לכל יצירה יש התחלה, אמצע וסוף. לכל אחד מהם יש פונקציות שונות בשירות היצירה כולה. אנחנו נוטים להניח שיצירה טובה היא יצירה דחוסה, שבה כל פרט מנהל מערכת זיקות הדוקה עם הפרטים האחרים ויחד התוצאה היא של עולם עשיר. בחרתי לפתוח את קופסה שחורה גם משום שהספר הזה אהוב עלי במיוחד אבל בעיקר כי יש לו התחלה. כמו לכל יצירה. שאלת המחקר היא שאלת חשיבותה של הפתיחה של היצירה הזו ליצירה כולה, כמקרה פרטי לפונקציות פתיחה בספרות כלל

הסרט *) הערת שוליים (2010) במאי: יוסף סידר הוא אחד מהסרטים היותר מורכבים, ומאתגרים שנראו בישראל בוודאי, וכנראה גם בכלל. סידר הצליח לדחוס בסרט קצר יחסית (84 ד') כמה מהשאלות הגדולות של הפילוסופיה, בזכות מבנה קליידסקופי שבנוסף גם מזמין את הצופה להבנות לעצמו את היצירה על פי נטיות והדגשים המתאימים לו . "הערת שולים" אינו יצירה נרטיבית אחת אלא אגד של כמה יחידות נרטיביות כמעט עצמאיות. (בהעדר תקדים לכך בהיסטוריה של הקולנוע כינתי אותם "מסעות"). המסעות מצטלבים אלו באלו, חולקים את אותה העלילה ואת אתון דמויות אך שלכל אחד מהם מבנה עומק משלו, המאורגן סביב קונפליקט נפרד ואמצעי מבע משלו.

רתמתי את ניטשה, קירקגור וסארטר לענות על השאלה האם אדם להיות חופשי כל כך עד שהוא משוחרר אפילו מהחירות עצמה. סטודנטים, אנא אל תלמדו ממני. לא באמת מותר להגיש ככה עבודות

מדוע האדם אינו חופשי למצוא את אושרו? מהם הגורמים שמגבילים את חירותו? בבחינה מעמיקה מתגלה דיאלקטיקה: פרויד קורא לדיקטטורה נאורה כדי לשחרר את האדם ומרקוזה מתגלה כמי שרוצה לשחרר את האדם כדי להשכין דיקטטורה

סקירה של כמה מפונקציות הדמיון על פי יום, רוסו וקאנט, תוך דיון מעמיק יותר ביום. אשתמש בטרמינולוגיה שיום טבע, ובעקרון שרושם חושי בהכרח מקדים את הרגש המשמש כמצע להתייחסות עבור שלושת ההוגים. אנסה להראות כיצד ניתן לגזור מיום ורוסו מסקנה חורגת מטענותיהם המקוריות, ולהראות שכל אחד מהאמפריציסטית הותיר פתח, המאפשר לראות את מושגי הדימיון כמכונני-רגש, ללא צורך במושא או רושם חושי מקדים, וששניהם הטרימו במידה רבה את האפריורי של קאנט.