ביקורת עלובה | איך אפשר לקרוא ספר שלם ולהבין רק את הדעה הקדומה של עצמך.

תגובה על ביקורת מאת ניסן שור ("הארץ") על "12 כללים לחיים"
מאת דלית לאוב-סוטר-  מתרגמת הספר

מן הידועות היא, שכתבה ב"הארץ" אינה ראויה לדפוס אלא אם יש בה לפחות שלושה סופרלטיבים ברצף בכל פעם שמשמעים שם של מישהו שהכותב  לא אוהב. ניסן שור, בביקורת שלו על ספר שג'ורדן פיטרסון מעולם לא כתב, אם כי השם זהה, אינו יוצא דופן בכך. כבר בכותרת ישנם ארבעה כאלו:  "איך אפשר להיות שמרן(1)  אטום(2)  ומיזוגן(3)  אגרסיבי(4)…"  זה תמיד מזכיר לי את המנהג להרעיש ברעשן לשמע שמו של המן במגילה. אבל קצת מאכזב לגלות שמערכת 'הארץ' הטילו את משימת הביקורת על ספרו של פיטרסון "12 כללים לחיים" על  אדם נטול כל השכלה רלוונטית בפילוסופיה, בפסיכולוגיה, מדעים או תיאולוגיה ושלחו אותו להתמודד עם הגות של אדם שגם מתנגדיו מכנים אותו "האינטלקטואל המעניין ביותר של תקופתנו"

לגופו של עניין. שור צדק בהבחנה ביקורתית אחת.   פיטרסון הוא אכן גבר. וכל עוד אינו משנה את מינו, האחריות על המחדל הזה אכן מוטלת לפיתחו. שאר ההאשמות, הטרוניות וההתנשאות הזחוחה של  של שור –אלו למעשה דוגמאות ששור התנדב לתרום במטרה להוכיח עד כמה צודק פיטרסון בטענה כנגד השטחיות האווילית של תפיסות שמאלניות עכשוויות, דוגמה נפלאה לאופן שבו בני אדם מסוימים פוחדים להקשיב מחשש שיצטרכו להשתנות, או האופן שבו הם ממציאים יריב-קש בהעדר יכולת להתמודד מול טיעונים ממשיים וגם לאופן הפסול שבו אנשים מוכנים ללמוד רק מה שבהם כבר יודעים ממילא.

שור טוען שפיטרסון: "שמרן", "ליברטריאן", "קפיטליסט" ש"מדבר בג'יבריש פוסטמודרני (?!) "רס"ר רוחני", ש"עושה קוצ׳מוץ׳ בין מיתוסים דתיים, תיאולוגיה נוצרית, ציטטות ספרותיות ו״עובדות״ מדעיות, כדי להגיע למסקנה מרכזית אחת: בורגנים, לבנים, פריווילגים, לא אוהבים שיש להם בלגן בחיים ובראש", ועוד כהנה פנינים.

האמת היא  שקשה להתדיין עם הקביעות שלו משום שלא רק שאין להן קשר עם הספר המדובר, אין להם משמעות גם לכשעצמן. דומה, ששור בעיקר ניצל את ההזדמנות שניתנה לו לפרסם  מאמר רק  כדי לספר לנו מה הוא לא אוהב באנשים שהוא לא אוהב אותם.  למשל,  את פיטרסון.

לטענת שור  "פיטרסון לא מגלם בתוכו איזו פילוסופיה גדולה ומורכבת".  אלא שזה בדיוק מה שפיטרסון כן "מגלם בתוכו" (מגלם בתוכו?!).

אולי אין לי השכלה הכוללת שלושה שליליים בתעודה אחת כפי ששור מעיד על השכלתו שלו, אבל אני,  לאחר כמה עשורים של עיסוק בפילוסופיה (ושני תארים בתחום), בהחלט כן מצאתי סיבות להתפעם מהגותו. מצאתי את פיטרסון הוגה חשוב, מקורי, ייחודי ומרתק.  ומאחר שהתחום שלו הוא פילוסופיה מעשית – להבדיל מאותם מודלים משוכללים של פילוסופיה הגותית מופשטת , ניתן לבחון את הרעיונות שלו אל מול המציאות. הרעיונות שלו כך מצאתי, כופים עצמם על השכל. אם טורחים להבין אותם. את הקובץ של תרגום הספר  מילאתי בהערות-צד שרובן קריאות התפעלות: "הוא גאון!!!!!" למרות שידעתי שאני חולקת אותן עם מגיה אדיש. בודדה היא מלאכתו של  המתרגם.

המהלך העצום, המורכב מאין כמוהו, שפיטרסון עשה, בהישענו על הרבה מאד מההוגים הגדולים – היה למצוא את הקו המקשר בין הרבה מאד רעיונות שונים מתוך דיסציפלינות שונות – להראות את החפיפה במסרים –להצליב עם מחקרי מוח, מחקרים חברתיים ופסיכולוגיים –  ולבסוף גם לחצוב מכך תורת חיים יעילה.  והכי תמוה: בהצלחה.

אני סבורה, בנוסף, שפיטרסון שינה את הדרך שבה נהוג לחשוב על פילוסופיה. מעתה היא תהיה מופשטת פחות, ויותר אינטר-דסציפלינרית. אני אף תוהה לאיזה מסקנות היו מגיעים דקראט, או קאנט,  לו היתה עומדת בפניהם היכולת לשלב בחשיבה שלהם עובדות מדעיות מתחום מדעי המוח, למשל.  ובכל מקרה, היה נחוץ אדם מיוחד במינו , כזה שטווח המחקר שלו כל כך רחב והמתפרס על פני תחומים מחקריים רבים כל כך,  שגם יהיה מסוגל לצלול לים הכאוס של כל הרעיונות ולחזור משם עם רשת שזורה בצורה כל כך מאורגנת ונהירה. לפיטרסון, כך אני חושבת,  היתה אינטואיציה טובה, שסייעה לו למצוא שאלת מחקר טובה ששרדה את כל  המסע המחקרי המונומטלי שלו, כך שידע פחות או יותר מה לחפש. ועם הפנס הקטן הזה הוא יצא לבסוף מצדו השני של הכאוס ובידו סדר חדש של פני הדברים.  כך שהוא קולע, לטעמי, במרכיבים הבסיסיים ביותר של הקיום – וזה מאפשר לו להסביר ריבוי  תופעות, כשרשת הדייגים שלו מצליחה לאסוף לתוכה את כולן. ולא, שור, האישה היא לא "כאוס" ו"שק של נחשים". פיטרסון מראה, בין היתר, שתפיסות מיתולוגיות שהתפתחו בתרבויות שונות תמיד ראו את הניקבי (לא הנשי), כמייצג סימלית את הכאוס.  כל זה שזור בתוך פרשנות גדולה בהרבה, ולמעשה, בבסיס התיאוריה – שעל פיה הקיום האנושי נחלק מאז ומתמיד לשני יסודות בסיסיים: כאוס וסדר.

את מושג "הקיום"  שאב פיטרסון, פחות או יותר, מתוך מושג ה"היות בעולם" ההיידגריאני. כשהוא מדבר על תודעה, הוא מדבר עליה מתוך מסורת שהחלה בדקראט, ובאה אל שלומתה אצל קאנט, עם שיפורים קטנים של היידגר: התודעה אינה משקיפה על עולם אובייקטיבי כמבעד לחלון שקוף, אלא שותפה ביצירת עולם התופעות.  הדז-היין הפיטרסוני כולל את התחושות הפנימיות, הסובייקטיביות – שלטענתו הן קיימות באופן ממשי יותר מאשר אובייקטים. גם חפצים בעולם אינם נתפסים באופן אובייקיבי וכופים עצמם על החושים. אנחנו רואים קודם כל, או בד בבד – חפצים ככלי או כמכשול. גדע עץ וכרית פוף נתפסים תחת אותה קטגוריה כ:"משהו לשבת עליו" למרות השוני בכל פרמטר אחר. חפצים הם אלו שיש לנו חפץ כלשהו בהם. או שהם עומדים בדרכנו,  את השאר אנחנו פשוט לא רואים.  (זה ממש על קצה המחוש).

סדר הוא מה שידוע  וניתן, עקרונית, לשלוט בו"  וכאוס הוא מה שלא ידוע ולכן, עקרונית , יש בו סכנות.  הסיבה שפיטרסון הציג את ההגדרות הסימבוליות של כאוס וסדר בתרבויות שונות לא נועד כדי לטעון ש:"סדר, אליבא ד׳פיטרסון, הוא זכרי. גבר־גבר של סדר. ומי מייצג את הכאוס? כמובן, נשים. הן לא צפויות, הן בונות והורסות. או כמו שאומרים – ״נשים־נשים, שק של נחשים״."   הסיבה להצגת הייצוג הסימלי היא להראות, שבני אדם מאז ומעולם תפסו את העולם במושגים של חלוקה בינארית בסיסית הרבה לפני שהמחשבה המודרנית המוכרת  – המופשטת, האובייקטבית והמכלילה הייתה בנמצא, ובדפוס שחוזר שוב ושוב בכל תרבות עתיקה.

מכל מקום, אי אפשר לשלול או להסכים עם החלוקה הזו. כמו כל חלוקה, היא אנליטית ויכולה להיות שרירותית לחלוטין. כדי להבין אותה צריך לחשוב עליה ולבחון אותה מול המציאות למשך זמן. הרעיונות האלו עמוקים, משתרגים וחוזרים להתחבר יחד במין מחול מרהיב של תבונה והם אינם מזמינים זלזול אגבי למעט אם הקורא ממש מתעקש שלא להבין, למיצער, שקיים עומק. מוח של לובסטר שליט שחווה תבוסה – לא מסוגל להתמודד עם מעמדו הנחות החדש. לכן המוח מתפורר, ממש הלכה למעשה והלוזר הטרי מצמיח מוח חדש, כנוע. זו מטאפורה כל כך מוצלחת להתדרדות האינטלקטואלית בשמאל עד שלעתים אני תוהה אם זו רק מטאפורה.

ואם כבר הנחחו לובסטרים על הצלחת, אז לא, שור, פיטרסון לא הביא אותם כדי שיוכל "לעוף על עצמו", משום שהוא "גבר אלפא, מצליחן, דומיננטי" (שלושת הסופרלטיבים המסורתיים…). קשה למצוא אפילו מאיפה הטיעון הזה החל להשתבש…

בפרק הראשון, שבו אכן מופיעים לובסטרים, הכלל הוא לעמוד זקוף מול אתגרי החיים. אני מניחה שזו עצה שגם אביו הרוסי של שור היה בוודאי מעניק  לו ואם פיטרסון היה עוצר כאן, היה מקום להעלות את השאלה מדוע זה שור האב  לא הפך להיות "סנסציית אינטרנט עם עשרות מיליוני צפיות ביוטיוב".

אבל מסתבר שיש הרבה יותר ממה שפגש את העין של שור בתפיסה ה"מדעית" של פיטרסון,  ששור הכניס למרכאות כי ללא ספק  בקהילה המדעית של שור,  זוטות כמו המחקר של פיטרסון אינן אלא דברים של מה-בכך. הוא אפילו לא מבין לשם מה פיטרסון מתעסק בלובסטרים למרות ההסבר מאיר העיניים אך הוא כן יודע שאלו הבלים נטולי בסיס "מדעי".

אלא המחקר המדעי של פיטרסון (ושל מחקרים של מדענים אחרים שעליהם הוא נסמך) אושרו על ידי הקהילה המדעית המוסמכת לתת אישורים שכאלו. המעניין יותר היא הפרשנות שלו, (לעובדות מדעיות אין כל חשיבות לפני שפורשו ומושמעו. (אנחנו כבר מזמן לא תופסים מדע כפי שפרנסיס בייקון תפס אותו). הפרשנות שלו מעוגנת היטב בתוך המארג של התיאוריה הכה רחבה שלו.  פיטרסון, לדעתי, הצליח לחבר היטב בין הרבה מאד רעיונות ותיאוריות שלא נתפסו כבעלות קשר זו לזו – וחיבר אותן לתיאוריה אחת גדולה בעלת 12 כללים – 12 נוסחאות  פשוטות, כשם שמקסוול במאה ה-19 איגד את תופעות החשמל, האור והמגנטיות כביטויים שונים  של תופעה רחבה יותר –  אלקטורמגנטיות.

לפרשנות של פיטרסון, תופעות נירוכימיות במוח – הן ביטוי של מנגנון לוויסות מעמד חברתי של פרט בתוך היררכיות שליטה. הערך ההסברי של החיבור הזה פורה מאד להבנת טווח רחב מאד של תופעות פסיכולוגיות וחברתיות. בשולי הדברים, נובעת מכך גם מסקנה טריוויאלית –  שאין קיום ללא היררכיות שליטה, וכלל לא היה נחוץ להזכיר זאת  אלמלא קמו אידיאולוגיות המתיימרות לתקן את העולם על ידי דרישה לביטול ההיררכיות. דומה, שזה מה שאכזב את שור – השמרנות הזו – לטעון את המובן מאליו בניגוד לאידיאולוגיה ששור אוחז בה.

היררכיות שליטה הן עתיקות יותר מלובסטרים, הן אינן פרי מזימה של הגבר המערבי הלבן כנגד נשים ומיעוטים ואינן תוצר של "מוסד כוח". הטבע כולו מאורגן על פי היררכיות. הברירה הטבעית פועלת על פי היררכיה. היררכיה היא הסרגל שעליו מונחים הערכים. לאמבה שמסוגלת להבחין בין אוכל לבין סתם אבק- יש תפיסה היררכית. היררכיה נוצרת בכל פעם שמשהו חשוב יותר ממשהו אחר – למשהו או מישהו. הטבע בורר על פי מערכת היררכית שעל פיה – מה שנמצא כגבוה בערך "כשירות" – הוא השורד. עבור יצורים שמתקיימים בצוותא – באותה טריטוריה –  "כשירות" משמעה בעיקר – היכולת להיות מותאם לסביבה חברתית. הטבע מקיים תחרות תמידית על משאבים  – בין יצורים חיים לבין עצמם על המשאבים. תחרות על תנאי קיום היא תמיד בתוך חברה (למעט, אולי, יצורים נדירים החיים באזורים אוכלוסיה דלילים במיוחד). כשמבינים את זה קל הבין גם, שהתכונה החשובה ביותר ללובסטר, או לגידרון או לכל חי שהוא היא  כולל אדם– היא היכולת לתפוס במדויק את מעמדו החברתי.  לובסטר עם לקות בהבנה חברתית עשוי להלחם מלחמות חסרות סיכוי על משאבים שאין בו את מה שדרוש – להשיגם. וגם להיפך – לובסטר עם רגשי נחיתות עשוי להחמיץ משאבים שכן היו יכולים להיות ברשותו.

לובסטר אמור להבין את מגבלות כוחו בקרב, לשם ריסון תוקפנות חסרת תוחלת. מעמד חברתי קובע ללובסטר את איכות המגורים, התזונה וסיכויי הרבייה. מעמד בחברה אנושית נקבע על ידי יכולות בביצוע מטלות שהחברה מעריכה כחשובות ומתגמלת אותו, לא על פי מנגנון מודע ומכוון של שכר ועונש ולא על פי מפתח של פוליטיקת זהויות  אלא על פי היררכית כשורים: אדם בעל יכולות הוא נחוץ, מבוקש וגם נחשק.

לובסטרים לא יכולים לקרוא את פיטרסון כדי ללמוד  כיצד לאמוד ולווסת את מעמדם החברתי, יש להם מנגנון במוח שאחראי על ויסות כמות התעוזה בהתאם להצלחתם בקרב. אם מבינים את העקרון הזה ומשליכים אותו על כל הלובסטרים במקום  נתון –  מבינים שמה שיש לנו פה הוא מנגנון נוירולוגי שקובע היררכיות שליטה בחברה מסויימת בהתאם ליכולת ביצועים של כל לובסטר,כל לובסטר יודע פחות או יותר מהו מעמדו וכך נמנעת מלחמת כל בכול.

אותנו מעניינת העובדה, שאותו מנגנון עתיק שאומד מעמד חברתי ומווסת את מצבי הרוח  קיים גם במוח שלנו. ולראייה – פרוזק הופך לובסטר שהובס ללובסטר שמרגיש צ'ק נוריס וחוזר לתקוף. זה נכון גם לבני אדם. (האבולוציה שמרנית, שור, לא משום שהיא חסידה שוטה של פיטרסון אלא משום שהיא לא נוטה לשנות דברים מהיסוד. תכונה מנצחת שהתפתחה בלובסטר תמשיך לנצח  לשרוד  – עד למוחות מפותחים יותר, כשל בני אדם (רובם למצער..) .

המנגנונים במוח שמיועדים לביסוס מעמד הם פשוטים ואפקטיביים. אם המוח שלך מעריך שאתה נחות, הוא יזרים לך פחות סרוטונין ויותר אוקטופנין. כלומר, ישאיר אותך בתחושה של דיכאון ותבוסה – וזה לטובתך, זה נועד להגן עליך בין היתר מפתני התנפלות תוקפנית על לובסטר דומיננטי כג'ורדן פיטרסון – שכנגדו לא היה לך סיכוי.

אצל לובסטרים, בניגוד לבני אדם מודרניים, לובסטר זכר מצליח זוכה גם בכל הנקבות. כך  שאם אתה זכר, ומצליח, התלוצץ פיטרסון – עדיף לך להיות לובסטר . שור מצא בבדיחה הזו מיזוגניות מוזרה, אולי נעלב בשם לובסטריות.  שור מפגין פה את אותה תפיסה פרוגרסיבית שהוא בז לה, לכאורה,(הוא יותר מתקדם מפרוגרסיבים). אותן אידיאולוגיות הובילו גם לרעיון שמיגדר הוא הבנייה חברתית גרידה, ובקנדה אף הכניסו זאת לתוך ספר החוקים. מה שגרם לפיטרסון להתקומם פומבית וכך גם משך תשומת לב להרצאות שלו. זו אחת הסיבות לדעות הקדומות על פיטרסון כאילו מיוגן שמרן ומכחיש טרנסג'רים. מעניין איך שור מיישב את שני הרעיונות יחד: גם קיימת היררכיה דכאנית כלפי נשים, וגם – אין דבר כזה- אישה…

בחזרה למוח הלובסטרי שלנו –  אם המוח מגיב בהתאם לביצועים על פי תגמול ועידוד ניצחון, וריסון והשפלה בכל תבוסה, משמעות הדבר שהמוח והמציאות החברתית החיצונית משתפים פעולה יחד – בצורה פשוטה אך אפקטיבית – הרבה מיליונים של שנים לפני שהתקיים מוח שהיה יכול לנתח אנליטית אסטרטגיות חברתיות ולהכניס אותם לתוך כללים.  מבחינה פילוסופית זה גם אומר שיש קשר הדוק בין מציאות "חיצונית" לפרספציות. דבר שהוטל בספק מאז ברקלי, כמדומני. המנגנון הזה במוח, לא ניתן אלא לראות בו צורה פרימטיבית של מוסר. וזה לא אומר  שפיטרסון, או אני, סבורים שאלו צריכים להיות חוקי המוסר, אבל זה כן אומר – שהרבה מאד דברים שהאמנו עד כה שאינם אלא המצאה מאוחרת מאד של התרבות או הדת – הם למעשה רק בבחינת גילוי של תופעות קיימות מקדמת דנה  – שלפני שזכו לניסוח בצורה של חוקים וכללים אנליטיים –  הם ייוצגו סימבולית על ידי הקדמונים בריטואלים, לאחר עוד כמה מיליוני שנים ייוצגו בסיפורים מיתולגיים – ואז עברו דרך סיפורי הדת – ובסופו של דבר התקבל המוסר כפי שהוא מוכר לנו היום, וזכה לפיתוח נוסף – בשלב המודרני והאנליטי, בעזרת שפה ומונחים מוגדרים היטב . האבולוציה הזו של "אידאות" ולמעשה מנגנונים כימיים, שהונחו במוח שלנו והושארו שם עד היום, שמה ללעג ולקס את האשליה הילדותית – כאילו ניתן לעצב את החברה על פי רעיונות שטחיים וסותרניים לפי ראות העין או תפיסה אידאולוגית פשטנית.

אבל לפיטרסון אין כל עניין להפריך אידיאולוגיות מטופשות. מה שחשוב לו הוא להפוך את הידע הזה לכללים שיכולים לסייע לאנשים לשפר את חייהם. העובדה שהוא מסתמך על הגניאולוגיה של המוסר והולדתו מתוך הלובסטר גם אינה אומרת שלדעתו פתרונות של לובסטרים יפים לאדם. הוא מפציר בקוראיו להצמיח עמוד שדרה אל מול רודנות וגם מפעיל רטוריקה שידולית לעודד אותם לפעולה , לחלץ אותם מרגש הנחיתות, תחושת החידלון והיאוש המבוסס על קשר שבין השפלות בעבר למגנונים הנירוכימיים שלהם. וגם זה עורר בשור את זעמו. יתכן, לאור התיאורים שלו את חייו תחת אב קשוח שמשפיל את בנו  על כשלון בלימודים, שהעצות האבהיות של פיטרסון דווקא היו עשויות להועיל לו לגבור על רגש נחיתות, שקיומו יותר מנרמז באופן המתנשא לכאורה של  הביקורת מלאת הבוז והזלזול. פיטרסון הצביע על הסוג הזה של הטינה והעויינות, תוצר של תחושת תבוסה מתמשכת, כאחד הדברים המסוכנים ביותר לפרט, ובסופו של דבר-  לחברה.

שור כותב: "פיטרסון מתנגד למושגים כמו ״מבני כוח״ ו״דכאנוּת״ שכל כך חביבים על השמאל. כל אדם שולט ואחראי לגורלו. דברים ברוח הזאת נאמרו כבר מזמן, וגם לפני עשרים שנה, בסרט ״ביג לבובסקי״. כשהדמות של ג׳פרי לבובסקי, המולטי־מיליונר הנכה, צווחת על ה״דוּד״ מגודל השיער (שמגלם ג׳ף ברידג׳ס): ״גורלו של כל בטלן הוא באחריותו בלבד ולא משנה את מי הוא בוחר להאשים. בטלנים תמיד יפסידו!״.

ובכן, שור. כדי לטעון שישנם תפיסות המאשימות את החלש בכשלונותיו, לא היה צריך להרחיק עד הערה שולית בסרט הגרוע היחיד של גאוני הקולנוע. התפיסות האלו מעוגנות היטב אצל ספנסר, מלתוס, הן נפוצות מאד ומגיעות  עד מחברו של  "מיין קאמפף".  אלא שפיטרסון טוען את ההפך המוחלט. אדרבא, לאורך הספר הוא מביע את דאגתו הרבה מהעדר ההתייחסות לבעית חוסר הכשירות ורואה אותה כמוטלת לפתיחה של החברה.  הוא מצביע על כך שקיימת קורלציה מובהקת בין אינטלגנציה גבוהה לבין הצלחה. אינטלגנציה, מדגיש פיטרסון,  אינה אלא  לוטו-גנטי. אף אחד לא אשם שנולד עם מנת משכל נמוכה. המדאיג הוא, שעל פי מחקרים שערך הצבא האמריקאי, עשירית מתושבי ארה"ב (כאינדיקציה לאנושות כולה) הם בעלי מנת משכל נמוכה  מכדי למלא תפקיד כלשהו בחברה המודרנית – וסיכוייהם למצוא פרנסה מכבדת יותר מטור ביקורת ב"הארץ" – קלושה. פיטרסון סבור שזו אחת הבעיות החברתיות המסוכנות ביותר, אך כל עוד מתעלמים מבעית מנת המשכל מסיבות אידאולוגיות ובשל השפת התקינות הפוליטית – לא ניתן אפילו להעלותה על סדר היום.

קל מאד להטיל את בעית חוסר השיויון בתוצאות לפיתחה של החברה השוביניסטית, גזענית, פריווילגית, מדירה, לאומנית –  במיוחד לאנטי-קפיטלסטים  הנגועים בחלום המהפכה. אלא שאת ההבדלים בין בני האדם לא החברה יצרה.

היררכיות חברתיות קיימות – למעשה – מקדמה דנה, ומעצם העובדה שהן אכן חברתיות לא נובע, שהחברה יכולה לשנות אותן בעזרת החלטה, או שינוי צורת שלטון.  אנשים נבדלים אלו מאלו. לחברות יש מטרות ושאיפות כאלו ולא אחרות. אפילו השאיפה לשיויון מייצרת היררכיה – בין אלו שמקדמים אותו לבין אוייבי השיוויון המושבעים. הנה לכם היררכיה לא שיווניות בין בני אדם. ההפך מהיררכיה אינו – שיויון. הוא שיויון הנפש. ההפך מהיררכיה הוא – העדר כל ערך. (וקשה שלא לחשוד, שזו מטרתם של אינטלקטואלים צרפתים שמדברים ג'יבריש פוסטמודרני, שפיטרסון הוא ההפך המוחלט מהם.  כנראה שכשלא מבינים טקסט, הוא נראה כג'יבריש צרפתי, גם אותו לא מבינים….)  אם יש ערך, אין שיויון. גם אם הערך הוא השיויון עצמו.

חלק  גדול מהעצות שלו בספר נועדו לסייע לקורא  להצליח – במציאות היררכית. התכחשות להיותהן של היררכיות כורח מציאות  – לא תקדם אף אחד.  כדי להתחיל לגשת לדבר על הבעיות האלו ברצינות צריך להפטר קודם מתפיסות שמכחישות את קיומה של מציאות ממשית.  "מוסד כוח"  – הוא מונח שמעוגן בפילוסופיה של פוקו,  שגורסת שאין מציאות מחוץ לשפה, קרי, אין מציאות חיצונית המתקפת תופעות.  אליבה דפוקו, המציאות מכוננת על ידי החזקים, שהצליחו להשתלט בכוח על הזכות להגדיר מציאות (להלן "מוסד כוח")  ושניתן , ואף הכרחי, לסלק אותם ולקבוע מציאות חדשה באמצעות שיח חדש. פיטרסון לא צריך אפילו לשלול את הרעיונות הללו, הטוענים בעצמם שאין להם אחיזה במציאות. הם אכן כולם רק בשפה. פיטרסון עוסק בבעיות שקיימות במציאות. . היררכיות קיימות והן מפלות לרעה בין אנשים, לעתים באופן אכזרי ולא הוגן. גם שוחר השויון הגדול ביותר, הוא טוען, יעדיף שהמנתח המוח שלו יהיה אדם בעל הכשרה מקצועית מעולה על פני מנתח שהתקבל לאונ' על סמך אפליה מתקנת – וציוניו הוקפצו מעלה בהתאם ללקויות הלמידה שהצליח להוכיח שיש לו ולנחיותות אתנית משוערת.

פיטרסון גם אינו "קפיטליסט" או "ליברטן" בפרשנות הפרימטיבית שאליה שור מרמז. הטענה שלו היא, שמאחר שאין אדם שאינו מקופח בדרך זו או אחרת, ואי אפשר לפצות את כולם, אי אפשר אפילו לשקלל את רמות הקיפוח השונות – אזי כרגע הפתרון הטוב ביותר הקיים הוא – שכל מקופח אומלל ינסה להציע את מרכולתו למקופחים אחרים – ולהפך – וכך כל האומללים שאנחנו – נצליח איכשהו להתעלות מעט על קשיי הקיום. זו התפיסה הקפיטליסטית שלו. מצדו הסוציאליסטי הוא  סבור שחובה לספק לחלשים וחסרי יכולת  את  צרכיהם. כפי שבעבר דאגו לכך מוסדות הדת. הוא אכן כלל אינו מתלהב מהתאווה הבכחנלית של השמאל הקיצוני לחרב כל מסורת. זו גם השמרנות ה"מגעילה" שלו, ששור מרשה לו להחזיק בה כי "אין מה להיבהל ולהיגעל (מהמילה שמרן)" משום שממילא כולנו שמרנו-פובים מהיותנו כולנו שמרנים-לטנטיים.  ההתנגדות של פיטרסון לדחיית כל מסורת היא משום שמשמעה דחיית כל החכמה האנושית הנצברת וכל המבנים החברתיים שהאנושות הצליחה להקים בדי עמל, יזע, דמעות ונהרות דם במהלך כל הדורות .

"עולם ישן עדי יסוד נחריבה". ואז, מה?  בכל מקום שבו פרצה מהפכה לא קם עולם חדש מופלא –על חורבות המבנים הישנים צמחו מבנים עוד יותר גרועים מהמבנים העתיקים. זו היתה חסרה לברבריות – שהמאה ה-20 הפגינה למרבה הזוועה, לאחר שניטשה הכריז רשמית על מות אלוהים.

צריך להיות מאד לא חכם כדי להניח – שהאידיאולוגיה הצרה של התקופה שלך, שצמחה בתרבות המקומיות והכשווית שלך, במומנט הסטורי המסויים הזה-  היא סך כל הרעיונות הנכונים  – רק  משום הם מתקיימות בתקופה ובמקום שבמקרה נולדת. ועד שנולדת – כל האנושות טעתה לחלוטין –בהכול.  זו הנחה אווילית ומסוכנת מאין כמוה. וממילא, רוב העקרונות החברתיים כלל לא נמצאים ברמת השיח. רובם המוחלט מעוגן וצרוב לתוך המוח. ותודה לאל שכך הדבר. תארו לכם לובסטר שמחליט להניח את צבתותיו מתוך אידאל פציפיסטי. מן הסתם נולדו לובסטרים שכאלו. הם רק לא שרדו כדי לספר לנו על העולם הנפלא שבראו.

להבדיל ממרבית האינטלקטואלים, פיטרסון לא מאביס את קוראיו בהבטחות  שגן העדן החברתי נמצא ממש מעבר לפינה- הושט היד וגע בו – ואז שולח אותם להאבק ברעים העומדים בדרכה של החברה לשיויון, אחוה, שלום נצחי במציאות מלאה בגורי חתולים פרוותיים. הוא מבטא את מה שהם חשדו בו ממילא – שהקיום הוא סבל. והחיים נחווים כמוצדקים כשהם מאוזנים במשמעות. אנחנו כולנו יודעים זאת, אבל משום מה התעלמנו מכך.

בספר, שחלקו הפילוסופי יעניין את המבוגרים בינינו יותר – וחלקו המעשי – את הצעירים יותר –  פיטרסון מורה להם  כיצד אדם יכול לבנות את עצמו, להצמיח עמוד שידרה, להתמודד בצורה מיטבית עם קשיי החיים, לרחוק מניהליזם ומייאוש, לחשל את האופי ולגייס כוחות פנימיים, ולחיות את חייו שהם אכן שלו. הוא מפציר בקורא לחפש היכן הוא טעה בניהול חייו בטרם  שיאשים אחרים או את החברה בכללותה – בכשלונותיו. אפשר לפרש את זה כ"האדמת הקורבן" אם ממש מתעקשים, ושור אכן מתעקש. אבל משמעותה של ההתעקשות הזו היא ההנחה – שאף  אחד אף פעם לא יכול לשפר את מצבו. זו תפיסה אנטי-הומנית שפועלת בשירות המהפכה. היא המסר, שאין לפרט כל סיכוי ואין לו תקומה, כל מה שנותר לו הוא להצטרף לשורות המהפכה, להחריב את החברה ולקוות שעל חורבותיה תקום חברה שאפשר לו לחיות את חייו.  אני לא חושבת ששור מונע מתוך אידאולוגיה מרקסיסטית, לא במודע, לפחות – אבל רעיונות אינן תוליים בחלל האויר. הם מחוברים לרעיונות אחרים. "מוסדות כוח", "דכאנות", תביעה לשיויון בתוצאות – בבסיסם הם התפיסה שצריך לשנות את החברה מהיסוד – לפני שלפרט מדוכא אחד תהיה תקומה. זו מהות המרקסיזם.

פיטרסון בניגוד למרקסיזם, מציב את הפרט במרכז חייו. הוא משדל את הפרט להאמין בכוחו לשפר את חייו גם אם החברה קלוקלת. לפרט של פיטרסון יש אחריות אישית. הפרט הוא סוכן המוסר, ולא המנהיג של עדר המדוכאים חסרי הסיכוי. פיטרסון הוא הומניסט, וגם שמרן. משום שהומניזם הוא המסורת השמרנית והאידאל של החברה המערבית. בניגוד לתיאוריות פוסט-הומניסטיות – הגורסות שפרט אינו אלא תוצר מוחלט של צורת התארגנות כלכלית.

האלטרנטיבה לאחריות אישית היא חוסר אחריות אישית, קרי, התבוססות במצב של חוסר מודעות, עיורון מרצון וחוסר מעש. זו הדרך לחיי תבוסה וכשלון, ומשם, ליאוש קיומי, לחיים של צבירת  טינה ועוינות, שעם הזמן מתדרדרים לשאיפת נקם כנגד מי שנתפס כאשם, אחר כך כנגד החברה כולה, ואז כנגד הקיום עצמו – וכך נוצרים רוצחים המוניים.

ופה נמצא המניע העיקרי לכל המסע המחקרי של פיטרסון, מתחילתו לפני שלושים עשורים –  מצב כזה הוא כר גידול לרודנים הפסיכופטים שהפכו את המאה ה-20 לשדה קטל סדיסטי.

לכן, לימדו מלובסטר מצנח –  הזקפו, קחו אחריות על החיים שלכם, אל תהיו קשים מדי עם עצמכם, אבל הקדישו את חייכם לשיפור דברים, פשוט כי אין לכם שום דבר טוב יותר לעשות  מאשר לעשות את הטוב –  טוב יותר, ואת הרע – רע פחות. ואפשר להתחיל עם ההחלטה לא לקרוא עיתון מהסוג שמשווק ייאוש, טינה ועוינות כמוצר עיקרי.

***

הכותבת היא מתרגמת הספר "12 כללים לחיים".