צו השעה – פירוק לשכת עורכי הדין

טור אורח מאת עוה"ד עדי בן חור | צילום: שרון גבאי

ביום 20.7.2023 נערך "כנס חירום" של לשכת עורכי הדין יחד עם נשיאת בית המשפט העליון לשעבר דורית בייניש, ראש הלשכה הנוכחי, עו"ד עמית בכר, והיועהמ"ש לשעבר אביחי מנדלבליט.

בכנס טענה ביניש כי ביטול עילת הסבירות תוביל לדיקטטורה, והטיחה במפגינים תומכי הרפורמה המשפטית שנכחו במקום והפגינו כנגד הכנס החד צדדי, כי הם לא מבינים את ההבדל בין דמוקרטיה לדיקטטורה. במהלך הכנס, אחת התומכות הבולטות ברפורמה המשפטית, עוה"ד תמר ארבל, הוטרדה מינית על-ידי עוה"ד מתנגד הרפורמה המשפטית. האנשים שטוענים כי ביטול עילת הסבירות תוביל לפגיעה בזכויות נשים בפעולה.  

הדבר לא מפתיע, זאת לאחר שעוה"ד דוד חודק – עוה"ד בכיר ביותר במשרד גרוס ושות' – הבטיח לפתוח באש חיה על אנשי ימין אם הרפורמה המשפטית תעבור, זאת בשם ההגנה על חיי אדם, כמובן. חודק זכה למחיאות כפיים בכנס לשכת עורכי הדין בגין ההסתה שלו לרצח, זאת בפני שופטים ועורכי דין.

ההסתה וההטרדות כנגד תומכי הרפורמה מגיעים מהבכירים ביותר בעולם המשפט הישראלי. לא מדובר בשוליים, לא בקומץ קטן וסהרורי. במקום לגנות את ההסתה הזאת, ההסתה הזאת זוכה להתעלמות, במקרה הטוב , ולתמיכה במקרה הטוב.

הגיע הזמן להזכיר מיהי אותה ביניש שבאה לדבר על שלטון החוק באותו כנס, ולסתום את פי עורכי הדין תומכי הרפורמה החיונית.

בשנת 2006 הצליחה ביניש, אז עוד שופטת בבית המשפט העליון וטרם הפיכתה לנשיאת בית המשפט העליון, לסכל את מינויה של פרופ' נילי כהן לבית המשפט העליון. משה גורלי כתב באותה שנה בכלכליסט מדוע התנגדה ביניש למינויה של כהן: "הסיפורים ידועים: כהן, משפטנית מוערכת, נפסלה על ידי רוב מכריע של שופטי העליון לאחר מסע שכנוע שהובילה בייניש. לסיבות אף פעם לא ניתן ביטוי פומבי, אבל חלקן משתלבות היטב עם דפוס פעולה ביינישי מוכר עוד מימיה בפרקליטות – להקיף את עצמה במקורבים שיענו על שני תנאים: שיהיו נאמנים לה ושלא יאפילו עליה. כהן לא עונה לתנאים אלה, במיוחד לא לתנאי השני מבחינת היכולת המשפטית. (עדנה) ארבל דווקא כן".

ראוי לשים לדברים אלו, מאחר ומשה גורלי הוא מתנגד נמרץ, בימים אלו ממש, של הרפורמה המשפטית, אבל הוא – כמו שאר הכתבים באותה תקופה – היו חייבים לדייק בדבריהם לגבי אופייה של נשיאת בית המשפט העליון: אישה שמעדיפה בינוניות, יסמנים, עושי דברה, והכי חשוב – שופטים שלא "יאפילו עליה".

בספרה של נעמי לויצקי "העליונים" מתארת לויצקי את כמות האנרגיה שהשקיעה ביניש כדי שכהן לא תהפוך לשופטת בבית המשפט העליון. בייניש ערכה ערבים וסעודות רבות עם משפטנים, שופטים ועורכי דין, שם שפכה את דמה של כהן בשיטתיות, ברכילות זולה ומביכה. השיא בהתנהלותה של ביניש הגיע בדמות עיכוב כתיבת פסקי דין כדי לעשות לובי כנגד פרופ' כהן. בייניש החליטה כי חשוב לה יותר לפעול כנגד מינויה של כהן, מאשר לעשות את עבודתה. בעלי דין חיכו זמן רב כדי שבייניש תואיל בטובה להוציא פסקי דין בעניינם. מדובר בשערורייה שהייתה מביאה בכל מדינה מתוקנת להביא להקמת ועדת חקירה ממלכתית כנגד בייניש. מיותר לציין כי לו הייתה בייניש נוהגת כך כעורכת דין עצמאית בשוק הפרטי היא הייתה מפוטרת על אתר.

הדברים הללו, חמורים ככל שיהיו, הם רק קצה הקרחון. כנשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש נטתה לעבר התנהלות בלתי חוקית, כאשר הקימה את "ועדת השתיים", גוף הפועל לבחינת שופטים, טרם מינויים, זאת בניגוד מפורש להוראת חוק יסוד: השפיטה, חלק מהחוקה הישראלית.

ועדת השתיים הוא גוף שנחשף רק בעקבות פעילות התנועה למשילות ודמוקרטיה, בעתירה שהגישה התנועה בשנת 2015. עד שנת 2015 אף אזרח במדינת ישראל, פרט למתי מעט, לא ידע על קיומה של ועדת השתיים. כך, בניגוד מוחלט לחוק יסוד: השפיטה הקובע כי ההצבעה בוועדה לבחירת שופטים צריכה להיעשות על-ידי גוף נבחר הקבוע בחוק היסוד – לא ועדה סודית אותה הקימה דורית בייניש כדי לבצע מעקב אחר שופטים במדינת ישראל – הפעילה בייניש גוף סתרים, הכפוף לה, אשר מטרתו לקבע את שליטתה לא רק על הוועדה לבחירת שופטים, אלא על השופטים עצמם. קשה להדגיש את חומרת הדברים.

כאמור לעיל, חוק יסוד: השפיטה הוא חלק מהחוקה הישראלית כפסיקת בית המשפט העליון בהלכת בנק המזרחי משנת 1995, מכאן כי בייניש פעלה בניגוד להוראות חוק, פסיקה וחוקה.

אופן הפגיעה בפרטיות באמצעות מאגר המידע הבלתי רשום שלא כחוק שהיא ועדת השתיים, התגלה בתשובת הנהלת בתי המשפט לעתירת התנועה למשילות ודמוקרטיה, בדרישה לחשוף מסמכים הנוגעים לוועדת השתיים. הנהלת בתי המשפט טענה כי "אין אינטרס ציבורי" בחשיפת אופן פעילות ועדת השתיים: "אין מדובר בנושא המצוי תחת העין הציבורית כמו הקשר בין ראש הממשלה לעיתון ישראל היום, ודאי שאינו נושא לשיח ציבורי אינטנסיבי ומתמשך. לפיכך, אין האינטרס הציבורי בגילוי המידע מצדיק את הפגיעה בפרטיותם".

בתי המשפט המחוזי והעליון קבעו כי פעילות ועדת השתיים תשאר חסויה, אולם חשוב לשים לב לתשובה של הנהלת בתי המשפט, המבהירה כי המידע הנאסף על-ידי ועדת השתיים – הוועדה אותה הקימה ביניש – מכיל פרטים הנוגעים לפרטיות שופטים לעתיד.

נשאלת השאלה: אם ביניש החלה בפרויקט איסוף פרטים הנוגעים לליבת הפרטיות של שופטים לעתיד, מי יכול להבטיח כי פרטיותם נשמרת? מי יבטיח כי היא לא עושה שימוש לרעה בחומר זה, וכי התנהלותה הבלתי חוקית של ביניש חומר זה לא יהיה מופנה כנגדם? מי יבטיח כי דורית בייניש לא לקחה דיסק און-קי המכיל את פרטיהם הכמוסים ביותר של מועמדים לשפיטה ושופטים מכהנים, ומשתמשת למטרות כאלו ואחרות, כמו מפיצה מידע זה הלאה?

בכל מדינה מתוקנת בייניש וכל נשיאי בית המשפט העליון מפעילי ועדת השתיים היו עומדים בפני ועדת חקירה ממלכתית. השאלה הנשאלת היא האם בייניש יצרה פרקטיקה על-פיה מועמדים לשפיטה – קרי, עורכי דין – יודעים כי הם מצויים במעקב בלתי פוסק על-ידי גוף שאין עליו כל פיקוח שהוא? ואם בית המשפט העליון מסרב להגן על ההגנה על הזכות לפרטיות, הקבועה כזכות חוקתית בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מי יעשה זאת אם לא הממשלה, הרשות המבצעת?

הבאתה של בייניש לכנס הזה מדגימה את החובה לערוך ניהול רפורמה במערכת המשפט.

ההתנהלות של ביניש לאורך השנים הדגימה כי הביקורות עליה כמשפטנית בינונית ופוליטיקאית בגלימה התגלו כנכונות.

בשנת 2007 הוציאה ביניש, אז כבר נשיאת בית המשפט העליון, מכתב חריף כנגד שר המשפטים דאז, פרופ' דניאל פרידמן – אחד המשפטנים המוערכים בעולם בנושא דיני חוזים – משום שהציע להחליף את הוועדה לבחירת שופטים בוועדת איתור.

ביניש הוציאה מכתב פומבי לתקשורת שם היא שפכה את דמו של פרופ' פרידמן במילים: "ברור כי ההצעות שהפצת הן חוליה נוספת בשורה של צעדים שהינך נוקט המעוררים ריב ומדון, ונועדו לפורר את המבנה הקיים של מערכת השיפוט ולכרסם במעמדו של מוסד הנשיא של בית המשפט העליון".

התגובה ההיסטרית והחריגה הזאת, בה במקום לזמן את שר המשפטים ללשכתה החליטה הנשיאה ביניש להתנקם בשר המשפטים בפומבי, היוותה חציית כל גבול שהוא. תגובה זאת מגלה את הפחד האמיתי של ביניש – חוסר מוכנות לריסון שיפוטי כלשהו, וניסיון לחזק את כוחה שלה באופן אישי כנשיאה על חשבון משפטנים מוכשרים ממנה.

נמשיך.

העובדה כי אביחי מנדלבליט, היועהמ"ש לשעבר, השתתף בכנס זה אשר בו נשמע רק קולם של תומכי ההפיכה החוקתית של בג"ץ ולא של תומכי האיזון בין הרשויות, מהווה לא פחות מלעג לרש.

כאן המקום להזכיר כי היה זה מנדלבליט עצמו אשר עתר לבג"ץ בשנת 2015, בדרישה לסגור את תיק החקירה כנגדו בפרשת מסמך הרפז מחוסר אשמה, תך שהוא מאשים את רשויות אכיפה החוק בהדלפות מגמתיות מתוך ניסיון לפגוע בו: "מהעתירה עולה, כי העותר (מנדלבליט) חושש כי תיק החקירה ייסגר שלא בעילה של "חוסר אשמה". לטענת העותר, נוכח הדלפות מגמתיות מהחקירה ומשהושחר שמו שלא כדין ועל לא עוול בכפו, הוא מבקש כי שמו ינוקה מכל רבב, תוך סגירת התיק מחוסר אשמה ולא מחוסר ראיות. העותר הצביע על תפקידו הרם לשעבר כפרקליט צבאי ראשי, וככזה, אך טבעי הוא כי הוא רואה את עצמו משתלב בעתיד במערכת המשפטית, אם כשופט ואם בתפקיד בכיר אחר, ומכאן שניקוי שמו לחלוטין הוא קריטי להמשך הקריירה המקצועית שלו".[1]

מנדלבליט עצמו, כעת מגן המערכת, תקף אותה ותקף את היועהמ"ש ויינשטיין בזמן בו סבר כי המערכת מנסה להתנקם בו. מנדלבליט טען כי קיימות הדלפות, חקירות מגמתיות, אשר פוגעות ביכולתו להיות שופט. מנדלבליט הגיע לתפקיד היועהמ"ש מתוך סלידה מהמערכת בה הוא פועל מחד, ורצון להגיע למשרת שיפוט. הוא נועד לשרת מערכת שהוא הביע סלידה פומבית ממנה. אך תאוות הכוח שלו הייתה חזקה מהכל.

תאוות הכוח זאת של מנדלבליט הובילה אותו לאחד מרגעי השפל החמורים בתולדות הייעוץ המשפטי במדינת ישראל, כאשר הוא נכנע לסחיטה של האנשים אשר היו אמורים להיות כפופים לו – פרקליט המדינה שי ניצן והמשנה-שלו-עצמו דינה זילבר – כאשר התוודה בשנת 2020 בפני אפי נווה, ראש לשכת עורכי הדין וחברו הקרוב דאז, בזמן בו היה יועהמ"ש כי "מי שתפרה אותי זה דינה זילבר" ולגבי שי ניצן אמר "אתה מבין שהמניאק לא מחליט בתיק שלי (תיק מסמך הרפז)? והוא עושה לי את זה בכוונה.. מה זה השיטה הזו שמחזיקים בגרון בן אדם. כאילו, למה?".

כוונתו של מנדלבליט היא כי ניצן וזילבר סירבו לסגור את תיק החקירה שלו בפרשת הרפז מחוסר אשמה כדי לשלוט בו. לפי דבריו לנווה מסתבר כי הם הצליחו.

ומה עשה ראש מערך התביעה במדינת ישראל מנדלבליט? האם הוא הגיש תלונה כנגד ניצן וזילבר? האם הוא פתח בהליכים לפיטורם? האם הוא חשף התנהלות פלילית זאת לשיטתו-שלו? לא. מנדלבליט – ראש מערך התביעה במדינת ישראל – נכנע להם מסיבה אחת: הוא רוצה להיות שופט, הוא רוצה כוח וכיבודים, ועל כן, מנדלבליט מעל בתפקידו, וכיסה על התנהלות שהוא עצמה הגדיר אותה כפלילית. מנדלבליט היה שומר סף שפחד לומר את האמת והעדיף להישאר נסחט. כל שנותר לעשות עתה הוא לדמיין כי מנדלבליט היה מגשים את חלומו והופך לשופט בבית המשפט העליון – שופט נסחט ומוחזק בגרון על-ידי הכפופים לו. איזה סוג של משפט היו זוכים נאשמים מידיו של שופט כזה? משפט צדק?

מנדלבליט היה האדם אשר העמיד את רה"מ בנימין נתניהו לדין באשמת שוחד בטיעון כי הוא בא "להגן על ה – DNA של העם היהודי". כזכור, בימים אלו ממש המליצו השופטים לפרקליטות למחוק את סעיף השוחד כנגד רה"מ נתניהו, מאחר ואין תשתית ראייתית לבססו.  אנו חוזים בימים אלו בהתפרקות תיקי האלפים אשר המכונן שלהם הוא מנדלבליט המפוחד ושואף הכיבודים.

מנדלבליט לא חיפש ראיות. הוא גם לא מצא אותן. בכל זאת הוגש כתב האישום כנגד רה"מ נתניהו.

"כנס החירום" שנערך מכספינו כעורכי ועורכות דין וחברי וחברות הלשכה, מהווה מעילה באמון שלנו. הטרדות מיניות, איומים ברצח כנגד תומכי הרפורמה, ראש לשכת עורכי הדין הנוכחי אשר חבר לארגון "אחים לנשק" האלים במהלך הריצה שלו לראשות הלשכה, ולאחר מכן, כינה את עורכי הדין שביקרו אותו "אפסים" – אותם "אפסים" אשר בכספיהם הוא עושה כעת שימוש למטרות הפוליטיות שלו – כל אלו מעידים על אבדן עשתונות מוחלט, פוליטיזציה בוטה, והחלטה לחרוג מכל מנהל תקין בסיסי.

כנס החירום האמיתי שהיה צריך לבוא לעולם הוא כנס שיעסוק במשפט זדורוב ובשאלה כיצד אדם חף מפשע ישב 16 בכלא. זה לא קורה. משפט זדורוב הוא סוגייה משפטית בעלת משקל לא פחות מביטול עילת הסבירות. אבל זאת סוגיה לא נוחה – היא חושפת את מערכת המשפט בכשל חמר מצדה, כשל שגזל 16 שנים מחייו של אדם. כנס אשר כזה היה יכול להוביל למסקנה כי מערכת המשפט צריכה ללמוד להתמודד עם ביקורת ולעבור רפורמה מקיפה. אבל זאת לא המסקנה שבכר רוצה להגיע אליה. גם מנדלבליט לא רצה להגיע למסקנות מסוימות. גם הנשיאה לשעבר בייניש.

אף אחד לא שאל אותנו, עורכי ועורכות הדין, האם לעשות שימוש בכספינו למטרות פוליטיות בוטות אלו. התירוץ של ראש הלשכה בכר הוא כי "רוב הציבור עורכי הדין בחר" להוביל את המהלך של ההתנגדות לביטול עילת הסבירות ולקידום הרפורמה המשפטית. אז מה? כעת בכר תומך בעריצות הרוב? הרי כל התירוץ שלו להתנגדות לביטול עילת הסבירות היא הטענה כי יש להגן על המיעוט מפני עריצות הרוב. פתאום הרוב קובע? אם כך, אז מי יגן על ציבור עורכי ועורכות הדין מפני עריצות הרוב של בכר?

הגיע הזמן לפרק את הלשכה. אין זכות קיום ללשכה אשר פועלת באמצעים מושחתים. אין מקום לשחיתות לדילים של הלשכה בוועדה לבחירת שופטים, אותה ועדה שאת פעילותה הפכה ביניש לבלתי חוקית בהפעלת ועדת השתיים.

אנו ציבור עורכי ועורכות הדין אומרים ללשכה – נמאסת.

*הכותב הנו עורך דין העוסק בתחום המשפט האזרחי.  

---

[1] בג"ץ 2652-15 אלוף (מיל') אביחי מנדלבליט נ' היועץ המשפטי לממשלה (נבו: 17.5.2015).