בשנים האחרונות אנחנו שומעים חדשות לבקרים על פסיקות בג"צ שנעשו בהתאם לחוק הבינלאומי, כמו גם התערבותו של היועץ המשפטי לממשלה – שפוסל הצעות חוק שלא לדעתו לא יצליחו לעבור אותו.
הבעייה היחידה היא, שאין דבר כזה "חוק בינלאומי".
למעט "האג" – שסמכויותיו לא באמת מתוקפות, ואמנות שונות של ועדות או"ם, שכל מדינה רשאית לחתום עליהן או לא – לא קיים מוסד כזה.
אין בו שופטים. אין ספר חוקים בינלאומי, אין גוף שיאכוף את הפסיקות – שאינן בנמצא.
הכל – פיקציה. אולי פיקציה בינלאומית ממש, אבל פיקציה.
בעשורים האחרונים ישנה תנועה עולמית גדולה מאד וסוחפת מאד – של השמאל הפרוגרסיבי העולמי, שמבקש לחסל את הגבולות וליצור חברה אחת, אוניברסלית. זהו החזון.
מתוכו נולד שיח זכויות אדם. ללמדך "אדם" ולא "אזרח". ללא גבולות אין לאזרח זכויות יתר על פני כל אדם אחר – מסתנן מכל סוג – ולמעשה אין יותר "מסתננים" בעולם ללא גבולות.
עד לא מזמן, חוקים, היו חוקים של מדינות. רק למדינה היתה ההסמכות לחוקק והכוח לאכוף, וזה מה שמתקף את החוקים. כל עוד החזון של עולם ללא גבולות לא נתממש, אין מה שיתקף חוקים שאינם חוקים של מדינות.
אבל אין זה משנה כלל, שאין דבר כזה "חוק בינלאומי" – אם שופטי בג"צ מתייחסים אילו כאילו הוא קיים – ואז מתקפים את הפסיקות שלהם בשמו. ככל שיותר בתי משפט עליונים במדינות דמוקרטיות יאמצו את ה"חוק הבינלאומי" – שלא קשה לנחש את "רצונותיו": העדר העדפת אזרח על פני אדם ובמקרים רבים – העדפה מתקנת – כך בית דין בינלאומי יהיה יותר קיים: החוקים שלו ילכו ויתבהרו. ויהיו יותר מובנים מאליהם, והפסיקות בהתאם לאותו חוק בינלאומי יתממשו בעולם הממשי: מסתננים למדינות יקבלו הגנה וכך מסתננים נוספים ימשיכו לזרום – עד שיהיה ערבוב אתני-תרבותי מוחלט בכל מדינה.
יש לזה השלכות דרמטיות על המציאות הממשית.
ואז גם בסופו של יום, לאחר שהחוק ההבינלאומי הפך להיות עובדה מוחלטת בדימין הקולקטיבי- מישהו כבר גם יקים את המוסד, יבנו בניין גדול ויפה, יאיישו בשופטים, יכתבו את החוקים שהיו עד כה רק בתודעה ואיש לעולם לא יחשוד – שלא תמיד לא היה שם, שריר, וקיים ואמיתי ומוצק , מובן מאילו שאין עליו חלוק.
כמו שהיום ברור לנו שקיים גבול בין מדינות למרות שאינו אלא קו מצוייר על מפה. וזה יהיה באמת סופן של מדינות הלאום.
אם חשבנו, שמה שקיים בדימיון נמצא בדרגת קיום פחותה ממה שקיים "באמת" – קשה יהיה לתקף את זה. כי החוק הבינלאומי משפיע על כל כך הרבה אספקטים דרמטיים בחיים שלנו, שהעובדה -שאין מוסד כזה באמת -היא זניחה יחסית לתופעות הרבות שהמוסד הלא קיים הזה מייצר.
משמע, שהחוק הבינלאומי הוא יישות לא קיימת בחומר, אבל מתממשת בכל ההיבטים של החיים, כיישות עליונה שופטת, מתקפת את חוקיה מעצמה, מענישה, – ושאת הסימנים הממשיים לקיומה רואים במציאות. קשה שלא לראות, שחוק בינלאומי דומה בכל- לאלוהים. ועל פי אותם קריטריונים בדיוק – אלוהים קיים אף יותר: אמונה באלוהים היא בת אלפי שנים, תרבויות רבות ושונות האמינו בקיומו ופעלו מתוך האמונה – יצאו למלחמות בשם אלוהים,הרגו ונהרגו בשמו, הקימו בתי תפילה, בתי מדרש ומוסדות שלא היו נבנים לולא היתה אמונה בקיומו, ישנם ספרי חוקים שכתובים על שמו , ואנשים חיים על פיהם מבלי להטיל ספק באמיתותם, מה עוד צריך כדי להוכיח, שאלוהים קיים? הרי אינו חומר, ואינו נתפס ישירות בחושים, רק פועלו מורגש. ממש כמו חוק בינלאומי.
גם כאן, האמונה היא שמתקפת אותו, ואוכפת את ציוויו באמצעות בני אדם הממונים על האכיפה בשם החוק: כוהני דת החוק הבינלאומי. – שופטי בג"צ בכל מדינה- עד לבנייתו של בית המקדש הבינלאומי הממשי.
חוק בינלאומי הוא אלוהות אחת ויחידה. ואם ניתן לזה להמשיך להיות מדומיין, נמצא את עצמנו כלואיים בתוך דת אחת, שיש לה כוהנים כל יכולים- שקובעים בכל רגע מהו רצון האל-הבינלאומי – ולהבדיל מאלוהים הקודם, שהיה קצת מעורפל בתביעותיו ופתוח לפרשנויות – הדת החדשה כבר לא תרשה זאת יותר.
שבת 12 נובמבר 2016
טעון גיבו"ח - גלי בת חורין 