בפעם הבאה, תקראו לו "גוש מצדה" ולא יקטפו אותו

מוזמנים לקרוא את הטור שלי ב"מגזין 14" – בתוספת מאוחרת, עם מסקנה סופית שעליהם אני לוקחת אחריות אישית ובלעדית עליהם, שאינם משליכים על המגזין

תקר בגלגל קטע ויכוח טלפוני עם נודניק אחד, ימני מוכחש ומודחק שהתעקש לטעון שהחשדנות ההולכת וגוברת שלי כלפי ערביי ישראל נובעת מגזענות. ימנים לטנטים הם הימנופובים הכי מוחצנים. כשהם מסתובבים בחבורות ונתקלים בימני, הם תוקעים לו מכות כדי להוכיח לעצמם שהם לא נולדו ימנים. אצלי ההדחקות הן רק מגדריות אז התכחשתי לעובדה שאני אשה וניסיתי להחליף לבד את הצמיג , עד שגיליתי שאין לי מושג אפילו איך פותחים את תא המטען. תודה לאל, לא אלמן ישראל. התקשרתי לעמותת "ידידים בדרכים" שיבואו לחלץ אותי.

העמותה הוקמה על ידי חרדים ומרבית מתנדביה חרדים. המיתוג שלהם כמושיעי העם ממצוקות הפך כה עוצמתי, עד שהיה בכוחו להשכיח ממני את העובדה שאני נשואה לגבר שנשבע בפני לחלץ אותי ממצבים שבהם מותר עדיין להכיר בהבדלים מגדריים. ואז גם מצאתי מענה לנודניק: "ביום שבו נחזה בעמותה ערבית של ידידים מתנדבים, "צדיקים" בתרגום לערבית, לסיוע לאזרחי ישראל, אאמין ברצונם הכן להשתלב בחברה הישראלית".

עמותת "ידידים בדרכים" היא מופת של אסטרטגיית "עשה את הטוב". היא לוחמת בדעות הקדומות שדבקו בחברה החרדית על ידי הגברת האור. דעות קדומות מתרסקות לקרקע המציאות כשמופיע ברגעי מצוקה מושיע בדמותו של דוס על ווספה.

האסטרטגיה הערבית, לעומת זאת, חותרת לקדמת השיח הציבורי בעיקר על ידי התקרבנות על קיפוח וגזענות תוך הפעלת בריונות החל מהאשמת מבקריה ועד פרעות אלימות תוך הזדהות עם האויב בעת מלחמה.

הפניית הזעם

במבט מפוכח על שתי האסטרטגיות של שתי אוכלוסיות בעלות מאפיינים דמוגרפיים דומים, ידה של הבריונות של המיעוט הלאומי הזר על העליונה בכל הנוגע לסחיטת דמי חסות פוליטיים מהציבור בישראל. וזאת, מבלי הטרחה של הוספת אור, אם לא מחשיבים את האור העולה ממכוניות בוערות בערים שבהן מתקיים דו-קיום עם אחיהם היהודים.

יתרה מזאת: עושה רושם שהאימה מפני הנכונות הערבית להפעלת טרור, הצליחה לגרום לציבור המבוהל להפנות את זעמו ממיעוט המאמין בקיצוניות דתית ולאומנית, גזענית ומחרחרת מלחמה –– אל הציבור היהודי הדתי במדינה היהודית היחידה בעולם.

בצורה כזו הופכת ישראל למדינה שבה האויב הולך ומנכס לעצמו באלימות את הזכויות השמורות ליהודים במדינתם, והיהודים המובהקים ביותר הופכים לשק החבטות לשחרור התסכול מהבעיות שיצר האויב הממשי, שמולו הציבור פוחד לפעול.

לדרוש את הכליה השנייה

ומכל האוכלוסיות המקופחות, אין דבר מקומם יותר מכפיות הטובה הממלכתית כלפי הציונות הדתית – הקבוצה הנאמנה ביותר למדינה, התורמת ביותר; זאת שממשיכה את פרויקט ההתיישבות הזנוח, שתורמת את הקצינים והחיילים האיכותיים ביותר, ששומרת על מורשתנו. אין היום קבוצה איכותית ערכית ומשכילה מהם, וגם אין אוכלוסייה תמימה מהם. לטוב, וגם לרע.

התם מאמין, שכולם תמימים כמוהו. חלק לא קטן מהדתיים מאמין שהאיבה הממסדית כלפיו אינה פרי זדון אלא טעות מצערת שנובעת מחוסר הבנה פעוט: 'אם רק יבינו את נאמנותנו למדינה' או 'אם רק נתפנה מרצון ותוך ציות ממלכתי מבתינו' – הציבור ילמד להכיר ולאהוב אותנו. 'אם רק נהפוך לשיאני תרומות הדם' – אולי יכירו בזכותנו לשמר את זהותנו כ"אבא" ו"אמא" על גבי הטפסים. "אצלנו נלחמים בחושך על ידי הגברת האור", נוזפים בי דתיים שמעקמים אפם לנוכח הסגנון הבוטה שלי. 'אם נרבה אור, נרחיק את החושך'. 'לכשיכירו אותנו, יפסיקו לפחד מאיתנו ויתחילו לאהוב אותנו'. 'אם רק נתרום כליה…

….אם רק תתרמו כליה – ידרשו מכם את הכליה השנייה! אני אומרת להם. תמשיכו לתרום דם לרצות את הממסד – והוא ירווה בו את צימאון הדם של האויב. זה מה שיקרה, זה מה שקורה כבר עכשיו.

כרטיס כניסה לממשלה

רק לפני שנה, הקולקטיב הערבי בישראל הצטרף לאויב בעת מלחמה והבעיר את השטח בכל הערים המעורבות. זה לא הוסיף אור ואהבה. אבל בתמורה, הם זכו ביחס מתרפס, בכרטיס כניסה לממשלה, בעשרות מיליארדי שקלים שנלקחו מכולנו, ובנגב ובגליל שנמסרו להם כמחוות רצון טוב. שבעים שנות הוספת אור לא הועילו ליהודים כמו שהועיל שבוע אחד של הבערת רחובות לפורעים הערבים.

זו אינה קריאה לפתיחה במלחמת אחים, אלא הצבעה על חולשתה של "עשה את הטוב" כאסטרטגיית הפעולה היחידה. היא שמובילה לכפיות טובה הרסנית: תרמת כליה? עשו עוד קצת השתדלות ותרמו גם את הלב. "עשה את הטוב" לא יכול לבוא בלי "סור מרע". לא רק הגברת האור – נחוץ גם מיגור החושך.

מצעד לפידים

במדינת ישראל מתחולל מאבק בין שתי תפיסות עולם משיחיות: אלו שקיוו לממש נבואות בדבר שיבת ציון ואלו שחלמו להקים חברת מופת אוטופית המשליכה מאחורי גווה כל משא של מורשת, היסטוריה, דת ולאום. היות שאין נקודות השקה בין שתי התפיסות אחת מהן חייבת להכריע את השנייה. המשיחיות הסוציאליסטית ממילא רואה זאת כך , ודי בכך להבין שכדי שישראל תמשיך להיות מדינה יהודית, – נחוצה הכרעה, וזו יכולה לבוא רק מתוך נחישות ונכונות להפעיל את כל הכוח הפוליטי שיש בידינו ללא עכבות מיותרות.

כעת אנחנו נמצאים בתקופת ביניים שנוח רק לדמויות מצוירות שממשיכות להלך באוויר כל עוד אינן מודעות להיעלמות הקרקע מתחתם. על אלו נמנה ה"מרכז" האופורטוניסטי הנהנתן שהולך בעיניים עצומות לרווחה אחרי חומו המתעתע של לפיד חשוך, שמאיר את הדרך לכל אותם המיואשים מלשאת על כתפם השחוחה את משאו של העם היהודי.

אלא שאורה של תהלוכת הלפידים מתעתע, תהלוכה כזו היא איום להבעיר את כל מי שניצב מולם. אוי למי שיעמוד מול התנועה הסוחפת הזו כשבידו נר קטן. "סורה חושך מפני האור"? כן. בתנאי שביד השנייה אוחזים בלהביור ונכונים להשתמש בו..

בשכונה של ערסים

כל עוד הציבור הדתי – היהודי – פוחד מעוצמתו שלו כמו מאש – הוא סולל ומפנה את הדרך ליריביו. מי שנותר קפוא בגלל החשש ממלחמת אחים, יקבל מלחמת אחים וגם יובס בה. מי ששומר על ממלכתיות כערך קדוש – ינצלו את הערך הזה נגדו וממלכתו תבגוד בו. כך קרה בגוש קטיף. כך יקרה לנצח. רק מי שפוחד מדרך קצרה, מכריז על חוסר פחד מדרך ארוכה- זו – שהוא מותיר לצאצאיו להתמודד עם כל הבעיות שלא נפתרו בתקופתו שלו.

בפעם הבאה שיוקם גוש, אם אתם לא רוצים שייקטף בוודאות פטלית, מוטב לו ייקרא "גוש מצדה". אם לא רוצים חבל מומת, אל תקראו לו חבל ימית אלא "חבל עליכם, דיר בלק להתעסק איתנו". הפגנת שרירים וכבוד עצמי בשכונה של ערסים היא הסיכוי הטוב ביותר להימנעות מעימותים אלימים.

לציבור ההתיישבותי האמוני יש הכוח להכריע. יש בו נחישות ואמונה בצדקת הדרך. כל מה שנחוץ הוא לחדול לפחד מפני אורו-שלו, להכיר בקיומו של חושך ולהסתער על מיגורו. הציבור שלי, החילוני – עייף, מבולבל ונרפה ונגרר אחר כל מה שמשדר עוצמה. הציונות הדתית יכולה כעת להכריע האם הציבור ימשיך להיגרר אחר הכוחות הערביים והאופורטוניסטיים או אחר האור הציוני יהודי הבוהק, ובתנאי שאינו נבהל מעוצמת סנוורו.

[את הסיומת הזו חסכתי מעורכי מגזין 14, למען יארכון ימיהם]

עמותות "ידידים" שעושות את הטוב ומפיצות אור ואהבה הן רעיון מצוין, אבל לא די בכך, עתה נחוצות גם פעולות שמחקות, אחד לאחד, את ההתנהלות של הפורעים הערביים. כל מה שהממסד הישראלי הכשיר חוקית או לא אכף: השתלטות על שטחי מדינה, אגירת נשק לא חוקי, ומדי פעם יציאה ל"הפגנות ליגיטימיות נגד הקיפוח והגזענות" שלאחריהן יהיו פחות מכוניות בבעלותם של שכנים ערבים, כמה מהם ימצאו את מותם, וכמה אלפי ילדים ערבים יחזרו להרטיב בלילה מהטראומה. ואם מישהו מזדעזע מהדברים האלו, זה בסדר גמור – אני הזדעזעתי כבר בפרעות תשפ"א, רק מציעה לאזן אותן – מתוך שוויון ופלורליזם, עם "הפגנות" מהצד השני.