פינוקיופטיה: הפסיכופתולוגיה של השמאל החדש פסיכוזה קולקטיבית שבה הפרטים ה"אינדיוודואליים" פוליטים במקהלה תמיד את אותם הדימויים, מתוך פילוסופיה סוליפסיסטית, העדר מוחלט של היכולת לראות את האחר או בכלל להאמין שקיימים בני אדם מלבדו (במסווה של אידיאולוגית "קבלת האחר" כי כשאתה בעד "האחר" המופשט, אתה לא צריך לסבול יותר אף אחר ממשי) שמחייבת גם שקרנות כרונית תמידית, לעצמך ולאחרים, מה שמקרב אותם מאוד לנטיות פסיכופטיות במיוחד כאשר הם מרוכזים יחדיו וכל אחד מלבה את ההפרעה הנפשית של האחרים ולמצער, הופך הנרקיimages (4)סיזם האינפנטלי האופיני לבני השנתיים להפרעת אישיות נרקיסיסטית וכך מתקבעים בתוך אינפנטיליות כרונית ופאטלית, שזו תוצאתה.

ככל שהתופעות "מתקדמות" למחזות אבסורדייים יותר - גם סרגלי המידה עוברים איתם. איך אמר סגן הרמטכל? אל תפחדו להביע דעה, גם אם היא לא מקובלת. ואל תתנו לבלבל אתכם, לגנוב את דעתכם, השמעו למצפון שלכם למוסר שלכם כי שום דבר לא ייתקף אותו היום. כולנו צריכים לחזק את היכולת שלנו לתקף את עצמנו לעצמנו. ואם משהו נשמע לכם מטורלל, לא צודק, לא הגון וללא קנה מידה - האמינו לעצמכם, ואימרו זאת. במקרה הכי גרוע - החברים יאמרו לכם שהגזמתם.

המרקסיזם חוזר על עצמו. בפעם הראשונה כטרגדיה, ובשניה - כפארסה נלעגת.

"האחר הוא אני" זו תפיסה מוזרה של סוליפסיזם קולקטיבי. עצם המשפט הזה עולה כל הטעות האפיסטמית - והיא אכן הפכה להיות דרך מסולפת להביט ולפרש את העולם.אלו האנשים ששונאים אחרים על כך שהאחרים שונאים את האחר. אבל הם עצמם מקבלים את האחר, רק כי הם לא מצליחים לתפוס - שהאחר הוא אחר. הם יראו במחבל ג'הדיסט אדם "בדיוק כמוני וכמוך" ( למעשה, לא "כמוך" אם אתה ימני) -אבל רק כל עוד הם אפילו לא מצליחים להעלות בדימיונם אדם שאינו בנוי בדיוק נמרץ בצלמם בדיוק, ובדמותם בדיוק . רק כך הם יכולים לקבל את האחר. שהוא אני. שהוא הם.

האפשרות לחשוב על כלרגע סתמי בחיים - כמשהו שהכל כבר קיים בו - ההווה, העבר והעתיד. וזו אכן אינסופיות אמיתית ולא סתם משהו שאומרים כדי להתנחם עם חיים שנגדעו מהר מדי ואולי זה מעניק גם אינסוף משמעות לכל רגע ורגע שבו אנחנו נושמים?

הפרוגרסיביות ההולכת ומתדרדרת בקנדה הביאה לסגירת תערוכה של אמנית שעושה שימוש במוטיבים אבוריג'ניים, בתואנה שמדובר באקט קלוניאליסטי של ניכוס תרבותי. בכל פעם כשאני רואה עוד ידיעות כאלה ולאחרונה אני רואה כאלו כמעט כל יום אני תוהה לשלומו של ידידי, פרופ' דוד גורביץ. דוד הוא המומחה הגדול ביות לפוסטמודרניזם, בארץ ולדעתי גם בעולם. יחד עם אילן... Continue Reading →

להיות הגרמני שלא שתק: "צו מצפון" הוא לא מה שאולי חושבים. המצפון הוא החלק באישיות שמשקף את הערכים של החברה המופנמים בו. כך שקשה לחשוב על מצפון אחד ויחיד- שמחוג המצפן שלו מצביע על כיוון אחר לגמרי משאר המצפנים. כל אחד מסביבו הוא מגנט - ויחד - כל צווי המצפון מיישרים קו עם כולם אפילו מבלי לחוש זאת. דינמיקה קבוצתית היא הרבה יותר אפקטיבית ממה שאנחנו מדמיינים שהיא. תוך זמן קצר מאד רוב בני האדם בקבוצה מסויימת מתיישרים מבלי להרגיש, גם בקבוצה עם רעיונות מאד מאד רחוקים מהנורמה שלהם עצמם.

כ-4,000 איש הגיעו לטקס הזיכרון האלטרנטיבי, שמקיימת תנועת "לוחמים לשלום" יחד עם פורום משפחות שכולות ישראליות בשיתוף עם משפחות מחבלים ביום הזכרון לחללי צה"ל. יום זכרון הוא יום שבו ישראל מוקירה את חלליה שנפלו על הגנת המולדת. טקס- הוא אחד מהאמצעים ליצור ולשמר אתוס מאחד. לטקס יש אופי פולחני שכוחו נשאב מהידיעה -  שהוא מתקיים כל שנה,... Continue Reading →

לאופורטוניסט פחדן יש שתי ברירות, או להתחבא מאחורי אדאולוגיה, או להפוך את הבגידה לערך.

סתירה לוגית מעולם לא בנתה כלום. אבל יש לה כוח הרס עצום. לכן , המאבק שלי הוא בכל מי שטוען לקיומם של ערכים אוניברסליים או טוען את אחת מהטענות שנובעות מהאמונה הזו