"פוסט-אמת" הוא פייק-ניוז

 בנובמבר 2016, טראמפ עדיין לא הושבע ועיתון "הארץ" העלה טור מאת אליסון פלאד, מ"הגרדיאן"  תחת הכותרת: חן השקר: "פוסט-אמת" היא מלת השנה של אוקספורד

וכך יצא, שאחרי כמה עשורים שבהם הפוסטמודרניזם,שבמהותו רואה במושג האמת המצאה, שאינה אלא ביטוי לתשוקתה האפלה של התרבות המערבית לבסס את סמכותה כבעלת בית  יחידה על הרעיונות תוך הדרת נארטיבים של תרבויות אחרות ושהתעקשות על עצם קיומה של אמת  לוגוצנטריות  אינה מוסרית-  החוגים האיטלקטואלים במערב גילו לפתע שהאמת קיימת, ושדונלאד טראמפ ותומכיו – הם אלו הבוגדים בה:

"נסיקתו של דונלד טראמפ והברקסיט תרמו לבחירה במלה, המתארת מצב בו "לעובדות אובייקטיביות יש פחות השפעה בעיצוב דעת הקהל מאשר לפניות לרגש". השימוש במלה גדל השנה באלפיים אחוז בתקופתם של דונלד טראמפ והברקזיט, מילוני אוקספורד לא מצאו מונח ראוי יותר לתואר "מלת השנה" מאשר "פוסט־אמת  (post truth). המונח מוגדר במילון כשם תואר "המתייחס לנסיבות או המסמל נסיבות שבהן לעובדות אובייקטיביות יש פחות השפעה בעיצוב דעת הקהל מאשר לפניות לרגש ולאמונה האישית".

התיאור החמקמק הזה מייצר אקרובטיקה מילולית, כנראה משום שכותבי הערך המילוני לא יכלו להרשות לעצמם להצטייר כמי שמאמין בקיומה של "אמת", ולהסתכן בכינוי הגנאי "ריאליסט נאיבי"  ועם זאת היה נחוץ  לערוך "נישואיים זמניים" עם המושג, לצורך שימוש ייחודי ונקודתי:  קעקוע  אמינותו של טראמפ ומיתוגו כשקרן.

כך נוצר מצב אבסורדי שהאמת קיימת כענן בודד אך ורק מעל לראשו של טראמפ  – וגם שם –  רק על מנת לטעון – להעדרה.

hqdefault
מי שמע אי פעם  שפוליטיקאים ישקרו בזמן מערכת בחירות?!

התדרדרות מעמדה של  האמת במאה ה-20

בתחילת המאה ה-20, יצא לאור ספרון קטן, שתלמידיו של ברנש שוויצרי בשם פרדיננד דה-סוסיר פרסמו לאחר מותו. לספר קראו "קורס בבלשנות כללית" והוא עסק, באופן לא מפתיע, בבלשנות.

בנוסף הוא גם שינה לחלוטין את העולם ובאופן שהשפיע וממשיך להשפיע עד היום על חיינו, גם על של אלו שמעולם לא שמעו על פרדיננד.

דה-סוסיר לא התכוון לשנות את העולם. כל מה שטען היה שיהיה יותר מעניין לחקור את השפה לא על פי ההסטוריה של המילים אלא את מערכת היחסים בין מילים לבין עצמן.

המהפכה שקרתה עקבות זאת היא הגילוי, שהשפה לא בנויה מסימנים (מילים) שמצביעים על אובייקטים שמחוץ לשפה, אלא מסימנים המקבלים את כל משמעותם מתוך היחסים שסימנים מקיימים –בינם לבין עצמם.

זה הפך את כל המציאות ה"חיצונית" ללא נגישה כלל.

הציור "בגידת הדימויים" (1929) של רנה מגריט מציג מקטרת. הכיתוב בציור אומר "זו אינה מקטרת".

the_treachery_of_images

ברור, שזו אינה מקטרת. זה ציור של מקטרת. אלא שגם זה לא מדוייק. בפסוק האומר  שזהו "ציור של מקטרת" – ה"מקטרת" אינה מקטרת, אלא מילה המילה היא סימן, שמצביע לכאורה על אובייקט הקרוי "מקטרת". כך שגם הציור אינו ציור שמייצג מקטרת, אלא שמייצג מילה.

אך האם המילה מוסיפה לנו יידע על קיומו במציאות של  האובייקט "מקטרת"?

כשחושבים על מקטרת, אין לנו מקטרת בתוך המחשבה, אלא רק מושג: מקטרת. כל הידע שלנו בנוי ממושגים בלבד, שמקיימים מערכות יחסים וזיקות – רק בינם לבין מושגים אחרים. שגם הם לא מייצגים כלום במציאות. מילה אינה מצביעה, כפי שחשבו עד כה – על אובייקט. היא רק מייצרת מושג בתודעה שמקבל את משמעותו על ידי היחסים בתוך הסטרוקטורה שבה נמצאים מושגים אחרים כמו : 'אביזר', 'עישון', 'עץ', 'לא-סיגר', 'לא-סיגריה', 'גבריות'  'קטן', 'חום'  – טקסט!

145855754256efd2661cf68

אזי מתברר פתאום שאין לנו שום מושג על המציאות. יש לנו מושג, רק על מושגים! זה הרגע ההסטורי שבו התפוגגה המציאות בענן עשן  של "מקטרת".

הגילוי המבהיל שאין מציאות אלא רק טקסט, היה בו רגע קצר של אופוריה. האופוריה נקראה סמיוטיקה:  המדע שעוסק וביחסי הגומלין של סימנים בינם לבין עצמם בתוך סטרוקטורה..

הרעיון היה, שאם המציאות כולה אינה אלא טקסט פתוח לפרשנות, ומאחר שבני אדם שולטים במילים, אז אם רק נפעיל שליטה על השפה, נוכל לגבש שליטה מוחלטת בכל אספקט של מה שאנחנו מכנים מתוך רשלנות אינטלקטואלית נאיבית: "מציאות". אם תרצו, פה נולד גם הפוליטקלי-קורקט.

אלא שהרגע השמח הזה חלף ברגע שסטרוקטורליסטים תפסו פתאום, שהם שכחו דבר אחד קטן:  אם הכל רק טקסט, גם האדם – זה שאמור לכונן מציאות בעזרת טקסט – גם הוא אינו אלא תוצר שמכונן על ידי טקסט, כשהכוחות השלוטים על השיח, שולטים גם בו.  ומפה החל ייאוש אפיסטמולוגי אמיתי עם סממנים של פניקה:  לא ניתן לדעת- כלום ואי אפשר לברוח מתוך כבלי השפה ומהדכאנות של השולטים בה.

כך נולד זרם הפוסט-סטרוקטורליזם על ידי סטרוקטורליסטים שנגמלו והתבגרו מאשליית הסטרוקטורליסטים באשר לקיומם היציב לכאורה של מושגים בעלי משמעות קבועה – שאמנם לא נגזרת מתוך "מציאות"-  אך נטענת במשמעות על ידי צמדים מנוגדים.  מרגע זה, בשנות השבעים של המאה שעברה, מושג "האמת"  כבר לא קיים יותר אפילו לא  כניגוד למושג השקר.

וכך, בסביבות שנות ה-60 של המאה הקודמת-  הושלם המהלך של הכחדת מושג ה"אמת"- שהחל ניטשה כאשר "הרג" את אלוהים והזכיר לנו שמרגע זה אנחנו בני התמותה, נמצאים לבדנו בעולם מבלי שיישות חיצונית לנו תתקף לנו את המושגים. בכל חוגי מדעי הרוח במערב, המילה "אמת" הוכנסה לתוך מרכאות כפולות, לאמור: "אמנם אין ברירה לעיתים אלא לעשות שימוש פופולרי במילה הזו, אבל אנחנו  מודעים לכך שאינה אלא אשלייה מגוחכת".

הוגים שעדיין התעקשו לדבר במונחים של "אמת" – כאילו היא קיימת, אובייקטיבית וניתנת להשגה-  נקראו "ריאליסטים נאיביים", רק משום שהכינוי "מטומטם ללא אפשרות חנינה" אינו עונה על כללי הנימוס המקובלים  בחוגי האליטות.

מוזר, שאנשי אוקספורד, כותבי הערך  "פוסט-אמת" לא היו ערים לכך שעידן הפוסט-אמת  נמצא כאן מזה 40 שנה.

אין אמת, הכל פוליטי

מישל פוקו ב"המילים והדברים" ( 1966) טען ש"אמיתות" הן  אוסף מוסכמות בתוך "שיח" שהתפתח במקום מסויים, בתקופה מסויימת , בחברה מסויימת– שכוננו על ידי האנשים שהיו חזקים מספיק לקבוע "אמיתות" כאילו הן קיימות ואפילו "נצחיות"  וגם היה בכוחם להדיר מהשיח את החלשים הלא רצויים שהיו יכולים לשמש אופזיציה ל"אמיתות".

אמיתות מדומות אלו, כינה פוקו "אפיסטמות": דברים שאנחנו "יודעים" משום שהסכמנו (בלי להיות מודעים לכך) שהם אמיתיים. פוקו גם תרם את הדיספלינה החדשה "ארכיאולוגיה של היידע" ובמחקריו הראה, שאמיתות שנראות לנו היום כמוחלטות ונצחיות היה להן, למעשה, רגע הולדת, שלפניו הן לא היו קיימות.

למשל האופן שבו אנחנו תופסים היום את עצמנו כסובייקט נפרד מהעולם –  לא רק שאינו מחוייב מציאות, אלא שהוא המצאה מאוחרת למדי  מהמאה ה-17, על ידי רנה דקארט. ולפניו, תפיסת האדם את עצמו היתה שונה בתכלית. בעידן הפוסטמודרני, הסובייקט הפך להיות מושג של "אני נזיל הנשלט על-ידי קודים תרבותיים משתנים." (מתוך האינציקלופדיה  של הרעיונות)

האמת, על פי פוקו אינה מעוגנת  או מתוקפת "חיצונית", היא רק טקסט, שהתגבש במקרה לכלל מוסכמה לוקלית. ה"אמת" אינה אלא מה שאומרים אלו, שהם חזקים מספיק לקבוע מהי. אין אמת באמת, אין מציאות, אין אדם – יש רק פוליטיקה. הכל פוליטי – המציאות היא מאבקי כוחות על שליטה על הפרשנות שלה.

אחד הכלים הפוליטיים פותחו על ידי תלמידו של פוקו, ז'אק דרידה: "דה-קונסטרוקציה" – הוא שיטה לקריאה החותרת תחת הטקסט ("מה המשורר לא התכוון באומרו אבל חשף לא בכוונה") במטרה לזהות  לנכש מהם את האפיסטמות (או ה"מיתוסים" על פי רולן בארת, או "נרטיב" המוכר לנו כאלטרנטיבות פרשניות לאמת)- שהוטמעו מבלי משים לתוך השיח  והמנציחים את הדרת החלשים.

המטרה השאפתנית היתה לנקות את השיח ולפנות בו מקום גם לאלו המודרים ממנו.  ("קריאה פמניסטית" בחוגי- מיגדר למשל, היא קריאה בטקסטים על מנת ל"דוג" מהם את הייצוגים של  שנאת נשים, הנמצאים בתת-המודע של הטקסט וכך ממשיכים לפעול את פעולתם במחשכים. לכן למי שנדמה לו כאילו הן רק מחפשות להעלב משטויות- לא תופס – שעל פי תפיסתן כאשר גבר יושב באוטובוס (טקסט) ומתרווח לו באדנותיות-  מבטא, מפגין וגם ממשיך להפיץ את תחושת הביטחון שהתרבות המערבית טבעה בו – נעצם היותו גבר, שליט מוסדות הכוח של השיח).

במקביל ממש פעלו גם הנאו-מרקסיסטים (אסכולת פרנקפורט) לקעקוע מושג האמת. הם אמנם לא סברו שאין אמת, להפך, המטריאליזם הדיאלקטי  נחשב  אמת מדעית, אלא שתחת הקפיטליזם המאוחר  כולנו חיים בתוך מעין "מציאות מדומה" ("אידאולוגיה" "מבנה-על")  שהונדסה על ידי מוסדות כוח מסוג אחר – מגה-קפיטליסטים השולטים על התעשייה, על אמצעי התקשורת והתעמולה – ומכוננים את תודעת ההמון על ידי אינדוקטרינציה להאמין שהוא חי בתוך מציאות ממשית, שבה נדמה לו שהוא בעל חירות ולמעשה – מפאת תודעתו הכוזבת לא מבין שהוא משועבד כל-כולו ל"מכונה"-  מנגנון אמצעי הייצור והפך חד ממדי.

לואי אלתוסר, בגרסה הפסיכו מרקסיסטית, הלך עוד כברת דרך  וטען  שהאידיאולוגיה (השקר) בתוך מנגנוני המדינה הדכאניים  נמצא גם בפרקסיס, קרי,  במעשיו של האדם ולא רק בהגותו. משמע, כל כולה של המציאות היא שקר. אלתוסר, לדעתי, כנראה לא נתן את דעתו לכך שבהעדר כל אמת אין משמעות לשקר. לטעון שכל המציאות שקרית בהעדר כל אלטרנטיבה "אמיתית" – מותיר את המציאות כמציאות המוכרת היחידה כפי שהיא).

חבריו המרקסיסטים כן תפסו זאת ונזעקו לבקר אותו –בטענה שאם הכל מכל וכל – שקרי – אז גם המרקסיזם שקרי. אלתוסר נבהל ומיהר להוציא מהדורה חדשה של ספרו "על האידאולוגיה"  (המבוסס על חיבור בשם "מהגנוני המדינה הדכאניים")ובו טען שאכן, הכל שקר למעט המרקסיזם. אלא שפה שוב מתעוררת בעיה דדעתי משום שהמרקסיזם הוא מדע אמפירי – ולא ייתכן  מצב שבו  תיאור המציאות יהיה נכון, אבל שום דבר במציאות המתוארת לא יהיה נכון.

פוסטמודרניזם – צומת של פוסט-סטרוקטורליזם ונאו-מרקסיזם

המפגש הזה בין שני הזרמים המרכזיים במחצית השניה של המאה ה-20:  הפוסט-סטרקטורלזם שתפס את המציאות ואת מושג האמת- כתוצר של משחק פולטי כוחני– התאים באופן כמעט מושלם לתפיסות נאו- מרקסיסטיות הגורסות שהמציאות מכוננת על ידי בעלי האינטרסים השולטים בכלכלה ולכן – על ידי הבניית תודעת ההמון.

שני הזרמים ביקשו לפרק את ההתארגנות החברתית-כלכלית-לאומית שלתפיסתם מנציחה את הדיכוי וההדרה. זוג ה"הורים" הללו הוליד את הפוסטמודרניזם, אקורד הסיום של הכישלון האנושי המהדהד – במסעו של המערב מתקופת הנאורות במאה-17 – להשיג שליטה על המציאות בעזרת התבונה האנושית.

פוסטמודרניזם הוא ההכרה בכישלון המוחלט, באוזלת ידה של התבונה, בהכרה בכך שהקידמה הטכנולוגית לא תרמה דבר לרווחתו ולחירותו של האדם –  אלא  בעיקר העניקה אמצעי דיכוי משוכללים יותר. הייאוש האפיסטמולוגי הזה הביא לתחושת ענווה –  לא רק אל מול מציאות אלא אל מול תרבויות לא מערביות.

ההבנה החדשה היתה, שהמערב נכשל בכל הפרוייקט שלו והצטיין אך ורק ביכולתו להדיר, להשתיק, לנצל, להתנשא, לחמוס לגזול ולדכא את כל שאר התרבויות.  עתה, התבונה המערבית המכירה בכשלונה ובפשעיה, ביקשה לתקן ולכפר בכך שתכיר תכבד, ולעולם לא תתפתה יותר לבקר  את התרבויות האחרות שלהן הנחילה תבוסה בכוחניות יהירה. אלו הם השורשים הפילוסופים שיצרו את החתירה לרב-תרבותיות.

file_0

מזה כמה עשורים נמצא המערב במקום שבו הוא סבור, שהניסיון להגיע לאמת לא רק שהוא נאיבי ויהיר, אלא שככל שהוא חותר אל האמת כך הוא מזיק לכל התרבויות האחרות – המודרות מה"אמת".  עצם ההבחנה בין אמיתות "שלי" לאמיתות של האחר – היא בבחינת גזל וניכוס . הדבר נכון גם לאמיתות מוסריות. ההבחנה בין טוב לרע לא נמצאת במציאות אלא רק בתוך מוסדות שיח, ומושגת באמצעות כוח כנגד החלש. כך שהמוסר עצמו – נכסני וכוחני, ויהיה "מוסרי" יותר לוותר על ההתעקשות על תפיסות מוסריות שכאלו:

"האתיקה הפוסטמודרנית דוחה את קיומה של אמת אוניברסלית ובמקומה מציבה אמת הקשרית, המשקפת אפשרויות שונות של שיח בין הסובייקט לבין האחר. כלומר, האמת איננה סינתזה מופשטת, אלא תהליך דיאלוגי, אינטרסובייקטיבי, המתקדם באמצעות השיח עם האחר ב"פָּנים אל פנים" של בני האדם (לוינס, [1972] 2004: 71-69). המוסר אינו נגזר אפוא מן האחריות לאמת או לידע אלא מתוך שאיפה אל הטוב שמתגלה בתוך ממד האחריות לאחר: "אחריות כלפי מה שאינו שלי, או שמא כלפי מה שאכן נוגע לי". הסובייקטיביות, על-פי לוינס, נתונה רק ביחס לאחר." (אנצי' של הרעיונות").

ברור, שכל המסע הזה הוא מסע אינטלקטואלי אקדמי, שהדיון בו מתקיים בעיקר באקדמיה. אלא –  שמהאקדמיות יצאו, באופן טבעי – רוב הפוליטיקאים, המשפטנים, אנשי התקשורת ואצלנו – גם לא מעט מפקדים בכירים בצבא. רובם יוצאים משם כשהם כבר מותנים  לאופני החשיבה הללו ולמצער איש מהם לא לא מעוניין להיחשב  כ"ריאליסט נאיבי".

כאשר האמת מתרסקת נוצרות גם הזדמנויות: אם אין אמת במציאות –  ניתן  לברוא מציאות טובה יותר מזו המדומיינת קולקטיבית היום – שממילא אינה אמיתית יותר מכל שקר משכנע אחר.

כך קיבלנו את הפוליטקלי –קורקט כניסיון לשנות את המציאות דרך שינוי השפה,  את האופן שבו אמצעי תקשורת בוחרים להסתיר מידע (דיווח על טרור איסלמי לא יעלים אותו, אבל ייצור עוד יותר עויינות בעולם, לשם מה, אם כן?) או – לשנות את המידרג של חשיבותן של ידיעות, (למשל – הסכם הגרעין האיראני שחשיבתו עברה רדוקציה לעומת העצמת חשיבות איסוף ההבקבוקים הריקים של אשת ראש הממשלה)

העידן הפוסט-אובייקטיבי של החוק

במערכתתוצאת תמונה עבור צדק עיוור המשפט ניתן לראות  שהרלטיביזם השיפוטי הגיע כבר להפנמת מלאה  לכך  שאין דבר במציאות שיכול לתקף חוקים ועל כן אין כל טעם לנסות,  אלא רק למראית עין בלבד (למשל השופט ברק – שנהג לעגן , למען מראית עין, את הקביעות והפסיקות אבל עשה זאת על ידי ציטוט מדבריו הוא). זוכרים?: "המוסר אינו נגזר מן האחריות לאמת או לידע אלא מתוך שאיפה אל הטוב".

בהעדרה של אמת, דומה שהשופטים מצאו בכך הזדמנות לכוון את שיפוטיהם למצב שבו העולם, לכאורה, מתוקן יותר ממה שהוא ב"מציאות" –  שבו לכאורה כבר לא מתקיימים איומים בין לאומים, תרבויות ודתות אחרות –  מצב שבו אדם הוא אדם, נטול כל אספירציות לשלוט  על האחר (למעט יוצר דופן אחד:  היהודי הישראלי-  שאך במקרה בלבד זו גם האוכלוסיה היחידה הנתונה למרותם של שופטי בית משפט העליון בישראל. רק הימין הלאומי בישראל לבדו הוא  המחסום בפני חברה אזרחית פתוחה ללא גבולות או דגלים שונים – שהיועד כה עילה למלחמות ולפילוג ).

בערך "משפט" מ"האינציקלופדיה של הרעיונות:

"התאוריה החדשה (הפוסטמודרנית, גב"ח)  טועמת כי גם המשפט הסטטוטורי מבוסס מלכתחילה על פרשנות סובייקטיבית, הניזונה מערכים תרבותיים. ערכים אלה אינם משקפים מצב אובייקטיבי, אלא רומזים לסדר יום פוליטי סמוי ושנוי במחלוקת העומד מאחורי סדרי הדין האובייקטיביים לכאורה. אם נתבונן בממד התרבותי הפרשני-כוחני העומד ברקע התיקים, נגלה את ההטיות וההבדלים העומדים מאחורי הניסוחים המשפטיים היבשים (Kelman, 1992; Unger, 1986)."

בבסיס הגישה הביקורתית ללימודי המשפט עומדת ההנחה הפוסט-סטרוקטורליסטית כי ה"מציאות" היא תמיד בבחינת טקסט ולכן יש להתבונן בה במונחים של פענוח טקסטואלי. ה"עובדות" (שבהן מתעניין בית המשפט) וה"הוכחות" (evidences) הן כשלעצמן טקסטים מורכבים, המַבְנִים מציאות ומסמנים סדר יום פוליטי, תרבותי ומוסרי – שאותו יש לפענח כדי לצייר תמונה אמינה של המציאות (Berger and Luckman, 1966).

שימו לב במיוחד למרכאות הכפולות של כל אחד מהמושגים הקשורים למושג "אמת" –ולתאריך הטקסט המעוגן בשנות השישים של המאה הקודמת. אלו הם אותם אינטלקטואלים שנזכרו לפתע להדביק את המושג "פוסט-אמת" – לעידנו של טראמפ עוד בטרם הושבע לנשיא

כמתחייב מתוך תפיסה – שאמת אובייטיבית לא קיימת –ושהמציאות היא תוצר כוחני של ערכים שכפתה המדינה מתוך מוטיבציות דכאניות ועל כן תפקידו של בית המשפט הוא דווקא לחתור תחת החוקים היסודיים של המדינה – וליצר פרשנויות חדשות אנטי-נורמטיביות, הנתפסת תמיד כאלימה כלפי החלש.אני משאירה לקורא לענות לעצמו על השאלה – האם הניסוח הזה תואם את ההתנהלות הלעומתית של בית המשפט העליון בישראל ועד כמה שפסיקותיו נוגדות, אולי, את האינטואציות של העם.[1]

לטעמי  המוטיבציות  במשפט אלאור אזריה הן דוגמה  רצון  להשית את כללים מכונני מציאות ולא רק – ואולי גם בניגוד- לשיפוט על פי נורמות קיימות. בפרפרזה העל התזה ה-11 של מרקס אומר, שעד כה שופטים שפטו על פי חוקים קיימים בתוך "מציאות קיימת" ושעתה  הגיע הזמן לשנותם.

המחויבות המטאפיזית לראות את המציאות כמוסד-שיח דכאני הוא גם הציווי להיות  לסוכני השינוי . ואלו –  (באם הם אכן כאלו) כולם יוצאי חוגים למדעי הרוח –  במשפט, בפוליטיקה, בתקשורת – חדורים תחושת שליחות שעל פיה תפקידם אינו להנציח את המציאות הקיימת בדימיון הקולקטיבי, ולא לתאר מציאות  כפי שהיא נתפסת על ידי ריאליסטים נאיביים –  אלא להציג אלטרטיבה שלא  רק בהבעת דעה – אלא על ידי הטבעת הדעה היישר לתוך הפרקסיס. ומי מאלו שנמצא בעמדות כוח של השיח (החברה) יכול ומן הראוי שיעשה, שימוש בכוחו כדי לתקן את המציאות עצמה, על פי תפיסתו הכנה ומתוך אמונה – שזה הדבר הנכון והמיטיב עם הכלל, עבור הכלל.

החירות מהאמת

במצב ענינים נוח שכזה, ואולי –  כחלון הזדמנויות הסטורי שבו לראשונה התנתק האדם (לא כל אדם, אבל למצער, האליטות)  מכבלי אשליית האמת – וניתנת לו בזאת חירות מוחלטת לפעול במנותק ממנה – כדי ליצור מציאות חדשה ומוצלחת בהרבה  –  קיים מחסום אחד – שעלול לסכן את הכל.

ואני אומרת זאת כמעט ללא ציניות: הציבור כושל מלתפוס את החירות החדשה ומתעקש למשוך את כל המהלך לאחור – על ידי תביעה מתמדת להיצמד למציאות כפי שהיא נתפסת היום, ולא -על פי החזון הנועז של האליטות . לאליטות, מאידך, אין דרך להסביר להמונים את המהלך משום שכולו תוצר מלאכותי (ונוגד הגיון המתכוון) של חוגים אקדמאים מסויימים,  מי שלא למ בהם לא יצליח לעולם לנחש את ההיגיון הלא-לוגוסמטי שבהם.

אלא שעד עתה דומה היה שלא נחוץ שכנוע שכזה.  כל עוד אנשי החזון זכו לתמיכה אוהדת מצד הנשיא הראדיקלי ביותר אי פעם בארה"ב, דומה היה שלא יתקלו בהתנגדות משמעותית:  התקשורת התגייסה לכונן את התודעה, בית המשפט שפט פחות או יותר בחופשיות (בארץ, יותר מאשר בארה"ב), והרוב – ההמונים הריאליסטים הנאיביים,הפחות נוטים לסוגסטיה אינטלקטואלית  – הושתקו על ידי שיימינג מאורגן עד שבעצמם החלו לראות את עצמם כלא מוסריים, כגזענים, כפאשסטיים. כטיפשים.

אבל מרגע שהוחלף השלטון –  ועלה נשיא-פה-גדול , המייצג הראשי של הדרישה הקצת פרימטיבית להצמד למציאות קיימת –  כל המפעל עתה עומד בסכנת קריסה.

וזו הסיבה, להבנתי, שלפתע צץ המושג "פוסט-אמת" על מנת לקעקע את האמינות של הנשיא החדש ושל תומכיו. אחרת לא ניתן כלל להבין  כיצד ההגמוניה האפיסטמולוגית ששולטת במערב כבר למעלה מ-60 שנה, שקעקעה את מושג האמת וריסקה אותו לחלוטין – עם קורפוס קולוסלי של כתבים ורעיונות – נזכרה פתאום  שיש מקום לשקר –  בעולם שעל פי תפיסתם, אמת אין בו?

קל יותר להניח, שמי שלא מכיר בקיומה של אמת מסיבות מטאפיזיות מנומקות, לא שינה את תפיסותיו אלא מנסה עתה להגן על הפרויקט השאפתני שלו – מפני האמת הקונקרטית דווקא – שמאחר שהיא מתארת מציאות עכשווית קיימת – היא מאיימת על הבניית מציאות מדומיינת – שנועדה להביא לשינוי רדיקלי של מציאות אנושית אוניברסלית.

על כן לא יהיה מוטעה לומר –  שמבחינת הזרם הליברלי הפרוגרסיבי (הביטוי הפוליטי של הפוסטמודרניזם) – קעקוע אמינתו של  כ"פוסט אמת" הוא בבחינת  אמצעי נואש להגנה  על מפעל עצום ומאמץ עולמי להביא למהפכת שחרור האנושות ממציאות כובלת.

מאידך, אם כי אין ספק שדונאלד טראמפ האדם – יכול לשקר, לטעות, לרמות, לפעול  בניגוד למוסר, להיות לא ראציונלי או אפילו לא שפוי –   אבל כמי שמייצג עידן – טראמפ  מייצג דווקא את החתירה להשבת מעמדה של האמת האובייקטיבית הניתנת להשגה, חזרה  לערכי הנאורות, של תפיסת מציאות קונקרטית, של חזרה להבחנות קלאסיות בין טוב לרע (זאת מבלי לטעון – שההבחנות עצמן נכונות), של עולם שבו המושגים מובנים ומוגדרים כהלכה, והמילים שבות להצביע על מה שהן אמורות להצביע עליו.  חזרה עולם שבו מקטרת חוזרת להיות מקטרת ותו לא, לדברים יש מהות ולוגוצנטריות כבר שוב אינה מילה גסה.

כל זה יכול להיות פשטני, נאיבי, אנטי-אינטלקטואלי –  הכל אפשר לומר – אבל דבר אחד צריך להיות ברור מעל ומעבר לכל ספק –  טראמפ מסמן את סופו של עידן פוסט-האמת.  

מי שבחר להדביק דווקא לו את הכינוי, אחר כל עשרות השנים שבהן האמת הוכפשה, הותקפה נחשבה ל"פוגענית", ושההגיון  נחשב לפאשיסטי  – הוא זה שמגן על  המשכיותו של ה-פוסט-אמת, על ידי נאו-שקר.

 

—————-

[1]  המשפטן פרופ' מנחם מאוטנר דיקן הפקולטה למשפטים באונ' תל אביב בספרו "ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי" טוען בדיוק זאת: שבשנות ה 80 השתנתה ההנמקה השיפוטית  תוך הדגשת חלקו של ביהמ"ש העליון בקביעת התוכן הערכי של המשפט כאשר הוא פרש נורמות קיימות ויוצק "יש מאין" נורמות משפט חדשות ואפילו עד לידי הכרזה מצד ביהמ"ש בדבר בטלותו של חוק מפורש של הכנסת הסותר את עקרונות היסוד. (לקריאה נוספת)

 

 

מודעות פרסומת

תגובה אחת בנושא “"פוסט-אמת" הוא פייק-ניוז

הוסיפו את שלכם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: