טור אורח: ליבוביץ בועט בעגלה

טור אורח פורום קפה שפירא: מאת עדי בן חור 

בחודשים האחרונים מתקיימים בארץ דיונים סביב סוגיית "העגלה החילונית", כאשר המטרה היא להוכיח כי לציבור החילוני ישנה עגלה המלאה ערכים והגות שאינם קשורים לעבר היהודי-הדתי, ועל החברה החילונית לקדם את הערכים ה"אוניברסליים", "הומניים" וכו’. מקור הביטוי הוא בדיון שהתקיים בין החזון איש לדוד בן גוריון בשנת 1952, בו ניסה לברר בן גוריון כיצד החילונים והדתיים יוכלו לדור בארץ בשלום. תשובתו של החזון איש הייתה:

"אם שני גמלים נפגשים בדרך במשעול, וגמל אחד טעון משא, והשני איננו טעון משא, זה שאין עליו משא חייב לפנות את הדרך לגמל הטעון משא. אנחנו היהודים הדתיים משולים לגמל הטעון משא – יש עלינו עול של הרבה מאוד מצוות. אתם צריכים לפנות לנו את הדרך".

תשובה זאת נודעה בציבור הרחב כ"משל העגלה הריקה", שהדיון לגביה שב לחיים מדי כמה שנים. הדבר לא מפתיע, מאחר והמחלוקת הזאת נטועה בלב ליבה של הציונות.

לאור זאת, כדאי להשמיע קול אחד שהציבור הרחב מכיר היטב, את קולו של פרופ’ ישעיהו ליבוביץ’. ליבוביץ’ הוגדר במשך עשרות שנים כנושא הכתר של הערכים ה"אוניברסליים", “הומניים" וכיוצ"ב, בעיקר בגין התנגדותו לנוכחות הישראלית בשטחים, והיה אנטי-ציוני בוטה.

למרות זאת, בחינה של משנתו מדגימה כי ליבוביץ’ – שהועלה על נס במשך עשרות שנים כאדם מעמיק, בעל חשיבה חדשנית שבמרכזה הדאגה לאדם, לזכויותיו ולמוסר – שלל לחלוטין את הרעיון כי יכולה להיות דמות כלשהי לאדם יהודי שאינה קשורה בדתו ואת ההומניזם כתורה רעיונית.

עבור ליבוביץ’ העגלה החילונית אינה ריקה. היא לא קיימת.

היהודי מצווה לקיים ולא לשאול שאלות

על-פי תפיסתו של ליבוביץ’, האדם היהודי מצווה לקיים מצוות. אין כל טעם בשאלה האם הוא מאמין במצוות אותן הוא מקיים. עליו לקיימן, מתוך ידיעה כי אין בהן שום תוכן ממשי:

"..אין כל יתרון מהותי הגלום בעצם אכילת מאכל–כשר כנגד מאכל שאיננו כשר, וכיוצא בזה אין שום יתרון מהותי בעצם קיום 'דיני נידה וטבילה' כנגד הפרתם, אלא שבקבלת האדם על עצמו לקיים מצוות אלה, משעבד הוא את נטיותיו, דחפיו ויצריו הטבעיים לעבודת ה' מבלי להיות משועבד להם– זאת היא קדושה.." ("שבע שנים של שיחות”, עמ’ 478-479).

לתפיסתו, היהדות אינה תורה מוסרית, ואינה מכוונת לתקן את האדם והעולם. המוסר היחידי בה הוא ציות, ציות לדבר האל בין אם הדבר טוב או רע:

"..התורה איננה תורת מוסר אלא היא תורת עבודת ה', ולכן תוקפו של הצו בדבר אהבת–הרע מותנה באותה תוספת "אני ה'" שהיא המיחדת אותו..” (שם, עמ’ 535)

שיא המוסריות כפי שמופיעה בתורה, שהוא ציות לאל, מתגשם בדמות סיפור עקידת יצחק, בה אדם מתבטל לחלוטין בפני אלוהיו, למרות שהאל מפר את ההבטחה אשר הבטיח לו באופן בוטה:

"..בניסיון העקידה עומד אברהם–אבינו נוכח אלוהים שאיננו מעניק או מבטיח, אלא מצווה, דורש ותובע [את העקידה; הערה שלי], צו שפירושו ביטול והפרה מפורשת של ברית בין הבתרים, הכוללת את ההבטחות בדבר ריבוי הזרע וירושת–הארץ… מכל ההבטחות לא נותר מאומה, זולתי מעמדו של המאמין בפני השם–יתברך בכבוד ובעצמו, ואברהם אינו פוצה פה ומערער, ואף לא שואל את השאלה המתבקשת כיצד מתיישב צו זה עם כל ההבטחות שניתנו..” (שם, עמ’ 82).

הפועל היוצא של התפיסה הזאת של ליבוביץ’ היא כי האדם הוא חסר זכויות בהגדרתו. ליבוביץ’ שולל את הרעיון ההומניסטי על הסף:

"…עכשיו מה שנוגע לאתיאיסט או ההומניסט – הומניזם ואתיאיזם זה אותו דבר – זה שתי מילים לאותו דבר. ואני חולק על מה שאתה אמרת, שהעמדה ההומניסטית נובעת מתוך הכרה בזכויות האדם. גם היא נובעת מהכרה בחובות האדם, אלא במקרה זה, לא חובתו לאלוהים אלא חובתו לאדם. אני אינני מכיר בכלל במושג 'זכויות האדם'. מה זה 'זכויות', מדוע יש לו לאדם זכות?! הוא אחד האלמנטים של המציאות הטבעית!…"( “ויכוחים", רביצקי-ליבוביץ’)

ליבוביץ’ תפס את מונח זכויות האדם כמושג דתי שנעשתה בו העברה – לטענתו, העמדה ההומניסטית-אתאיסטית (ליבוביץ’ אינו רואה הבדל ביניהן) היא עמדה דתית שעברה חילון, כאשר את חובת הציות לאל תפסה כעת חובת הציות לאדם, החובה לאדם.

ליבוביץ’ רואה במושג זכויות האדם עבודת אלילים, דת חדשה, שבה האנשים סוגדים לאדם במקום לאלוהים. על-פי תפיסתו סיפור עקידת יצחק, בה אב הורג את בנו, מסמל פעולה מוסרית משום שהיא נעשתה בשם האל. לו הייתה נעשית בשם האדם, היא הייתה מאבדת מן המוסריות שבה.

אין זכות קיום ליהודי ללא הדת

לאור האמור לעיל, ברור כי ליבוביץ’ שלל את קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, באם העם היהודי אינו שומר מצוות.

ליבוביץ’ הבהיר כי התנגדותו לנוכחות הישראלית בשטחים אינה נובעת מסבלם של הערבים בגדה, אלא מן העובדה כי הדבר יכול להביא לחיסולו של העם היהודי. לשאלתו של בחור צעיר לפני גיוס שכתב לו על כך שהוא שוקל אם להשתמט מגיוס, מאחר והצבא מבצע כיבוש בשטחים, ענה:

"..דע, שבעיית "השטחים", אינה מעניינת אותי כללל, אלא רק בעיית 4\1 1 מיליון הערבים היושבים בהם, ולא בגלל דאגה לערבים אלא בגלל דאגה לעם היהודי ולמדינתו. הכללתם של ערבים אלה (נוסף על 300,000 הנמצאים כבר במדינה; הערה במקור) בתחום שלטוננו– פירושה חיסול מדינת ישראל כמדינה יהודית, חורבן העם היהודי כולו, והרסם המבנה החברתי הסוציאלי שהקימונו במדינה. כל זה יקרה אפילו אם הערבים לא יהיו רוב אלא אפילו רק 30-40% של האוכלוסייה…"  ("רציתי לשאול”, עמ’ 395-396)

ליבוביץ’ אינו מנסה לתקן את המציאות המדינית על מנת שזאת תוביל לחברה טובה יותר. הוא לא שואף לנסיגה מהשטחים על מנת להפוך את המדינה למוסרית יותר, מאחר והוא שולל כל צורת שלטון חילונית באשר היא. גם חברה בה לא יהיה כיבוש היא חברה פגומה ופסולה, מאחר והמוסר יכול להתקיים רק ביהדות, והשלטון המדיני, מעצם טבעו, לא יכול להיות מוסרי:

"…עיקרו של עולם התורה הוא הקדושה, וכל המתרחש בו הוא בעל משמעות תכליתית וערכית, ואילו כל שלטון מדיני הריהו מעצם טבעו חולין, ומהווה עולם של אמצעים בעלי משמעות פונקציונאליות בלבד, והיחס בין שתי מערכות אלה הוא א–סימטרי..” ("שבע שנים של שיחות”, עמ’ 839)

ליבוביץ’ הכיר רק מצב אחד מול המדינה, והוא מצב של לוחמה:

"..מול המשטר המדיני והחברתי החילוני חייבת היהדות הדתית להתייצב כאופוזיציה העקרונית, שמוסדותיה אינם מוסדות המדינה [הדגשה במקור], ועליה להציג נגד משטר זה את תכניתה הדתית לעיצוב המדינה והחברה – תכנית שאין להגשימה בסיוע החקיקה והשיפוט של המשטר החילוני אלא רק נגדם. לשם החייאת הדת והבראת המדינה אנו זקוקים ל"מלחמת תרבות" במלוא חריפותה וחומרתה.." (“רציתי לשאול", עמ’ 338-339)

אין כל עגלה שהיא

כאמור, ליבוביץ’ שלל על הסף רעיון של מסגרת לאומית חיובית. בספר "ישעיהו ליבוביץ’, על עולם ומלואו, שיחות עם מיכאל ששר", מבהיר ליבוביץ’ כי השואה דלדלה את החלק האיכותי בעם, ועל רקע זה נוסדה מדינת ישראל, שהיא בעלת מאפיינים פשיסטיים (שם, עמ’ 68), קרי, חיסול ה"חלק האיכותי בעם" בשואה חיסל את הסיכוי לכך שתקום חברה מוסרית במדינת ישראל, שהמוסריות שבה תתגשם בכך שהיא תתנגד באופן אקטיבי לאותה מדינה מוסרית שהייתה יכולה לקום.

עבורו, העם היהודי הוא רק העם היהודי שומר תורה ומצוות, ואין כל עם אחר:

"…הנורמה של העם היהודי נקבעה ע"י כמה אלפי שנות היסטוריה שלו. עם שייקרא "יהודי" ולא יהיה בעל אותה נורמה, לא יהיה אותו עם.. הן מבחינה דתית והן מבחינה הומניסטית – אין ערך למסגרת לאומית שהיא ריקה או מכילה תוכן פסול, ואין ערך לאחדותה של אומה אם היא נקנית במחיר ויתור על ערכים.." ("יהדות”, עמ’ 244)

ליבוביץ’ התנגד עקרונית לתפיסה אותה מציג עמנואל ב"ביקורת התבונה הטהורה", על-פיה יש לתפוס את האדם כתכלית ולא כאמצעי. הוא מנגיד את משנתו של קאנט לזאת של הרמב"ם, בעודו מעלה את הרמב"ם על נס:

"..זהו הניגוד העמוק ביותר בינו ובין ההומאניסט הגדול קאנט. בשביל הרמב"ם אין למוסריות ערך מהותי ועצמי, ואין הוא רואה במוסר אלא אמצעי הדרוש כדי לשחרר את האדם משיעבודו לרגשות ויצרים..” ("אמונתו של הרמב"ם”)

כפי שראינו, הכינוי שמעניק ליבוביץ’ לקאנט, “ההומאניסט הגדול", אינו מחמאה, כי אם הצגה של תפיסה שהיהודי אינו יכול לחיות על-פיה. ליבוביץ’ מהלל את התפיסה הרואה בכפייה כאמצעי לשחרור.

לשיטתו, היהודי מצווה לקיים מצוות, ואין חשיבות לדבר אם הוא מאמין בהן או לא, והוא מצווה לעשות זאת רק מתוקף זאת שהוא מצווה לכך. האדם לא יכול להיות מטרה שצריך לפעול עבורה, אלא הוא אמצעי למטרה, והאמצעי הזה הוא המשך הזהות היהודית באמצעות קיום המצוות. המוסריות היא א-רלוונטית בהקשר זה. מטרתו של האדם היא לשמש אמצעי כנוע למטרה שהוא אינו מאמין בה.

החופש של האדם, לפי ליבוביץ’, היא הפיכתו לאוטומט.

הדבר המפתיע הוא שליבוביץ’ מוצג כבר עשרות שנים כנושא אותם ערכים "אוניברסאליים" העולים במאבק התרבותי המחודש אחת לכמה שנים בנוגע לזהות החילונית.

אולם ליבוביץ’ לא הכיר בשאלה אם ישנה עגלה ריקה או מלאה בכל הנוגע לעם היהודי. הוא לא הכיר בכל עגלה שהיא, שאין לה קשר עם שמירת תורה ומצוות. המונח הומניסט עבורו הוא שווה ערך למונח עבודת אלילים, והוא שלל מונח זה על הסף.

כאשר התייחס ליבוביץ’ לחיילי צה"ל כ"יהודו-נאצים", כוונתו לא נגעה רק לפעילותם בשטחים, אלא לגביי אופייה הכללי של המדינה. לשיטתו, לא יכולה להיות חברה מדינית מתוקנת. על היהודי הדתי להילחם בה באשר הוא יהודי, כי אין כל דרך אחרת להיות יהודי. הלאומיות היא פסולה מעצם היותה לאומיות.

ראוי לציין כי ליבוביץ’ לא שמר את הקריאות שלו ל"התנגדות תרבותית" לשדה הרעיוני בלבד, והטיף להפעלת טרור. לאחר הירצחו של אמיל גרינצווייג בהפגנת ‘שלום עכשיו’, אמר ליבוביץ’ לכתב ידיעות אחרונות, בידיעה שהתפרסמה ביום 13.2.1983:

"..אם לא יהיה טרור נגדי– אנחנו ניפול. כן, אני מטיף לטרור נגדי. בהחלט, בפירוש, בדברים ברורים. יש להרוג את אלה שעומדים להרוג אותנו. זה הסיכוי היחיד להציל את המדינה ואת העם היהודי. אילו הייתי צעיר בכמה עשרות שנים הייתי עושה זאת גם אני. אבל לצערי, מלאו לי החודש שמונים שנה.."

שיוכו של ליבוביץ’ ל"עגלה ההומניסטית" מעלה את השאלה האם הנלחמים האוניברסאליים מכירים את הערכים אשר בשמם הם פועלים, או שמא התנגדות לכיבוש היא ערך אוניברסאלי בפני עצמו, המכשיר כל תפיסה קיצונית אחרת, השוללת על הסף את זכויות האדם באשר הן וכוללת תמיכה גלויה בטרור.

האם כדי למלא את העגלה יש צורך בקרבן אדם?

 

 

 

מקורות שאוזכרו:

"אמונתו של הרמב"ם" =  י. ליבוביץ', אמונתו של הרמב"ם, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, 1980. מהדורת e-book: http://tpeople.co.il/leibowitz/ebook.asp?id=4

"ויכוחים" = ליבוביץ', י., רביצקי, א., ויכוחים על אמונה ופילוסופיה, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, 2006. מהדורת e-book:   http://tpeople.co.il/leibowitz/ebook.asp?id=28

"יהדות" = ליבוביץ', י., יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, שוקן, תל אביב, 1979.

ששר, מ., ישעיהו ליבוביץ'; על עולם ומלואו; שיחות עם מיכאל ששר, כתר, ירושלים, 1987.

"רציתי לשאול" = ליבוביץ', י.,רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ'… ; מכתבים אל ישעיהו ליבוביץ' וממנו, (עורכים: עופרן, מ., עופרן. י., עופרן, ש., עופרן, י., עופרן, ח., גולדברג(ליבוביץ'), ע., כצמן, א.), כתר, ירושלים, 1999.

"שבע שנים של שיחות" = ליבוביץ', י., שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע; תשל"ו– תשמ"ג; 1976-1982, חמד, ירושלים, 2004.