פרוגרס: מלחמת המבוגרים נגד הילדים

מאחר שהפרוגרס הפך זה מכבר מאוסף מופשט של רעיונות לאוסף מחריד של תופעות שמעצבות כל אספקט במציאות שלנו, כבר אין טעם עוד לרדת לעומק היסודות ההגותיים, האידיאולוגיים, הפוליטיים שהניעו את כת המוות להניע את החברה האנושות בניגוד לשני הציוויים הקדומים ביותר: הישרדות לשם התרבות, והתרבות תוך הגנה על צאצאיך לשם שימור והמשכיות הגנום והתרבות.

מוסר וציוויליזציה

״פרו ורבו״, הציווי לשרוד ולהתרבות הוא תוכנת ההפעלה האלמנטרית ביותר של כל אורגניזם, ונמצא בבסיס כל תרבות וכל דת. אפשר להתווכח אם הצווים נמסרו על ידי הבורא או התגלו על דרך ניסוי ותעיה. כך או כך, כך פועל הטבע ואם היו בעבר שבטים קדמוניים שלא כללו אותם בתוך התרבות שלהם, הם לא שרדו ולו כדי להישאר כשמועה רחוקה.

את הצווים הללו אנחנו חולקים עם כל אורגניזם באשר הוא, כולל צמחים. אפילו לוירוס–שדורות של שחקני ״ארץ עיר״ ימשיכו להתווכח  אם זה חי, צומח או דומם – יש אסטרטגיות להישרדות ושכפול עצמי.

אסטרטגיות הישרדות

אסטרטגית הישרדות של כל חי היא התאמה לתנאי החיים וכמות הטקטיקות הללו רבה יותר מכמות האורגניזם. כשמדובר ברבייה ישנן רק שתי אסטרטגיות: בעוד שחד-תאיים מתרבים ע״י התחלקות ושכפול, רובם המוחלט של היצורים הגדולים מהם, כולל צמחים –מעבירים את  הגנים באמצעות זיווג.

המשכיות הגנים מושגת בשתי דרכים בלבד: או בהשרצה המונית בתקווה שחלק מהצאצאים ישרדו, ולמקרה שאינכם דגים או צבי ים – אתם יצורים ביולוגיים שמצווים: להתרבות באמצעות זיווג בין זכר לנקבה , מצווים להמלטת  מספר צאצאים קטן שניתן להגן על כל פרט מהם ולהשקיע משאבים להגדלת סיכוייהם לשרוד, להתרבות ולהמשיך את זרעכם.

הפוך:  הציווי הפרוגרסיבי

כפיתי על עצמי איפוק מדיון במקורות הרעיוניים. אבל מאחר שאנחנו חיים במידה רבה בעולם שעיצב הרברט מרקוזה, אציין רק שבספרו ״ארוס וציוויליזציה״ נטענת הטענה הרדיקלית  כאילו כל חוליי החברה האנושית נבעו מכך שבשחר האנושות טעינו לאמץ ״עקרון מציאות״ המבוסס על רציונליות ביצועית וכדי לתקן את הפנייה הלא נכונה יש לשוב כל הדרך לחברה טרום-תרבותית ומשם לאתחל את האנושות על פי עקרון מציאות שאינו מונע ע״י הרצון להשיג. משמעות הדבר היא כמובן, שלא היינו מונעים לשרוד ולהתרבות, כמו אותו חרק באליס בארץ הפלאות שנולד כדי לעולם לא למצוא את מזונו ולמות תמיד…

מרקוזה, הרדיקל מכל חבריו הנאו-מרקסיסטים, סבר שהדבר היחיד העומד בדרכו להשיב את הציוויליזציה כל הדרך לנקודת המפנה הפרה-היסטורית היא הנטייה של התרבות לא לרצות להתאבד, ואדרבא, היא משכפלת את עצמה אוטומטית. זו בעיית ה״פרודוקציה (גם במובן של ילודה וגם תוצרי תעשייה) והרה-פרודוקציה [שכפול הקיים] .

הפתרון לביתוק השכפול החברתי חייב להיות איפוא – הציווי להתנגד לציוויים הבסיסיים ביותר: אם נולדתם – תמותו. אם לא מתם, לפחות אל תתרבו, אם התרבתם – מנעו את הישרדות הצאצאים ואם הם שרדו – שלא יתרבו.  

הפוך לגמרי זה בלתי אפשרי. אבל לנסות אפשר.

חשבתי פעם לכתוב סיפור על אדם שבערוב ימיו הבין שכל חייו הו מסכת של החלטות לא נכונות, והחליט לכתוב אוטוביוגרפיה שקרית – היפוך מוחלט של כל פרט בביוגרפיה שלו. התחלתי לכתוב וסיימתי לאחר שתי מילים: ״לא נולדתי״. למדתי מכך שלא ניתן לעולם לאסוף שקר לשקר ולו כדי לטוות בדייה. ״הפוך״ יהיה תמיד נקודתי גם אם זו תוכנת ההפעלה שלך. הרצון שלו להתרבות ולשכפל, יתקל מייד ברצון לשכפל את חוסר הרצון הזה. לכן הציווי לעשות הכל ההפך ממה שהיה מקובל עד כה בציוויליזציה אינו בר ביצוע. אבל הניסיון לעשות זאת אפשרי והרסני מאין כמוהו

״לא נולדתי״

לשאלה בגוגל ״כמה הפלות מתבצעות בארה״ב״ עלה מייד מאמר שהארץ תרגמו מה״ניו יורק טיימס״: ״… לפי הערכת המכון, בשנת 2017 בוצעו 862 אלף הפלות בארה"ב – כמעט 200 אלף פחות ביחס לשנת 2011.״  אלו נתוני מכון  שתומך בזכות ההפלה, שבעיניו תפוקת רצח עוברים של פחות ממיליון –  זו  התופעה המדאיגה. המאמר מתנחם בהשערה, שהפלות רבות מבוצעות באמצעות גלולת היום  שאחרי.   ״לאבד הורה אחד ״ אומרת הדודה הזקנה לגיבור היתום של אוסקר ווילד ב״חשיבותה של רצינות״, ״זו טרגדיה.  לאבד שני הורים, זה כבר חוסר אחריות״. על אותו משקל, הפלה היא לעתים כורח עצוב של מציאות. הפלה כערך שיש לחגוג, למדוד בכמויות של מיליונים ולהצטער על ירידה בתפוקה –  זה כבר חוסר אחריות של חברה שאיבדה את שפיותה. ללמדנו, שגם טירוף רוצה לשרוד ולהתרבות, קדמת הפרוגרס דוחפת להעלאת גיל העובר הזכאי להיות מומת עד לרגעים (לימים?, שבועות?)  שאחרי הלידה.

חוסר האמפטיה המוחלט כלפי היצורים האנושיים, שחסרי ישע מהם – אין,  לא פוסחת גם על ישראל, שמעניקה הקלות על רצח תינוקות עד גיל שנה ע״י האם . בישראל היום, אם שרצחה תאום אחד תשתחרר תוך חמש שנים מהכלא, ותספיק לקבל חזקה על התאום ששרד, תחת חוק ׳חזקת הגיל הרך׳.

אל תתרבו, בשם הקיימות

״קיימות״ היא הציווי ״אל תתרבו״, כדי לא להגיע לרצח עוברים או תינוקות מוטב לא להתרבות מלכתחילה. כשרעיון הקיימות הוצג לפני כמה עשורים  מטרתו הוגדרה ״להעביר לצאצאים שלנו עולם במצב טוב לפחות כפי שקיבלנו אותו״. כיום מטרת ה׳קיימות׳ היא הימנעות מהולדת צאצאים, כדי לא להעלות את חרון אפו של מזג האוויר.

המכון למחקרי ביטחון לאומי, הinss פורסם מחקר תחת הכותרת ״ריבוי אוכלוסין כגורם מערער יציבות המניע שינויי אקלים במזרח התיכון( 19 )Feb 2021 ) שמאשים: ״ … כל ילד וילדה בכדור הארץ נולדים עם טביעת רגל פחמני״.

מעבר למסר הפרדוקסלי לא להתרבות למען צאצאינו, ה״תובנה״ הזו מייצרת הלך רוח עויין לעצם קיומם של משפחות מרובות ילדים, או בכלל, נגד ילדים. ואני מעזה להעלות את ההשערה ששנאה נקמנית לילדים שהעזו להיוולד היא לפחות אחד המניעים באיוולת המוחלטת לנסות לפתור את בעיית משבר האקלים על ידי הפחדה ממסדית של ילדים מפני קטסטרופה אפוקליפטית בממדים תנכיים, שלא תורמת כלום כפתרון, למעט פגיעה בבריאות נפשם הרכה  ולהעלאת חתימת הפחמן בשימוש במכונות כביסה לאחר שאחוזים רבים מהם חוזרים להרטיב במיטה. 

לפחות חלק מתופעות השנאה החולנית של המחנה הפרוגרסיבי כלפי מזרחיים, דתיים וחרדים היא בשל ריבוי הילודה באוכלוסיות הללו. זה נטען לא פעם בגלוי. (ערבים לעומת זאת יולדים ילדים ללא טביעת רגל פחמנית, מן הסתם).

לשריפות בקליפורניה יש ללא ספק טביעת רגל פחמנית. האסון הגיע לממדים הללו לאחר שהממשל ערך שם את הניסוי  הפרוגרסיבי בעולם, במסגרתו העביר תקציבים משירות הכבאות לתוכניות פרוגרסיביות כמו עידוד חסרי-בית, הגירה לא חוקית וערכי שוויון שעל פיהם נשכרו כבאים לא כשירים, על פי העדפות מיניות ויובשו מאגרי מים להגנה על דג מזערי בשם ״סמלץ׳״, כמה אירוני, מפני סכנת הכחדה.

כשפרצו השריפות, הן התפשטו בשל העדר מים לכיבוי, אינספור בעלי חיים נשרפו יחד עם מאות אלפי דונמים של חורש, עלו באש הבתים המפוארים ביותר, הזיהום הסביבתי של העשן התעלה על כל הפעולות להימנע משימוש באנרגיה ולבסוף התגלה שחלק מהשריפות  אלו הצתות מכונות של חסרי-בית מהגרים לא חוקיים. מבחינתם של המושלים המטרה הושגה:  הם נפטרו לחלוטין מעקרון המציאות של הרציונליות הביצועית.

הגירה בלתי חוקית – נקמה בילדים

ובישראל בהתאם, בשם הערך הנאור לקליטת מסתננים לא חוקיים, נרמסו ללא רחם זכויותיהם של ילדי דרום ת״א לביטחון אישי. בתי הספר שלהם נלקחו וניתנו לילדי מסתננים, מרחב המחייה הציבורי שלהם נחמס ע״י כנופיות של נוער אפריקאי תלוש ואלים, הם הופקרו למעשי אלימות יומיומיים מתוך שנאה גזענית של הזרים כלפיהם וכל ניסיון מחאה להגן על ילדי המדינה האלו נתקל באלימות משטרתית ובהוקעה כ״גזענות״.

גם זכויות היתר שמקבלים ילדי המסתננים לא נועדו לטובתם, גם הם כלי שמנוצל צינית נטולת חמלה למטרות פוליטיות ליצירת חיכוך תמידי באמצעותם. לאיש לא אכפת מהם. במיוחד לא לארגוני החמלה שמנצלים אותם למטרתם.

בכל המערב, מדיניות ההגירה הלא חוקית חסרת ההבחנה של הפרוגרס אחראית לפשעים כנגד הקטינים שבאוכלוסיית האנושות:

על פי הערכות סנטורים רפובליקניים, נעלמו עקבותיהם של  כ- 300 אלף ילדים שחצו לבדם את הגבול הפרוץ ממקסיקו לארה״ב.  גם אם המספרים נופחו במאות אחוזים – המציאות עדיין מעוררת אימה – מה עלה בגורלם? לידי מי נפלו, ולשם מה? למרבה הזוועה, ילדים הם מטבע עובר לסוחר וכפי שאמר אחד מהפושעים, יתרונם  על סחורה הוא שילד ניתן למכור יותר מפעם אחת. איש אינו מכחיש קיומם של כנופיות סחר בילדים  לצורכי מין, עבדות, התעללויות סדיסטיות, סרטי סנאף ורצח. אך אלו  לא רק שלא טופל ע״י  הממשל הפרוגרסיבי בארה״ב  ,מרבית היוזמות הפרטיות להצלת ילדים נתקלו בחסמים וברדיפות משפטיות

באנגליה, במשך כמה עשורים, כנופיות מהגרים פקיסטניים  בכ50 אזורים עסקו בשידול לזנות של קטינות אנגליות לבנות .הילדות והנערות מבתים מעוטי יכולת פותו בתחילה, לאחר מכן יצרו לבן תלות מוחלט בשובייהן שהפכו אותן למכורות לסמים, וניצלו אותן מינית לאורך זמן, בדרכים הזוועתיות ביותר וסחרו את ״שירותיהן״.

כולם ידעו. הפוליטיקאים באנגליה שהפכו תלויים לחלוטין בקולות המוסלמים, עשו עסקאות על גבן של אותן ילדות; המשטרה קיבלה הוראה מלמעלה לא להתערב; הציבור דוכא והושתק ומי שלא שתק, כמו טומי רובינסון. -נכלא שוב ושוב והוכפש, למען יראו וייראו. לאחרונה, גם לאחר התערבות ממשלו של טראמפ העניין, ממשלת הלייבור הפרוגרסיבית באנגליה הצביעה נגד הקמת ועדת חקירה.

כנופיות של מהגרים מוסלמים (ולא רק) לניצול מיני וסחר בילדים מתגלות בכל מקום שבו הגירה כזו הצליחה לבסס כוח פוליטי במערב. לטענת שפי פז – ישנן לא מעט ראיות לניצול מיני ואפילו סחר של ילדות צעירות שברחו מהבית, ע״י כנופיות של מהגרים סודנים. החברה הישראלית מעלימה עין בין היתר משום שכשאנחנו כבר נחשפים לתופעה היא נבלעת בתוך הבעיה המוכרת יותר של זנות בכלל.

שאלו עצמכם מדוע פמיניסטיות שנלחמות ב׳תרבות האונס של הפטריארכיה׳ בחברה היהודית בישראל לא מגלות התעניינות במעשיהם של זרים מתרבות שבה אונס הוא מעשה לגיטימי לעולל לשבטים זרים או כאקט מלחמה.

״איזו חברה אינה רוצה להגן על ילדיה?!״ זעק לאחרונה חוקר ומחוקק בריטי ממוצא הודי לנוכח האדישות כלפי אלפי הקטינות שנפלו, ועדיין נופלות קורבן לכנופיות האונס הסדיסטיות.

השנאה לילדים – קנאת אחים נוסח קין והבל

הפסיביות בכשל ההגנה על ילדניו נפגש בסנטימנט אקטיבי יותר לפגוע בהם במכוון.  מתחת למעטה הדק  התרבות, זרמים תת קרקעיים מודעים למחצה של שנאה נקמנית כלפי ילדים  שהולכת ומקבלת צורה של נקמנות סדיסטית מוסווית בטענות לזכויות אדם.

מצד אחד, מופעל  על החברה לחץ ל״ביגור״ ילדים קטנים: חשיפתם למיניות מגיל גן; דרישה מפעוטות ״לבחור״ מגדר, הורדה תמידית של גיל ההסכמה לפרוצדורות רפואיות בלתי הפיכות ללא ידעת והסכמת הורים, פוליטיזציה במוסדות חינוך, החדרת אג׳נדת האקלים לבתי ספר, תוך הפחדה מקץ העולם, וכפי שעוד אראה. -הסכמה להמתת ״חסד״ ללא אישור הורים.

מצד שני, אותם גורמים בדיוק מובילים במקביל  לאינפנטיליזציה של האוכלוסייה הבוגרת . ראינו זאת, למשל, כשקמפוסים בארה״ב הקימו מרכזים לתמיכה נפשית לסטודנטים בוגרים שהתקשו לעכל את העובדה שנבחר נשיא  לא מקובל עליהם, עם פינות ליטוף חיות פרוותיות לצד עידוד סטודנטים מגודלים להגיב בהתפרצויות זעם שאופייניות לגיל שנתיים לשמע רעיונות שהם לא אוהבים.

אני מעזה לשער, שככל שהבוגרים הופכים ילדותיים יותר, כך היחס לילדים ממשיים הופך דומה יותר לקנאת אחים, כמתחרים מאוסים על אהבת הממסד, המתחזה למלא תפקיד של הורה, על הזכות לאמפטיה, לחמלה, אכפתיות, הגנה ו״עירסול״. לא מן הנמנע שהתינוקות המגודלים שיוצרת האקדמיה ינסחו מניפסטים כנגד תינוקות פריבילגיים שחושבים שמגיעות להם זכויות יתר רק כי נולדו מאוחר יותר… זו תהיה רק הרחבה קטנה של המושג הפרוגרסיבי, ״גילאיות״.

דילול האוכלוסיה המערבית 

בין אם מדובר בתיאורית קונספירציה או שיושב אי שם איזה מיליארדר פסיכופת בעל מבטא גרמני, דילול האוכלוסייה זו התוצאה הממשית, שפועל יוצא ראשון שלה הוא החשש האמיתי להביא ילדים לעולם שכזה.

הסיבה להעדר הצורך בהנחת ״מהנדס-על״ היא העובדה שכל אחד מאיתנו נושא כבר לפחות מוטציה אחת של  וירוס הפרוגרס. רבים מאיתנו למשל מאמינים שיש משהו נאור או מתקדם בכניעה לאג׳נדות של ארגוני להט״ב, למרות שאחרי הפמיניזם הרדיקלי – הם המוטציה הקטלנית יותר של הוירוס הפרוגרסיבי ועם כל הנזק העצום שהפמיניזם עולל לילדים – אג׳נדת הלהט״ב זו ועידת ואנזה של שואת הילדים

להט״ב: אוכלוסייה מעוקרת ומסורסת לא מייצרת עקבות רגל פחמניות

קצרה היריעה מלמנות את כל פשעי אג׳נדת הלהט״ב כנגד האנושות בכלל וכנגד ילדים בפרט. עקרי הדברים הם: מרגע שהותר לארגוני להט״ב להשפיע על ילדים דרך גנים, בתי ספר, תוכניות כמו ״חינוך למיניות בריאה מגן עד י״ב״ כניסת ״תנועות נוער״ להטביות לכיתות, וכלה ב״חודש הגאווה״ –  צריך להיות ברור לפחות שהארגונים הללו לא עוסקים ביישוב זכויות של מיעוט קטן באוכלוסייה עם בעיות ייחודיות אלא שעיקר עיסוקם הוא בעיצוב תפיסות מין, מגדר, יחסים בין המינים של כלל האוכלוסייה.

כך, במקום שמוסדות החינוך יצמיחו בוגרים הרואים את עתידם בהקמת משפחה המורכבת מבני זוג משני המינים החיים יחד מתוך אמון בסיסי ומסוגלים להוליד ילדים ללא סיוע ובלי טובות מאיש –  אג׳נדות המגדר והלה״טב  מעוררים שנאה בין המינים, מבלבלים על ילדים את זהותם המינית, ואם תבדקו , תגלו שסוג ההורות היחיד שזוכה לעידוד הוא הזכות של חד מיניים לאמץ ילדים.

כך הורסים לכל ילדינו את היכולת למצוא את זהותם המינית הנורמטיבית, מבלבלים ופורמים כל מה שנחשב בחברה ובמיוחד בעיני הוריהם – נורמטיבי, מטיב ומועיל להם; כמו כל כת וכל שלטון פשיסטי מוקנים  ערכים הפוכים למסורת ולהיגיון שיוצרים  פער דורות שאינו ניתן לגישור ולניתוק מההורים; בשם ה״קבלה של האחר״ כלל הילדים  משודלים להתנסות להיות פעילים מיניים מגיל גן [בתוכנית למיניות ״בריאה״ משדלים ילדים לאוננות] ; משדלים אותם להתעניין ביחסים חד מיניים בגילאים שעוד טרם חוו משיכה מינית למין כלשהו; ילדים ״מטופלים״ ע״י הממסד ״להתאמה מגדרית״ מאחורי גבם של ההורים ובלא ידיעתם כך שההורה אינו יכול יותר להגן על ילדיו.

במסגרת האג׳נדה, כלל הילדים החל מהגן משודלים להאמין שייתכן שנולדו בגוף הלא נכון. חלקם אכן יפלו שולל ויועברו  לטיפולי המרה אלימים שיסרסו ויעקרו אותם באופן בלתי הפיך, לעתיד ללא זוגיות, ללא הנאה מינית, ללא צאצאים, עם תלות לכל החיים בהורמונים נוגדי גוף וניתוחים חוזרים ונשנים.

משרד החינוך מתיר לצוות הפדגוגי להתעסק במיניות של הילדים ללא ידיעת ההורים וכך במקרים רבים – כמו במקרה המפורסם של  בנו של איילון מאסק – נוצר  נתק  מההורה שהיה יכול  להגן עליהם. זה אכן מעורר גם חשש מפני הפקרתם לפדופילים אבל זה כבר החשש החמור פחות. פדופילים למצער אוהבים את הילד ורובם לא רוצים לקצור ממנו איברים חיוניים , הנוטלים ממנו את הזכות להולדה בעתיד. 

הקורבנות הללו הם  הפתרון המוחלט לבעיית ה״פרודוקציה והרה-פרודוקציה״ : גם לא ישכפלו את עצמם וגם לא ימשיכו את תרבות  ההורים.

לשאלה המתבקשת, ״אם כל זה נכון למה לא שומעים על כך?״ נזכיר, שמעתם על כך. אתם מכירים לפחות חלק מהתכנים שמשווקים ב״חודש הגאווה״, אתם יודעים על ״שעת סיפור עם דראג קווין״ לילדי גן. אתם יודעים גם להישמר משאלות , לא כל שכן, הבעת התנגדות, כי גם את המחיר החברתי שתשלמו אתם יודעים. כמו עם כנופיות האונס הפקיסטניות, גם אתם מדחיקים.

רובנו עדיין טועים בהענקת אמון בממסד הרפואי והחינוכי, מאמינים שאם פשעים כאלו היו קורים בסדר גודל משמעותי, התקשורת הייתה חושפת אותם, מישהו היה אומר משהו. לא ייתכן שכולם היו שותקים. ואם זה קורה, יש לזה וודאי הסבר מקצועי משכנע.

רוב ההורים נוטים לשכנע את עצמם שייתכן שילדים כאלו נולדים להורים אחרים, אלא, שכל אחד מהילדים ה״אלו״ לא היה ״כזה״ עד ששודל להאמין בכך. הסיבה הפשוטה לכך היא שאף אחד לא יכול להיוולד בגוף לא נכון, הרעיון אינו אלא שימוש מוטעה בשפה, ושגם אם כן,  כריתת  איברים בלתי הפיכה, עיקור וסירוס כדי להתאים נראות חיצונית לתפיסת מציאות ילדותית יכול להיות רק אקט של טירוף סדיסטי מפלצתי.

״התאבדות זה  ללא כאבים״ (מ.א.ש רוברט אלטמן 1970)

אם עד כה לא הצלחתי לעקור מכם את החשק לקונפורמיזם פרוגרסיבי, הנה שני מקרים שמסוגלים עדיין לזעזע, כי טרם נורמלו בישראל

מאט וולש [״מהי אישה״] הציג סרטון שהפך ויראלי שמופץ ע״י פרוגרסיבים שחוגגים אותו כניצחון: בסרטון רואים נערה נכה עם פיגור שכלי עמוק,  מציגה חזה כרות שדיים, תוך השמעת נהמות מחרידות  כתחליף לדיבור. נהמות אלו תורגמו על ידי אמה כך: ״אני אחראית על ההחלטות שלי בעצמי״ כשהאם טוענת שבתה, פגועת המוח, מסוגלת לבטא רצונה לחזה כרות שדיים, ברהיטות, באמצעות אותן נהמות. כריתת שדיים, אגב, זה בין היתר הליך מורכב וכואב שלצידו לא מעט סיבוכים.

הזוועה האחרונה מגיעה מקנדה. במשך שנים פועל שם ארגון בשם maid  שמעניק שירותי המתת חסד. בתחילה הורשה לסייע רק לחולים סופניים, עם הזמן התרחב השירות לכלל האנשים שחייהם אינם ראויים לחיותם – נכים, עניים, חסרי בית, בעלי בעיות נפשיות.

עם הזמן, ממשלת קנדה החלה להפנות לשירותים של הארגון את אלו שפנו לסיוע רפואי, כלכלי או נפשי, כשהעכבה המוסרית האחרונה שנותרה היא הימנעות ממתן טיפול לאנשים אובדניים. כי מה הטעם לסייע לאנשים שרוצים למות, למות?

 בעת כתיבת שורות אלו מתקיימים דיונים קדחתניים בקנדה, במטרה להרחיב את שירות המתת החסד לילדים החל מגיל שנה. מאחר שהשירות הזה מציף  בסרטוני פרסומת שמבטיחים פתרון אידאלי לבעיות החיים, זה כבר יצר תרבות בקרב בני נוער, שהתחייבו זה לזה ״לעשות את זה יחד״. לעת עתה, עליהם להמתין לגיל 18, גיל הסכמה שבו הורים לא יכולים להתנגד ל״רצון״ ילדם למות…

בקרוב, השירות מלא החמלה הזה יגיע גם לתינוקות.

*

השאלה שאולי הכי מעניינת אתכם היא – מה המצב בישראל והאם אפשרי שהטירוף הזה יגיע לפה.

התשובה ברורה:  נגיף הפרוגרס כבר כאן, לא סתם – הוא שולט במוסדות שלנו. אז, חלק מהזוועות בהחלט מתחוללות פה, רובן בסתר ותחת מעטה של שתיקת התקשורת. השאר גם יגיע, משום שקיומו של וירוס מבטיח התפרצות מגיפה

קשה עדיין להאשים את מרבית המזדהים עם הפרוגרס או אלו שאימצו חלק מ״ערכיו״. בינתיים יש להניח חזקת חפות לאנשי המקצוע בחינוך, במוסדות בריאות הנפש והגוף  – ואולי אפילו לחלק מהקצבים כורתי האברים. משום שכל עוד אין שיח ציבורי ואין שום ביקורת – הם בסך הכול  קונפורמיסטים שממלאים פקודות ומגינים על פרנסתם…

אבל כבר מזמן הגענו לרגע האמת שבו כל אחד אמור לשאול את עצמו – עד כמה חשוב לי יותר להיות ״נורמטיבי״ מאשר לא לשתוק למול שואת הילדים?