בדרך למהפכה השמאל הרדיקלי צריך לגבור על מכשול: התכנים שלו אינם עולים בקנה אחד עם הדמוקרטיה. לכן המאמץ הוא לשכנע שהעם אינו ראוי לה.

העותרים (כ – 60 במספר) מבהירים בצורה חד משמעית: הפמיניזם הרדיקלי "נאמן" למשנת קאנט, מרקס, למלחמה בפשיזם, ולביקורת היוצאת "חוצץ כנגד השקפת העולם הגברית-הקפיטליסטית".

הציבור בעידן התקשורת ההמונית מותקף מכל עבר בשקרים, מניפולציות וכשלים לוגיים עד שנדמה כאילו שכחנו לקחת בחשבון את ההגיון הבסיסי ביותר. למשל, ששקר לגבי אירוע שלא באמת קרה אינו יכול להיות דוגמה להתנהלות רגילה, כי אפילו הוא עצמו לא התרחש . ואם ממילא לדובר אין עכבה לספר בדיות, מדוע לא טרח לספר את הגרוע שמכל הסיפורים הלא מבוססים עובדתית, אבל שבהם יש גם שמץ אמת, והם גם גרועים יותר מסתם אירוע מביך?

עד המהפך, השמאל בנה את המדינה. מאז, נראה כאילו השמאל יוצא מגדרו ממש כדי לפרק אותה. דלית לאוב סוטר, שזו אני בעצם, מנסה לחפש את המניעים הנפשיים שאולי גועשים מתחת לפני המים

ככל שטוב יותר לפליטים, כך יגיעו יותר. פליטים מגיעים מאזורי מלחמה לארצות המערב ויוצרים משברים. משברים הם בדיוק יצירת הזדמנויות לנצלן שאורב בחשיכה וממתין. משברים משנים ממשלים, ממשלים חדשים עולים, אלו יהיו שליטים חדשים, שקל היה לקנות בכסף כל עוד היו זולים - כי היו חסרי כוח יחסית למי שכבר שולט, ולכן היה להם גם אינטרס לשתף פעולה עם כוח קפיטליסטי שלכאורה תומך ברעיונות שלהם, שמטבע הדברים מנוגדים לשלטון קיים. כך, אולטרה-קפיטליסטים יכולים לקנות לעצמם אנשי שלטון עתידיים, ולהעלות אותם לשלטון על ידי יצירת משברים חברתיים.