ההגות השמאלנית  כמעט לעולם לא חשפה עצמה לביקורת חיצונית. התיאוריה עצמה כמעט מעולם לא עמדה במבחן תיאורתי רציני, אם להתעלם לרגע מהמבחנים  המעשיים והניסיונות החברתיים בברית המועצות, בסין, בקובה, בקמבודיה ובוונצואלה. אבל נהוג לטעון, שהתיאוריה מעולם לא באמת נוסתה משום שאף אחד מהמקרים לא היה באמת קומוניזם.  אני רוצה להציע את הרעיון, שכל אחד מהם כן היו בבחינת ניסיון. הם רק מעולם לא הצליחו.  

ברמה החברתית יש לנו פה צבא של מהונדסים לראות בכל התנגדות – טריגר שמכאיב להם פיסית ממש. כך שלא ניתן בכלל לעמוד מולם. כל ניסיון להדברות הופך את הטוען להומופוב, שוביניסט, אנס, גבר(!!!) גזען ובכללי פאשיסט.

לטוב ולרע - יהודים בכלל וישראלים בפרט הם קולקטיב שמאמין שהגאולה - כל גאולה שהיא- מגיעה רק כשכולם נגאלים יחד.  כל מי ששובר שורה נתפס כמי שעוצר בגופו ממש את הגאולה: הורס את כל הפרוייקט הציוני, מביא לאנטישמיות בעולם, מרחיק את המשיח, או את המהפכה. אוכל חינם על חשבון ביטוח לאומי ומפריע לכולם להתעשר, מוציא שם רע למדינה, או בכלל מיותר למדינה. או לעולם, סכנה לאנושות ממש...

לאלו ש"בא להם להחליף כבר" שינוי אינו השארת מצב קיים עם תוספת שיפורים. שינוי יכול להיות גם קריסה של הכל.

לאדמורים של השמאל יש רק ערך אחד קדוש: כוח. הכוח הפוליטי הוא המטרה. הערכים אינם אלא אמצעים, שאותם משנים בהתאם לצורכי המטרה.

כיום, כשרעיונות אנטיציונים מסוכנים חילחלו אפילו למפלגות של גנרלים נטולי חוט שדרה, נאלצתי להצמיח אחד משלי  ולמצוא לראשונה את מקומי בין  כל בני עמי, השזורים על אותו חוט סמוי של שותפות גורל הסטורית ומסורתית. דתיים , חרדים, מתיישבים מכל העדות קיבלו  אותי כמו שאני, חילונית חרופה, ובחיבוק חם. כולם, חוץ מכמה שלא

מקצוענות" מבחינתה של התקשורת, היא היא לתקוף את הימין. וחוסר מקצועיות היא לתווך מציאות מבלי לעצב אותה על פי האג'נדה.

מציעה 10 שאלות פתוחות שנמצאות לדעתי במרכז השיח הציוני-לאומי (כשדעתנו אינה מוסחת מזוטות) ושהקהילה הפוליטית והציבורית תידרש לתת להן מענה בשנים הקרובות