יופי של מוסר: פונקציות הדמיון על פי יום, רוסו וקאנט

סקירה של כמה מפונקציות הדמיון על פי יום, רוסו וקאנט, תוך דיון מעמיק יותר ביום. אשתמש בטרמינולוגיה שיום טבע, ובעקרון שרושם חושי בהכרח מקדים את הרגש המשמש כמצע להתייחסות עבור שלושת ההוגים. אנסה להראות כיצד ניתן לגזור מיום ורוסו מסקנה חורגת מטענותיהם המקוריות, ולהראות שכל אחד מהאמפריציסטית הותיר פתח, המאפשר לראות את מושגי הדימיון כמכונני-רגש, ללא צורך במושא או רושם חושי מקדים, וששניהם הטרימו במידה רבה את האפריורי של קאנט.

מודעות פרסומת

חוצשתיקה: מושג הפנים של לוינס על פי "פנימדיבור" מאת חגי כנען.

האם בספרו "כוליות ואינסוף" מתייחס הפילוסוף עמנואל לוינס לפני-האדם באופן קונקרטי או כמטאפורה? מאחר שההגות עוסקת ברובה במה שלא ניתן לידיעה מתוקף הגדרה, אבן זאת דרך ספרו של חגי כנען "פנימדיבור" ואקדיש פרק לניסיון "לשחק" עם הרעיונות, תוך ניסיון לחקות את המהלך של כנען. הפרק האחרון יעסוק בבדיקת הזהות והמוסר, דרך סרטו של ג'ונתן דמי (Demi) "שתיקת הכבשים" (1991).עוסקת ברובה במה שלא ניתן לידיעה מתוקף הגדרה, אקדיש פרק לניסיון "לשחק" עם הרעיונות, תוך ניסיון לחקות את המהלך של כנען. הפרק האחרון יעסוק בבדיקת הזהות והמוסר, דרך סרטו של ג'ונתן דמי (Demi) "שתיקת הכבשים" (1991),

עולם ישן עדי יסוד נחריבה: מיתוס המבול כקונפליקט קיצוני בין ארוס לתנטוס

מהפכה, כרעיון של תיקון ראדיקלי, מעוגנת בתוך התחביר הפנימי של הנפש כמקרה קיצוני של קונפליקט אדיפלי שלא עלה יפה אנסה להראות שקיים דפוס קבוע של "משאלת מבול" משלוש יצירות ישראליות שנכתבו בשפה העברית: "קופסה שחורה" (1986) של עמוס עוז, "רומן רוסי" (1988) של מאיר שלו ו"ספר הדקדוק הפנימי" (1991) מאת דוד גרוסמן.

דיוקן הילד כעוגה

האם עריכה ספרותית יכולה להחשב כאדפטציה פנים מדיומלית? על פניו נראה שקיים דימיון רב - בין עבודתו של עור ספרותי על טקסט מקורי, לבין מי שעורך את הטקסט על מנת להעבירו למדיום אחר. בבואנו לעסוק בשאלות האדפטציה אל מול יצירותיו של ריימונד קארבר לא ניתן להתעלם מעבודה היסטורית משמעותית מאד: קארבר הגיע למעמדו הספורותי כאחד מהסופרים האהובים בדורו על מבקרים וקוראים בזכות מי שגילה אותו, חילץ אותו מאלמוניותו, שימש לו כחבר אישי במערכת יחסים סבוכה של תלות הדדית, ליווה את כתיבתו כברת דרך וערך את סיפוריו במשך כ- 15 שנה. גורדון ליש ] Lish [ העורך השנוי במחלוקת, שעד היום חלןקים המבקרים באשר לחלקו ביצירה המוקדמת של קארבר,עד שהאחרון מצא עוז להשתחרר מעריצותו הכובלת, שגם קארבר עצמו מודה שהיא זו הביאה לו את התהילה.

הי, את/ה שם!

ב"על האידאולוגיה" , לואי אלתוסר (Althusser) טוען, שלאידיאולוגיה אין היסטוריה. לא במובן שמרקס התכוון אליו כשטבע את האמירה הזו, אלא במובן טראנס-היסטורי. לאידיאולוגיה אין הסטוריה משום שהכל-אידיאולוגיה, היא ניצחית ובלתי משתנה. הפרט, האינדווידואל, הוא (תמיד-כבר) סובייקט אידיאולוגי. משמע- סובייקט. אופן האינטרפלציה שכופה על הסובייקט זהות עצמית ומיגדרית מקובעת ומלאכותית שמגבילה ומרדדת את החופש האישי. זוהי דכאנות-יתר, והשאלה היא האם אם נחוצה?

הבוז של גודאר, התבנית של מרלו פונטי

הקולנוע, על פי מרלו פונטי הוא מדיום מושלם לייצוג האופן שבו פועלת הפרספציה, משום שהוא מציג מצבים בדומה לאופן שהם נתפסים בחיים, אך בתנאי מעבדה נוחים, המאפשרים למציאות להתפס באופן פחות "מגורען" מאשר בחיי היום-יום. כדי להמחיש את טענותיו, אעלה אותן על פי הסדר שבו נכתבו ואציג למולם דוגמאות מהסרט של גודאר, שנבחר לצורך כך משום שהוא לא רק מייצג את האופן שבו הקולנוע תואם את מצבו של ה"היות בעולם", דבר שכל סרט היה יכול להמחיש, אלא שאצל גודאר, אופן התפיסה ובמיוחד בהקשר הקולנועי, היא תמה עיקרית בסרטו "הבוז".

פה קבור הכלב: הולמס בעקבות פרויד

  מאת גב"ח | מוגש למרצה דרור משעני, בקורס מעורר ההשראה: הבלש: ביוגרפיה של דמות ספרותית | אונ' תל-אביב תשע"ד   כפי שנתברר,  לבלש הספרותי ישנו צד אפל ומפליל. בקריאה צמודה וביקורתית מסתבר שהבלש, אותו חשבנו לאדם המופיע במקום הנכון ובזמן הנכון להציל את המצב ולהשיב את החוק והסדר על כנו, הוא למעשה זה שלעיתים... להמשיך לקרוא ←

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑