנו , …. שבראשה מטורף חסר עכבות"…

טיעון מעגלי מושלם: בנט מטורף ולכן יחרחר מלחמה עם איראן, ואנחנו יודעים שהוא מטורף, כי הוא יחרחר מלחמה עם איראן

האם הבחנתם שעבדתי עליכם בטיעון מעגלי? אם כן, כל הכבוד. אף אחד מקוראי העיתון לאנשים "חושבים" לא חשד בכך בטיעון הזהה במאמר כנגד נתניהו. אם לא, היו יותר ערניים.

חמץ הבלבול בין היתכנות להתממשות

אי אפשר להכחיש שקיימת היתכנות לכך שבנט יסבך את ישראל במלחמה עם איראן רק כדי לשמר את שלטונו . אבל מהיתכנות לא נגזרת התממשות. באופן מוזר, כל "תזת" הפרקליטות במשפט נתניהו בנויה על הבלבול המוזר הזה, המניח שמאחר שנתניהו היה יכול לשחד למען קבלת סיקור חיובי, אזי זה מה שהתממש במציאות.  המשמעות המעשית והנורמטיבית של בלבול בין היתכנות לבין התממשות היא שכל אדם אשם בכל פשע שהיה יכול, עקרונית, לבצע, עד אשר הוכחה חפותו. גרוע מכך, מהתנהלות המשפט עולה  שחפות אינה ניתנת להוכחה למרות אינספור ראיות לה. מכאן יש להבין שאין לסמוך על שופטים כ"ברי סמכא" לביצוע שיפוטים כי עיניכם הרואות,  שבעצמם הלכו שולל אחר חיותה הפתיינית של תיאורית קונספירציה מופרכת מהיסוד ואינם מסוגלים להשתחרר מכבליה.

המציאות מורכבת מספיק לספק אינסוף תיאוריות הסבריות משכנעות על מה שיכול היה לקרות, אבל תמיד מממשת רק אפשרות אחת בלבד. אם תזכרו זאת תמיד, ביערתם מקרבכם את חמץ תיאוריות הקונספירציה.

חמץ משאלת הלב השחורה

אמון הוא עניין של מוטיבציה. אנחנו טורחים להתניע את המוח לרוב רק  כנגד דעות שלא מוצאות חן בעינינו. את הסכנות בכך ניתן לראות באופן שבו שמנגנון התעמולה של עיתון הארץ כלא את קוראיו-קורבנותיו במעגל היזון חוזר מבעית. ברית המרמה העצמית נכרתה עם כל קורא, אישית, מהרגע שהתפתה  לראשונה להכיל שקר מכפיש על נתניהו משום שעלה בקנה אחד עם דעתו השלילית ממילא על נתניהו, כל שקר חיזק יותר את תיעובו, והחליש עוד יותר את היכולת להבחין בין אמת לשקר, כך עד למסקנה הבלתי נמנעת ש"על נתניהו ניתן להאמין הכול" (וכך השליכו את הכשל התבוני שלהם על המציאות) כל הדרך להפיכתם לנרקומנים של שנאה, המשוועים  למנת סם השקרים להזנת התיאבון הבלתי ניתן לשובעה של השנאה שהשתלטה עליהם כליל.

אם ההתנגדות הראויה לבנט הטתה אתכם להאמין לערמת הטיעונים המופרכים שלי,  טלו נר וחפשו במרתפים החשוכים של הנפש את המקומות שבהם משאלת לב שחורה מטה את כושר השיפוט שלכם, פן תדמו, חלילה, לקוראי "הארץ"

החמץ הנסתר ביותר – מניפולציית הכנות

רטוריקה היא אחיזת עיניים ולא אמת, כשם שקוסם אינו מבצע קסמים אלא להטוטי זריזות ידיים. קוסם מתעתע במיוחד עשוי לעורר את אמון הקהל באמצעות חשיפת כמה מסודותיו שמאחורי הקלעים, רק כדי לשלוף לבסוף את השפן העיקרי, בדיוק ברגע שבו כנותו הכוזבת הרדימה את חוש הביקורת.

ואם כן האם יתכן, איפוא, שכשחשפתי כאן באמצעות כלים רטוריים, את סודות אחיזת העיניים הרטורית, גם אני פעלתי כמו אותו קוסם, כשהמניע הנסתר הוא להשיב לי את אמונכם לאחר שהועמד בספק?  ואולי המזימה האמיתית שאפתנית אף יותר?

למרבה הצער אני לא יודעת. החתירה לכנות דומה להתחבטות התמידית בשאלת עשיית מצוה "לשמה".  בשני המקרים, ככל שאדם חותר יותר לפעול לשמה, כך הוא הופך חשדן יותר לגבי מניעיו הנסתרים.

מנגד, לא אמורה להיות בעיה מיוחדת לבקר את הטקסטים שלי באותם כלים שמשמשים לביקורת טקסטים של יריבים. הנה:

"בטקסט שכולו מוקדש, לכאורה, לאזהרה מפני גניבת דעת, ניצלה גלי בת חורין את אמונו של הקורא כדי  לשתול בתודעתו תיאורית קונספירציה, שגם אם שללה אותה, כביכול, ידעה היטב שאם חלילה תתפתח  במקרה מתיחות עם איראן, אותה תיאורית קונספירציה תצוף מחדש ממעמקי התודעה ואנשים יתחילו לתהות שמא התיאוריה ההיא אינה כה מופרכת. היא עצמה טענה שכך פועל המוח, ואין כל ספק שהמסקנה המתבקשת היא – שלשם בדיוק היא כיוונה מלכתחילה, וכל שאר הטקסט אינו אלא הסחת דעת, כפי שפועל כל קוסם מיומן."

האם זה אכן המניע האמיתי?  גם זו השערה גרידה, שאין לה ראיה או תיקוף וגם לא יכולה להיות לה. היא אפשרית בהחלט אבל כבר  קבענו שאין לבלבל בין היתכנות לבין התממשות. אבל אולי יש דרך לחצוב מידע מועיל, בעזרת טיעון לוגי: (שמכונה "סילוק דיסיונקציה")

אם זה נכון, אינכם יכולים לתת בי אמון ועליכם לבחון כל טענה על פי הכללים הנאותים לבחינת תקפותם של טיעונים.

אם זה לא נכון, אתם כן יכולים לבטוח בי, ולקבל את המלצתי,  לבחון כל טקסט על פי הכללים הנאותים.

בין אם ניתן לתת בי אמון או לא- מה שבטוח – יש תמיד לבחון תמיד כל טקסט בכלי התבונה.

והפעם אני מבקשת מכם להאמין, שרק כשקראתי את הכול שוב, תפסתי שזה בדיוק מה שניסיתי לומר לאורך כל אותה "סערה" סביבי: כשמדובר בדעה, כלל לא משנה מי הכותב. האמת (או הכזב) אמורים ויכולים להיגזר מתוך הטקסט עצמו, בעזרת כלי התבונה, ולא משנה מי אמר אותו. 

אל תאמינו. חישבו.  לשם כך ניתנה לנו תבונה, שעל קיומה בנה דקארט הוכחה לקיומו של בורא. היכולת להאמין מוקדשת לעניינים שנמצאים מחוץ לטווח שליטתו של ההיגיון. בכל שאר העניינים – אל תאמינו לאף אחד – הפעילו שיפוט תבוני בכל דבר ועניין. במיוחד עתה, כשתוכנות זדוניות תוקפות את ליבת המערכת – חיוני יותר להפעיל את חומת האש, היא התבונה שבכם.

חג שמח, תבוני וכשר.

הצטרפו לפורום קפה שפירא להשבת ההיגיון לשיח

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: