בפסיקה אחת של אהרון ברק מ-1995 (כשהמדינה היתה עסוקה בפרשיית רצח רבין) קבע אהרון ברק שלכנסת יש מעמד מכונן זמני לניסוח חוקה, כלומר לאשר את החוקה שהוא עצמו העביר ב-1992 – כשהמדינה היתה עסוקה עם אוסלו:
"הסמכות המכוננת של הכנסת תמיד שאובה מן העם. חוקה היא פעולה היוצרת שלטון: העם הוא הקובע – על-פי תפיסתו החברתית במהלך ההיסטוריה שלו בידי מי הסמכות העליונה במדינה, ומהו כלל ההכרה שבה. המציאות המשפטית-חברתית של היום מאפשרת לבית המשפט העליון – אשר מפעיל את כלל ההכרה – לקבוע כי הכנסת בעלת סמכות מכוננת ומחוקקת גם יחד, וכי בכוננה חוקה היא יכולה להגביל את כוח החקיקה הרגיל שלה. כוחה של הכנסת להכין חוקה הוא זמני ויסתיים כאשר הכנסת תקבע כי נסתיים מפעל החוקה"
אהרון ברק , בג"צ המזרחי
—–————
מילת המפתח פה היא "כלל ההכרה" – שהוא הכלל שקובע את סמכויות בית המשפט- ומה הטווח שלהם (הכל שפיט או לא הכל שפיט, למשל)
שימו לב למהלך, שכאילו לקוח מיצירה של לואיס קרול:
– העם קובע והוא הסמכות העליונה
– מתוקף כלל ההכרה – העם קובע בידי מי הסמכות
– בית המשפט העליון קבע, שהעם קבע, שבית המשפט יקבע, שבית המשפט הוא הקובע
נובע מכך, ש:
-או שהעם לא קבע ש'הכל שפיט', לכן כל השיטה מתרסקת
– או שברק הוא העם
מפה, אין ספק שאפשר לייצר אינסוף פלפולים. אבל הם תמיד יצבו לבסוף את המשוואה הזו: מאחר שאפילו ברק עצמו קובע, שהסמכות בידי העם, (אפילו זה – לא בסמכות שלו לקבוע, לדעתי) אזי בוודאי שאין בסמכותו לקבוע שהכל שפיט או לקבוע שהוא קובע זאת.
אנחנו חיים בארץ הפלאות של ההאמפטי-המשפטי. וביער הזה – כולם מטורפים.
טעון גיבו"ח - גלי בת חורין 
אני לא בטוח שהבנת.
כלל ההכרה הוא חוק מסדר שני הכלל שקובע מהם הקריטריונים להיות חוק חוק. ומהם חוקים תקפים ומה לא.
ברק אומר שכלל ההכרה נקבע על ידי העם, ושבית המשפט (רק) מפעיל אותו – כלומר קובע האם חוק עומד בקריטריונים של הכלל *אשר נקבע על ידי העם*, ולא על ידי בית המשפט כפי שטענת באופן שגוי.
כל מה שברק אומר כאן הוא שכלל ההכרה ש*פרשנותו* נתונה בידי בית המשפט, הוא, על פי הפרשן הרשמי של כלל ההכרה – בית המשפט העליון, הוא שהכנסת, בתוקף היותה נציגת העם ובשל כך מגלמת את סמכות העם, היא זאת אשר בידיה, על פי כלל ההכרה, לא רק לחוקק חוקים, אלא גם "לכונן" – לקבוע את כללי ההכרה. וכך היא יכולה גם להגביל את סמכויותיה עצמה בחקיקת חוקים (כלומר לקבוע שכלל ההכרה לחוקים אינו רק "הכנסת מחוקקת", אלא גם מטה-חוקים, וספציפית למקרה שלנו – חוקה המגבילה את יכולת החקיקה שלה עצמה.
אבל יאללה, ניכנס בסמולנים הבוגדים ונמשיך להתלהם לנו על מטורפים.
אהבתיאהבתי
אני לא הבנתי? איפה ראית שהזכרתי פה שמאלנים? אולי אתה סבור שבית המשפט שמאלני? שהוא נוקט צד פוליטי? וואלה. אולי אתה צודק. אבל מה יהיה עם הפרדת רשויות? זה- לחלשים? לעניין המטא-שפה, אתה זה שמתבלבל, ולא בכדי. כי הפעלול הלוגי שאיפשר לברק לבצע את כל המחטף היה השטחה של שפה ומטא-שפה. עלית על העניין בלי לתפוס זאת. אבל בלי להלאות יותר מדי את הקוראים, בוא נכניס קצת מציאות: ה"עם" רצה שהרשות השופטת תהיה "כל-שפיטה"? מי מהעם רצה זאת? הכנסת הצביעה לטובת חוק שמגביל את כוחה? היא הבינה את זה ככה? הציבור, שהוא העם הישן (ברק זה העם החדש) – הבין את המשמעות? הלוא עד היום רובו של העם ורוב נבחרי הציבור לא מבינים את זה, אז איך הם רצו משהו שהם לא הבינו? מבחינת ברק אין בעיה. כי העם מטומטם. ישאלו אותו אם הוא רוצה שיוויון לערבים, יאמר, בוודאי. ישאלו אותו אם צריך לטרנספר את הערבים, יאמר, כן. העם לא מבחין בסתירה. זה מה שברק חושב על העם, ולמרבה הצער, הוא ניצל את זה ובנה את כל הטיעונים שלו על סתירות, שהעם אכן, לא הבחין בהן. ולזה הוא קרא "רצון העם". כי העם תמיד רוצה דבר והיפוכו, ומסתירה – נובע הכל, וכל קביעה נכונה באותה מידה. ולהפך
אהבתיאהבתי
לומד בקתדרה בקורס 'פילוסופיה של הטיפשות' אודות משפטים שאמר השופט אהרון ברק.
משפטים מורכבים, לא מובנים, לא רציונליים, בעלי הגיון מעגלי וכו'
ואז לומד ממש מעט את הנושא, דרך ויקיפדיה, ומגלה ש.. האבסורד נמצא בכלל בצד השני.
אז ככה..
עד לשנת 1992 לא יכלה להתקיים 'ביקורת שיפוטית' כלל.
מדוע לא יכלה להתקיים? כי ברשותה של הרשות השופטת לא היו כלל כלים מולם יכלה לבקר את החוקים שמחוקקת הכנסת היא הרשות המחוקקת.
ואז חוקקה הכנסת חוק 'חוק כבוד האדם וחרותו' , ונתנה לו מעמד ייצוגי של חוק ייסוד.
מדוע מעמד ייצוגי? כי זה חוק שניתן לבטל ברוב רגיל.
בעשותה כן, נתנה הכנסת לרשות השופטת כלי עבודה, 'תקן', סט פרמטרים מולו ניתן לבדוק כל חוק מעתה ואילך.
הזדרזה הרשות השופטת והחלה לבצע להלכה את החלק בסמכותה שנקרא ביקורת שיפוטית, כלומר החלה לבדוק חוקים , מול התקן החדש, ולפיכך, מטבע הדברים, גם פסלה חוקים שאינם עומדים בו, רחמנא לצלן.
באופן אבסורדי, מי שמגנה את הרשות השופטת על פעילותה ותפקודה התקין, היא הרשות המחוקקת.
מדוע אבסורדי? כי הרשות המחוקקת היא זאת שקבעה בעצמה מהו התקן, ויתרה מזאת היא זאת שיכולה לשנות את התקן , בכל עת, כרצונה.
רשות מחוקקת יקרה, לא מתאים לכם? תבטלו את החוק. פשוט.
אהבתיאהבתי
באיזו מדינה הרשות השופטת – בוחנת חוקים?!!!!!
העם הוא הריבון – אפילו על פי ברק
הכנסת היא המחוקקת ושואבת את כוחה מהעם
הרשות השופטת שופטת מקרים על פי החוק, וזהו
ברק המציא ממוחו הקודח – שני "כובעים" לכנסת
האחד הרגיל – רשות מחוקקת.
השני הממוצא: רשות מכוננת (חוקה)
ואז קבע ככה: העם מפעיל את כלל ההכרה
כלל ההכרה הוא זה שקובע מה טווח הסמכות של הרשות השופטת
משם קבע:
1. העליון מפעיל את הכלל ההכרה (?!!!! הוא העם?!!) וקובע, שלכנסת יש מעמד של רשות מכוננת
2. המעמד של הכנסת כרשות מכוננת מקנה לה את הזכות – להגביל את ה…כנסת
(הכנסת כמכוננ "בחרה" להגביל את כוחה כמחוקקת….!)
3. מאחר שהכנסת בעצמה בחרה להיות מוגבלת, בית המשפט הגדיר לעצמו ע"פ כלל ההכרה – שהכל שפיט
4. הכל שפיט – ככה העם רצה …. (רצון העם היה משהו שרק אחרי 30 שנה העם הבין בכלל…)
5. מתוקף "רצון העם" (אחרי שניכס לעצמו לגמרי את ייצוג רצון העם, אבל לא העם הזה, אלא העם אם היה סביר) – העביר את חוק יסוד כבוד אדם וחירותו
(כלומר, מתה לגמר הפרדת הרשויות הוא העביר את זה בחשאי דרך הכנסת המתפוררת של ממשלת ברק – כלומר, הרשות השופטת חוקקה חוק, ולא סתם- חוק יסוד)
6. ב-1995, שלושה ימם אחרי רצח רבין – בפסיקת המזרחי – הוא עצמו קבע, שחוק יסוד הוא חוקה (הכנסת אפילו לא נתנה לחוק היסוד שיריון – כלומר מעמד מיוחד לביטולו, ככה הכנסת "רצתה" בו…)
7. אחר כך קבע שלא צריך לשאול את העם לגבי ה"חוקה" וגם התנגד להקמת ועדת חוקה – שתקח ממנו את השליטה
8. נקבע גם שאם כי לאור ה"חוקה" – לא יחוקקו יותר חוקים שלא בהתאם לחוק, וחוקים ישנים יותר מ1992 – ישמרו ב"שמירת דינים" – כלומר, לא יפגעו גם אם הם לא בהתאם לחוק היסוד
אבל – פרשנות אינה אך בלשנות , והחוק הישן אמנם נשמר אבל למילים שלו יש פרשנות חדשה – הפרשנות שהוא נותן, ושיבוטיו, שהוא עצמו בוחר, על פי ה"שיטה השיפוטית" , שלו, הכפופה לחוק היסוד. …..
אהבתיאהבתי
בלי להתייחס לתוכן: הסגנון שלך מעורר בחילה, והצורך האובססיבי שלך להתנשא ולעסוק באד הומינומים מעיד לא מעט על אישיותך.
אהבתיאהבתי
הרגישות שלך מאד חשובה לנו. שוקלת לחלק שקיות הקאה. אבל החירות שלי חשובה לי יותר מהקרביים שלך. תקיא מצידי את אין נשמתך
אהבתיאהבתי