כיום, כשרעיונות אנטיציונים מסוכנים חילחלו אפילו למפלגות של גנרלים נטולי חוט שדרה, נאלצתי להצמיח אחד משלי  ולמצוא לראשונה את מקומי בין  כל בני עמי, השזורים על אותו חוט סמוי של שותפות גורל הסטורית ומסורתית. דתיים , חרדים, מתיישבים מכל העדות קיבלו  אותי כמו שאני, חילונית חרופה, ובחיבוק חם. כולם, חוץ מכמה שלא

מקצוענות" מבחינתה של התקשורת, היא היא לתקוף את הימין. וחוסר מקצועיות היא לתווך מציאות מבלי לעצב אותה על פי האג'נדה.

מציעה 10 שאלות פתוחות שנמצאות לדעתי במרכז השיח הציוני-לאומי (כשדעתנו אינה מוסחת מזוטות) ושהקהילה הפוליטית והציבורית תידרש לתת להן מענה בשנים הקרובות

אי שם בשנות ה-50-70 נולדו רעיונות שאפשרו לכל פסיכופת חולה שליטה שארב בחשיכה והמתין להזדמנות. ההזדמנות הזו היתה תיאוריות פוסטמודרניות.

תראו כמה אנשים הולכים שולל אחר מילים: בסרטון פה ח"כ איימן עודה מחד"ש יוצא כנגד כהנא הגזען וטוען לזכות עצמו - שהמפלגה שלו היא בעד דו-קיום בין ערבים ליהודים במדינת כל אזרחיה. זה בלבל אפילו את עמית סגל. עודה דרש התנצלות מסגל  על ההשוואה בין בל"ד לבין כהנא: "שהם אנשים שדוגלים במדינת כל אזרחיה, בשלום על... Continue Reading →

שמעתי היום פעם אחת יותר מדי את המילה "גזענות"- כאילו זו מילה סוגרת טיעון. אז ככה גזענות כתופעה לא דבר נחמד אבל היא לא השיא המחולט של הרוע התופעה הזו גם לא פתורה מדיון כאילו מובן מאליו שכל ביטוי, ולו המזערי, של הסתייגות מה"אחר" - היא רע מוסכם. היא לא. ראשית, כשמדברים על גזענות- צריך... Continue Reading →

נקמה אולי לא תביא לפתרון הסכסוך. היא כן יכולה לקרב אותו. אבל נקמה אינה אך אמצעי. היא תמיד הייתה, מאז ומעולם, גם תכלית עצמה. וטוב יהיה אם נזכור זאת היטב.

אני חושבת שזה הולך להמחיש אפילו לשמאל את מחלת הרוח של השמאל. לקחתי מקבץ קטן של תגובות קוראי הארץ למאמר של של עופר אילני על גדי טאוב - והאינטלקטואלים שעוברים לימין.   שימו לב:   1. "ואפשר גם לא להבין. הימין תומך ברצח, הימין מבצע פשעי מלחמה. זו לא שאלה של העדפה. זו שאלה של... Continue Reading →