הבלוג של גלי בת חורין [דלית סוטר]
מהפכה, כרעיון של תיקון ראדיקלי, מעוגנת בתוך התחביר הפנימי של הנפש כמקרה קיצוני של קונפליקט אדיפלי שלא עלה יפה אנסה להראות שקיים דפוס קבוע של "משאלת מבול" משלוש יצירות ישראליות שנכתבו בשפה העברית: "קופסה שחורה" (1986) של עמוס עוז, "רומן רוסי" (1988) של מאיר שלו ו"ספר הדקדוק הפנימי" (1991) מאת דוד גרוסמן.
האם עריכה ספרותית יכולה להחשב כאדפטציה פנים מדיומלית? על פניו נראה שקיים דימיון רב - בין עבודתו של עור ספרותי על טקסט מקורי, לבין מי שעורך את הטקסט על מנת להעבירו למדיום אחר. בבואנו לעסוק בשאלות האדפטציה אל מול יצירותיו של ריימונד קארבר לא ניתן להתעלם מעבודה היסטורית משמעותית מאד: קארבר הגיע למעמדו הספורותי כאחד מהסופרים האהובים בדורו על מבקרים וקוראים בזכות מי שגילה אותו, חילץ אותו מאלמוניותו, שימש לו כחבר אישי במערכת יחסים סבוכה של תלות הדדית, ליווה את כתיבתו כברת דרך וערך את סיפוריו במשך כ- 15 שנה. גורדון ליש ] Lish [ העורך השנוי במחלוקת, שעד היום חלןקים המבקרים באשר לחלקו ביצירה המוקדמת של קארבר,עד שהאחרון מצא עוז להשתחרר מעריצותו הכובלת, שגם קארבר עצמו מודה שהיא זו הביאה לו את התהילה.
ב"על האידאולוגיה" , לואי אלתוסר (Althusser) טוען, שלאידיאולוגיה אין היסטוריה. לא במובן שמרקס התכוון אליו כשטבע את האמירה הזו, אלא במובן טראנס-היסטורי. לאידיאולוגיה אין הסטוריה משום שהכל-אידיאולוגיה, היא ניצחית ובלתי משתנה. הפרט, האינדווידואל, הוא (תמיד-כבר) סובייקט אידיאולוגי. משמע- סובייקט. אופן האינטרפלציה שכופה על הסובייקט זהות עצמית ומיגדרית מקובעת ומלאכותית שמגבילה ומרדדת את החופש האישי. זוהי דכאנות-יתר, והשאלה היא האם אם נחוצה?
הקולנוע, על פי מרלו פונטי הוא מדיום מושלם לייצוג האופן שבו פועלת הפרספציה, משום שהוא מציג מצבים בדומה לאופן שהם נתפסים בחיים, אך בתנאי מעבדה נוחים, המאפשרים למציאות להתפס באופן פחות "מגורען" מאשר בחיי היום-יום. כדי להמחיש את טענותיו, אעלה אותן על פי הסדר שבו נכתבו ואציג למולם דוגמאות מהסרט של גודאר, שנבחר לצורך כך משום שהוא לא רק מייצג את האופן שבו הקולנוע תואם את מצבו של ה"היות בעולם", דבר שכל סרט היה יכול להמחיש, אלא שאצל גודאר, אופן התפיסה ובמיוחד בהקשר הקולנועי, היא תמה עיקרית בסרטו "הבוז".
על האופן שבו האמנות נכנעת מרצון לקונפורמיזם של כוחות השוק, גם כשהיא משווק תוכן של מחאה כנגדו, בוגדת בעצמה ותורמת להאחדת ניגודים – כחלק ממנגנון יצירתו של האדם החד-מימדי.
מאת גב"ח | מוגש למרצה דרור משעני, בקורס מעורר ההשראה: הבלש: ביוגרפיה של דמות ספרותית | אונ' תל-אביב תשע"ד כפי שנתברר, לבלש הספרותי ישנו צד אפל ומפליל. בקריאה צמודה וביקורתית מסתבר שהבלש, אותו חשבנו לאדם המופיע במקום הנכון ובזמן הנכון להציל את המצב ולהשיב את החוק והסדר על כנו, הוא למעשה זה שלעיתים... Continue Reading →
ב-1876 כותב גוסטב פלובר לידידו הצעיר אמיל זולא "רוגון מקאר' הוא ספר חזק וראוי אבל הוא סובל מבעייה פילוסופית. אמנות צריכה להיות חיפוש אחר האמת, והאמת אינה משקפת רוע בלבד. צייר שרואה רק את הרע, טועה כמו זה שרואה רק את הטוב. החיים אינם משופעים במפלצתיות. החברה אינה מיוסדת רק על נבלים ומרושעים. האנשים הההגונים... Continue Reading →
טעון גיבו"ח - גלי בת חורין 