כך שלעשות אנלוגיה כדי לגזור ממנה מסקנה נאותה - נחוץ לתת את הדעת לכך שההשוואה תהיה על פי מהות (דבר, שאין מסובך ממנו לחצוב) וגם על פי רזולוציה מתאימה. וזה מאד קשה. כי לכל תופעה ולו הפשוטה ביותר יש אינספור פרמטרים.

הימין לא מחוייב, לשפוט רעיון או אידיאולוגיה על פי כמות שנאה משוערת שלו או של היריב. השמאל כן. לכן - בכל פעם שהשמאל מעלה את האשמה שהימין מלא שנאה - הוא מסנדל את עצמו בשני אגפי הפרדוקס ומביס את עצמו

מחליא אותי, כל הצדקנים ש"מזדעזעים" מחוסר ה"חמלה" של מישהו אחר. אלו העושים תדיר חשבון נפש - לנפש לא שלהם. שמנסים להצטייר כ"רגישים" יותר מהאחר ולא מבינים שהרגש האמיתי שהם מביעים בלי להתכוון זה רגש של צורך מעורר חמלה (לא באמת) בקבלה, אהבה, הערצה - בעוד שהרגשות שהם מביעים במתכוון על פני השטח אינם אלא "רגשות" - שאין בהם שמץ של כנות.

פרוגרסיבים הם השמאל הפוסטמודרני החדש, שמכנה עצמו "ליברלי" אלא שליברליות היא משהו אחר לגמרי ואת המילה ניכסו השמאלנים לעצמם מתוך היפוכם המוחלט. הפרוגרסיביות היא הכת שהשתלטה על השמאל החדש, להבדיל משמאל חברתי הישן, האינלקטואלי, האינטלגנטי , שוחר השלום והשפוי ברובו - שלמרבה הצער כבר לא קיים ולא מיוצג לא בארץ ולא בשום מקום.

אמש שודרה בטלוייזיה תכניתה של אושרת קוטלר: "ציידי השמאלנים" על איך שמדינת ישראל הופכת להיות מדינה שמשתיקה את מבקריה. אני סבורה שרמת החוצפה היא לא פחות ממדהימה ומקווה שזהו תחילתו של תהליך שבו האליטות מטעם עצמם הפנימו סוף סוף את הפארנויה האידיאולוגית ששיווקו לעם במשך שלושת העשורים האחרונים, ושמעתה והלאה גם ימשיכו לחיות בחשש שמא יעוללו להם את כל מה שהם עצמם עולל עד כה ליריביהם. ביקורת עליהם תועיל להם מאד ותועיל בוודאי גם לקורבנות שלהם - צופי הטלוויזיה.

הליברליות אינה ליברלית. היא פשוט טעות לוגית. אלא, שהטעות הלוגית הזו השתלטה על חיינו דרך מוסדות המשפט, ומשפיעה עליהם מתוך הבלבול האינהרנטי שלה.

בכל שנה, עד לשנים האחרונות, אני הייתי שם בככר, באירוע של אחדות מרגש, עם ילד קטן על הכתפיים ושיר השלום בלב.עם עוף גוזל, חתוך את השמיים ולבכות לך כי היכן ישנם עוד אנשים כמו הערבות הבוכיות. הפסקתי ללכת בשנה שבה המארגנים הודיעו מפורשות שהם לא רוצים את הימין במפגן האחדות הלאומית שלהם, ואני הבנתי שהשמאל... Continue Reading →