פה קבור הכלב: הולמס בעקבות פרויד

 

מאת גב"ח | מוגש למרצה דרור משעני, בקורס מעורר ההשראה: הבלש: ביוגרפיה של דמות ספרותית | אונ' תל-אביב תשע"ד

 

כפי שנתברר,  לבלש הספרותי ישנו צד אפל ומפליל. בקריאה צמודה וביקורתית מסתבר שהבלש, אותו חשבנו לאדם המופיע במקום הנכון ובזמן הנכון להציל את המצב ולהשיב את החוק והסדר על כנו, הוא למעשה זה שלעיתים דווקא משבש את הסדר. ייחודו של הבלש הוא בהיותו גאון בעל עין חדה הרואה כל פגע, בעל מחשבה חופשית שאינה שבויה בפרדיגמות. הוא מבין גדול בנפש האדם ויכולת וירטואוזית לגזור מסקנות ולהקיש להסבר הטוב ביותר. והשאלה היא, הטוב ביותר – עבור מי?

במסגרת תפקידו הוא מפעיל את כל כובד סמכותו, ומצפה שכולם  יכירו בה, יצייתו לה, יאותו להתוודות בפניו ובעיקר, יקבלו את פסיקותיו ללא עוררין.

במהלך חקירתו הוא מחלץ מאזרחים תמימים את סודותיהם הכמוסים, הופך תושבים שלווים לחשודים בדבר עבירה, ולעיתים מפליל ושולח לכלא אדם חף מפשע בעליל.  לאחר לכתו הוא מותיר חברה שיסודותיה נפרמו, שאבד לה אמונה בחברי הקהילה, ובדרך זו יצר לעצמו את נחיצותו העתידית, כמומחה היחיד המסוגל לראות ולפרש את מעשי הזוועות הלא-מודעים, הרוחשים, לכאורה, מתחת לפני השטח.

כל אלו מאפיינים גם את  פרויד כ"בלש הפסיכולוגי" במרחבי הנפש.  מטרתם של שני סוגי הבלשים היא לגלות את הסוד ולהגיע לאמת, הנתפסת כבעלת ערך תרפויטי. אבל בעוד שהבלש מבין היטב שעליו לספק ראיות (ולכן הולמס טומן מלכודת לסטמפלטון לאחר שנתגלתה האמת, כדי שהמשטרה ובית המשפט ישתכנעו באשמתו), בפסיכואנליזה, הסוד עצמו הוא ה"פשע", והפרשן המוסמך הוא בעת ובעונה אחת הרשויות, השופטת, המחוקקת והמבצעת. הוא זה שפוסק שהחקירה מוצתה והאמת נתגלתה, גם אם המטופל עצמו מכחיש בתוקף ( אדרבא, זו רק הוכחה לקיומה של הדחקה). כפועל יוצא, מאבד המטופל את בטחונו באשר למניעיו הנסתרים ממנו, ומבין שעליו להסתייע במומחה.

פרויד, בדומה לבלש הספרותי, מינה עצמו כבלש לגילוי היסוד פורע השלווה בנפש במטרה להשיבה. סודות הנפש שולחות רמזים לבלש המיומן, בצורת טקסטים מקודדים בחלום, בהזייה, בפליטות-פה ולמעשה על פי כל מחווה או סוג התנהגות. לא מן הנמנע, שכמו הבלש, גם בעבודת הפיענוח והבילוש הפרודיאנית מתבצעת פעולת הפללה, כשהרעות-החולות שנתגלו, הן לא בהכרח מימצאים שנגזרו מהמציאות, אלא שהן נחצבו בעיקר מתוך תבנית מוחו של החוקר, דימיונו ומבנה אישיותו.

עבודה זו מבקשת להעלות את ההשערה, שכשם שלטענת קאנט, ניוטון לא גילה את חוקי הטבע, אלא חשף דווקא את האופן שבו האדם תופס אותו, עולה החשד, שגם פרויד לא גילה, בהכרח, את  מנגנוני ההצפנה של הנפש ושיטת הקידוד, אלא את כלי הפיענוח של המוח החוקר.  כלים אלו, שבכוחם לפרק כל טקסט ולאפשר חופש יצירתי רב בבנייתו מחדש כך, שחקירה תחשוף שלא מדעת את התבנית המדוייקת בנפשו של החוקר עצמו.

אין בכל זאת כדי להמעיט, חלילה, בערכו של פרויד, בקורפוס העצום של עבודתו ובתרומתו העצומה לתרבות. זהו רק ניסיון לעשות שימוש במבנים, בשיטות ובכלים שלו, כדי לחקור את סודות הפסיכואנליזה.

מאחר שמדובר, אחרי הכל, בנושא בלשי וספרותי, בחרתי לארוז את העבודה בדיאלוג דימיוני בין הבלש המפורסם של קונן-דויל לבין עוזרו הנאמן ווטסון. חיקוי הסגנון המיושן של התרגום הארכאי לא נועד אלא  להסב לי שעשוע  אבל  אופן ההגשה הזה מאפשר לי להבחין, שגם המחקר הספרותי עצמו- לכאורה חקירה לגילוי הסודות שמבין לשורות –  גם הוא פועל באותן שיטות ופתוח לביקורת מאותו סוג עצמו.

ספרו של ארתור קונן-דוייל, "כלבם של בני בסקרוויל"[1], יצא לאור באנגליה כרומן באורך מלא, ב-1902.  הספר מסופר בגוף ראשון על ידי ווטסון, לכן מכאן והלאה נתייחס אל ווטסון כאל מחברו הדיאגטי של הספר:

 

הולמס vs פרויד | פרשיית פה קבור הכלב

מיסטר שרלוק הולמס נדבר עמי בבוקרו של היום כי נסב יחד לארוחת ארבע ונשוחח בעניין  מסויים שעלה אמש במועדון, אולם שעת בין הערביים היתה וחלפה זה מכבר והולמס עדיין לא שב.  אני ממילא הייתי שקוע מזה שעות בקריאת ספר מרתק, שצר היה לי להניחו מידי. לבסוף  נשמעה  החריקה המוכרת של המפתח בדלת ומייד לאחר מכן  קול צעדיו הנמרצים של הולמס  במסדרון המוביל לטרקלין.

"אכן, ברנש מרתק אותו פרויד, האינך סבור כך?"  קרא בעליצות  עוד טרם נגלה לעיני

"חי נפשי!"  קראתי בתדהמה. "מנין אתה יודע איזה ספר אני מחזיק בידי ברגע זה ?!"   הולמס פסע עתה ונתגלה במלוא קומתו בטרקלין . "פשיטא, ווטסון ידידי, כשסר רוברט  הזכיר את "פשר החלומות" אתמול במועדון, ידעתי שיענין אותך בשל  החלומות שפוקדים אותך לאחרונה, האם איני צודק?" "חלומות טורדניים, בהחלט!  אבל אני יכול להשבע, שמעולם לא סיפרתי עליהם לאיש!".  הולמס פיטם את מקטרתו ונראה היה שנהנה מפליאתי  "פנקס הרשומים שלך נדד אל השידה שליד מיטתך" הסביר "וכסת הדיו הלכה ופחתה. מכאן היה ברור לי שהתחלת לפתע לרשום את חלומותיך ולא היית עושה זאת לולא הטרידו אותך ובאמת כמעט שעמדתי לשאול אותך בעניין, אך כל הנושא פרח מזכרוני"

"דבר אינו נסתר מעיניך" קראתי בהתפעלות

"אמנם נכון הדבר" הוסיף הולמס, " שבביקורי היום בספריה גם נודע לי מפיה של הספרנית, מרת סמית', שהספר "פשר החלומות"  הושאל הבוקר לבן ליוויתי וידידי הותיק ווטסון…ולמזלי נמצא עבורי עותק שמור, קראתי אותו בספרייה ולכן התעכבתי. אבל הבה נחדול מהשיחה המשמימה, אמור לי ווטסון איך התרשמת מאותו פרויד?"

"ובכן" שקלתי את מיליותי, "אני מוכרח להודות, הולמס, שהוא מזכיר לי  אותך, כמעין הוא מעין בלש של חלומות, שאותם הוא מפצח, יורד לעומק העניין ומוצא את והפושע.

"פושע?"

שמחתי שנזדמן לי לגלות את בקיאותי. "על פי פרויד, כל חלום הוא הגשמה של משאלה כמוסה, מהסוג שאדם מהוגן אינו חפץ להודות בקיומה אפילו בפני עצמו, שהיא ה"פשע" שהחולם מסתיר, כפושע. בשינת הלילה, טוען הוא, מוסרים החסמים הרגילים ועולים רעיונות שוני ומשונים. אלא שמנגנון החלום אינו מותיר הפקרות מוחלטת, ולכן  קיים מעין "צנזור" פנימי, שמפקח על כך שכל פרטי המשאלה ייקודדו ככתב חידה, שרק החולם יכול לפתור"

הולמס התיישב בכורסה למולי ורגלו הימנית החלה משרטטת מעגלים באוויר, כפי שקרה תמיד, לשמע המילה  "חידה". אנא, המשך" הורה לי.

"החלום מוצפן בעזרת כמה כלים פשוטים: היפוך, עיבוי, פיצול, התקה. כלומר,  אם חלמתי למשל על…." ופה עצרתי ותרתי אחר דוגמה .

ברכו השמאלית של הולמס החלה רוטטת לשמע המילה "צופן".  "מדוע שלא תספר את החלום הזה שמציק לך ?"

"חוששני שאין זה חלום מהסוג הפרודיאני. אלא, שהוא מוזר מאד. בחלומי אני יושב במועדון, ואתה, הולמס, נמצא שם איתי. פניך מוסתרות מאחורי העיתון שבידך. אני שקוע בלגימת מרק סמיך ומהביל.  אתה מצביע על  תשבץ ששקדת על פתרונו, אין זה תשבץ רגיל אלא שכל אות בו כמו גזורה מעיתון , ואתה אומר "אלמנטרי, ווטסון קשישא, התשובה היא "בושם" וממלא בחדות ניצחון את ההגדרה האחרונה שנותרה בתשבץ. לפתע  קערת המרק מתחילה לבעבע, עולה על גדותיה, המרק גדל עד שהוא מציף את כל רצפת המועדון. אני נשאב לתוך וכמעט נבלע בו. ואז משום מה  אני מתעורר ברגשות נסערים . איני מבין כלל את פשר העניין"

הולמס הרהר בכובד ראש "אכן, חלומך סתום לחלוטין". הנהנתי לאישור וסברתי לתומי שבזה נסתיים העניין "נסה לחדד את זכרונך, ווטסון, האם לא היה שם גם כלב?"

הוכתי תדהמה. "שכה אחיה, הולמס, כאילו ביקרת בחלומי! אלא שהוא כלל לא קשור לעניין"

"ספר הכל, ווטסון.  כל פרט חשוב לחקירה! לעולם אל תסתיר ממני דבר"

"ובכן, בכל אותה עת עמד ליד הבר ג'נטלמן זר בעל מראה בלתי חביב. בידו היתה מעין רשת ללכידת פרפרים ולרגליו כלבלב קטן, מסוג ספניאל. בשלב מסויים, בעצם, לא. ממש ברגע שאתה אמרת "בושם", הכלב התנפל על אדונו והכריע אותו אפיים ארצה. אבל אמור לי הולמס יקירי, איך ידעת על קיומו של הכלב?

"אני מודה" אמר "שלא לכלב הזה פיללתי. סברתי בטעות, על פי התשבץ המוזר בחלומך, שנמצא כאן רמז לפרשייה שבספרך האחרון –  'כלבם של בני בסקוויל'"

"כפתור-ופרח! לגמרי פרח מזכרוני, הרי זה מכתב  האיום שקיבל סר הנרי לחדרו במלון , בשעה ששהה בלונדון"

"אכן, ואם ללכת בדרך זו, הזר בחלומך הוא אותו נבל, סטפלטון כמובן, שהעמיד פני חוקר-טבע. זוכר אתה את ד"ר מורטימר, שהביא אלינו את דבר הקללה? לא היה ברשותו כלב ספניאל קטן?"

"עתה אני נזכר, ואכן הוא אחיו התאום של הכלב מחלומי"

"יפה, עכשיו ניגש לפשר המילה.  האם אתה מכיר בושם כלשהו, ווטסון?"

"בהחלט לא" נפגעתי קצת "וכי איזה עניין יהיה לי בתמרוקי נשים?" לפתע נזכרתי "בוודאי, ניחוח הבושם שעלה מהמכתב היה עבורך רמז ראשון לפתרון התעלומה"

הולמס חייך. "הנה לך עיבוי מוצלח. המילה "בושם" אכן מרמזת גם לריחו של המכתב, גורם חשוב בעלילה, אבל תפקידה לשמש גם כמראה מקום . בהיותה הגדרת תשבץ החלום מרמז כך שמדובר בקוד שהוא משחק-מילים כלשהו. בחלומך מופעים שלושה אנשים…".

"מור!" קראתי בחדוות ניצחון.  "זהו "מור" ([2](myrrh"

"מצויין" שיבח הולמס. "והלוא אתה, ידידי, מיקמת את הבדייה שלך, כלבם של בני באסקרוויל, בערבה (moor) ".[3]

"כפתור-ופרח!" קראתי,"הכל מתחבר בצורה מוושלמת. אבל רגע אחד…  " עצרתי לפתע על עומדי  "מה כוונתך ב- 'בדייה'"?

"בדייה, משמע, הזייה", אמר הולמס "או חלום בהקיץ, סתם חלום, או יצירה ספרותית. הסיווג המדויק אינו נחוץ לנו כרגע. ממילא אלו אופנים של אותו הדבר: הגשמה של מאווה כמוס, מוסווה  ומוצפן"

"מדוע תאמר זאת" השתוממתי "הלוא אתה יודע שהכל קרה בדיוק נחרץ. הרי היית שם איתי"

"בזאת אתה אכן משוכנע, אלא שכהתחלה, ווטסון, עשית כמה טעויות שפגמו בממיזיס ויש בכך כדי לרמז על היות הסיפור יצירה בדיוניות. "בסקרוויל", למשל, זהו שם משפחה מכובד אמנם אבל גם שמו של אות, גופן עתיק. אם תזכור, ייחסת לדמותי מומחיות בזיהוי גופנים, כשד"ר מורטימר שלף את המכתב העתיק. כמו שכתבת עבורי: "בודאי שמעת שאני בקי בתחום זה. אני מעריך שהמסמך נכתב בשנת 1730" (שם 13) והנה",  הולמס ניגש אל מדף הספרים, שלף את האינצקלופדיה וויקי-טניקה, מצא את שחיפש והחל קורא בקול:

Baskerville is a transitional serif typeface designed in 1757 by John Baskerville

ההתאמה הזו. בין גילו של המסמך לבין הזהות של שם הגופן עם המסמך העוסק בקללת משפחה תחת אותו שם יכול להיות, אמנם, תזוויג מקרים בלבד, אך בתחום הפרוזה והבדיון תחבולות מאין אלו הן עניין שבשיגרה.  שים לב, אם זאת, שביזית אותי בניחוש מוטעה. איןספק שסמיכות התאריכים מעידה על זהות האות, אך הקדמתי, לכאורה, את בואו בכ27 שנים. כמי שמתיימר להיות מומחה היה עלי לדעת זאת".

"רוחי תפח בטרם יוכל לומר מישהו, שיש בי כוונות זדון כלפיך, הולמס!"

"ניחא. יכול להיות שרק נתרשלת. רשלנות חמורה יותר  נמצאת בסוג המומחיות שייחסת לד"ר מורטימר, זו, שבגינה נתקף תאווה למשש את גולגלתי, הוא ה"מדע" החדש של תקופתנו, פרנולוגיה, המקיש על אישיות האדם לפי צורת הגולגולת. למעשה, על מדע זה בדיוק ביססת את  הגילוי של לאשמתו של סטפלטון: לאחר שנתגלתה תמונתו של הוגו בסקרוויל האיום, נמצא גם הקשר לפושע בן זמננו. כתבת, שאמרתי:הרי זו דוגמה מעניינת של תורשה, גם גופנית וגם נפשית. סטפלטון הוא בן למשפחת בסקרוויל . אין בכך ספק. (שם 112)  ומכאן מיד אתה עצמך קפצת  למסקנת המניע הוא רוקח מזימות לרשת אותה" (שם).  וכך,  דמותי בספורך מצאה את הקשר הביולוגי שבין סטפלטון למשפחת באסקרוויל על פי דימיונו לתמונתו של המושחת מבין אבות אבותיו. הנחת, כי הדמיון הגנטי של מראה הפנים מעיד גם על דימיון באישיות וכך שסטפלטון "ירש" את אופיו המושחת יחד עם צורת גולגלתו. דה עקא, ש"מדע" הפרנולוגיה אינו אלא פסאדו-מדע, שבמהרה יתגלה כעורבא פרח.  אם כל זה היה מתקיים במציאות, לא היה נמצא דימיון בין סטפלטון לבין הוגו באסקרוויל דווקא, יותר מאשר לכל תמונה אחרת של  משפחתו מתקופות אחרות. הפיענוח נתאפשר בספרך רק משום שטעית לסמוך על רעיונות  עיוועים של מדע מפוקפק. ייחסת למורטימר את המומחיות בפרנולוגיה, כדי להטרים לקורא את העתיד, על פי כל כללי הכתיבה הבלשית הנאותה, אלא שמי שדוגל במדע זה הוא אתה עצמך."

"כפתור ופרח" קראתי "זה נשמע כה משכנע, ממש כמו כל אחד ממהיקשים ששמעתי מפיך בעבר. אלא שבמקרה זה אני עצמי מעורב בעניין וכך שאני יודע בוודאות שלמרות דבריך המשכנעים, לא המצאתי  את ההרפתאה הזו".

"לא רק שהוכחתי זה אתה שהמצאת" התעקש. "אני גם משער את המניע, שהוא משאלתך הכמוסה, הקשורה בי, בהקשר שאינו מהוגן"

"הולמס!" נזדעקתי "מה זה עולה על דעתך?! בשם  כל הקדושים…?!"

הוא  קטע את דברי בזחיחות  "הנך מכחיש זאת?"

"מכחיש? הולמס יקירי, אם זו מהתלה, הריהי מהתלה סרת טעם!". מזגתי לעצמי מעט ויסקי והייתי כה נרעש עד כי שכחתי את נימוסי ולא הצעתי למזוג גם לו.

"אם הנך מכחיש" אמר הולמס בנחת "הרי שעל פי פרויד זוהי הוכחה ניצחת לצדקתי. אין את אלא שאתה בוש כל כך במשאלה שלך, שאינך מודה בה אפילו בפני עצמך. לכן גם לא היתה לה  כל ברירה, אלא להתגלגל ולהופיע לה בצורת  חלום! "

"אם כן" התחכמתי, עודני נרעש מהרעיון,  "אני חוזר בי מהכחשה. אתה צודק, הולמס.  אני  אכן… מה שאתה אמרת"

הולמס חייך בסיפוק. "אם כן, אתה מודה "

"חלילה!" נזדעקתי "אם הכחשה היא הודאה באשמה, הרי שאני מודה באשמה, ונמצא,כי אני כופר בה מכל וכל על פי כלל הלוגיקה של החוק השלישי הנמנע!"

"לא בהכרח" חייך הולמס בזחיחות והגיש את המקטרת אל פיו "לפעמים סיגר הוא רק סיגר. לא תוכל להכחיש, שלמצער את חלומך רקחת בעצמך, ומאחר שכל חלום הוא הגשמה של משאלה מתועבת, ואני הוא שמופיע בחלומך יש לשער שהסוד קשור בי. הבה לא ניתמם, ווטסון, אתה מוכרח להודות אנחנו שני גברים רווקים החיים וגרים יחד. וטבעי, שהדבר יתעורר חשד …"

"חדל להקניטני!  איני רוצה לשמוע מילה אחת נוספת בעניין הזה !" קראתי בזעם "סר רוג'ר צדק בהחלט. הפרויד הזה אינו אלא תועבה. כל עוד היו אלו סיפורים על אחרים, הדבר עוד נשמע סביר, ואפילו מעניין. טוב שהתלוצצת כך על חשבוני, כי כעת אני מבין עד כמה העניין מפוקפק . ובכל מקרה, איני רוצה לשמוע יותר ולו מילה…"

"להפך" פניו של הולמוס קרנו, כבשעה שהוא מוצא חידה נאה, "הבה נכנס לעומקם של דברים, שב, נא ידידי, מדוע זה אתה מנופף בידיך כתחנת רוח? אנחנו רק בוחנים עניין באופן תיאורתי בלבד ובודקים את תורתו של פרויד בכלים מדעיים"

"אם רצונך בבדיקה מדעית, הואל לתרום חלום משל עצמך". אך הולמס התעלם ממחאתי התקיפה. "הבה נראה. השיטה היא התחקות אחר פעולת הצנזור. החלום הוא כתב חידה שקודד  בשיטת ההיפוך, עיבוי, פיצול והתקה כך שאם רק נמצא את האלמנטים בחלום שעברו טרנספורמציה, ונדע גם מאיזה סוג, נוכל לאחזר בקלות על ידי פעולה הפוכה, ונגלה את המקור לפני שקודד. כלומר: להחליף בין דמות א'  לב', או למזג אותן לדמות אחת, או לפצל דמות אחת לכמה דמויות, על פי פונקציות או אספקטים שונים שלה, וכך גם להפוך כל  אירוע או סממן שלה בחלום ולהפוך בין הדמויות. לדוגמה, אם בחלומו של אדם  כלב מתנפל על אדם, אין זו אלא , שהחולם חפץ היה להתנפל על כלב. ולבסוף, עלינו להתייחס לכל פרט, ולו השולי ביותר, משום שדווקא הוא עשוי להיות העיקר, שהותק מהמרכז אל השוליים. זהו צופן פשוט למדי , התמודדנו כבר עם קשים ממנו. ובכן, הבה ניגש לעומקם של דברים"

"בשום אופן לא. לא ייתכן כי אתה מאמין בהבלים הללו!" קראתי בזעם

"ווטסון"  אמר שרלוק בנימה נוזפת, שלא ערבה לאוזני כלל. "הלוא אתה עצמך היללת את "פשר החלומות" באוזני, וטענת שפרויד הוא בלש , כמוני, בתחום החלומות …"

"אם כך אני חוזר בי!  שהרי, אם ניקח כל סיפור בעולם,  ונורשה לבצע בו היפוכים כשנחפוץ בכך, או שינוי של דמות בעיבוי או פיצול ולבסוף גם נבחר התרחשות מישנית ונהפוך אותה לעיקר העניין, ניתן כך להפוך כל סיפור שהוא, לכל סיפור אחר!"

"הממממ… האם אתה משוכנע בכך?"  תהה הולמס, ואני הבנתי שנפלתי למלכודת שלו ברגע ששמעתי את עצמי אומר נחרצות "לחלוטין!"

"אם כך , הרי שזה אומר אל-נכון, שלא freud אנו עוסקים, אלא בfraud   וגילוי נוכלות הוא העסק שלנו. ואם כן, הבה נעיין בכובד ראש  בספרך  וננסה להוכיח, שמדובר בהזייה אירוטית הומוסקסואלית שלך כלפי"

"אבל בשם אלוהים,  הרי זה  אבסורד מוחלט!!"

"בוודאי שזהו אבסורד, ושנינו יודעים זאת, אם נצליח "להוכיח" את מה שידוע לנו בבודאות שאינו נכון, וזאת באמצעות כליו של פרויד, נוכל להראות על דרך השלילה, שמדובר בתרגיל נוכלות מתוחכם מאין כמוהו. גלה אוח ספורט, ידידי. לך הבא את כתב היד וצלול איתי יחד להרפתקאה נוספת"

סרתי באי רצון מופגן למכתבה, והנחתי את הספר בידיו כשאני סמוך ובטוח שלראשונה בחייו הולמס חושד בכשרים ומפליל באדם חף מפשע בתכלית. הולמס פתח את העמוד הראשון, ומייד פלט  צהלת שמחה. "ראה את זאת, ידידי". הקריא בקול עולץ מיסטר שרלוק הולמס שהיה נוהג לאחר לקום בבקרים… (שם 7)

"זוהי האמת, אינך יכול להכחיש!"

"הא!" קרא הוא "אינך חושב שהרגלי שינה של מישהו הם  דרך מוזרה לפתוח בסיפור? האם יש בידיעה הזו שמץ נחיצות עבור הקורא?"

"אני.. אה…" מלמלתי "חשבתי שזה יהיה… זה היה נראה לי הדבר הנכון לכתוב, שהרי צריך להתחיל במשהו, לא?"

"אכן, הזייה תמיד מתחילה ב"משהו". למשל, ברמז למצב של אי-עירות. והמאחר להתעורר פה הוא אתה עצמך, שהזייתך הפכה לרגע בין דמותי לדמותך. אתה הוא הישן עד מאוחר וחולם לו בהקיץ. ועתה הבה ננסה להבין את אופייה המדוייק של ההזיה. הנה". הוא המשיך לקרוא: אני עמדתי על השטיח והחזקתי את המקל, ששכח אורחינו אמש. זה היה מקל עבה, עשו עץ משובח, וגולה בראשו. (שם)

"כך היה"

"זאת אתה ואני יודעים, אך מה היה אומר פרויד? גבר האוחז את "מקלו" בידו?"

"אתה יודע היטב, שלא היה זה מקלי שלי!" הערתי  ביובש

"אדרבא" חייך הולמס. לראשונה בחיי הרגשתי רצון עז להכותו  במקל גדול במיוחד!

 

"ראשית, נזכר בעלילת ההזיה. הכל החל כאשר פנה אלינו ד"ר מורטימר וסיפר על קללה הרובצת על שושלת באסקרוויל מאז שאחד מאבות משפחה, הוגו, אדם נוראי ומושחת הביא למותה של נערה צעירה בה חמד. מאז נרשמו מספר אירועים של מוות פתאומי ומסתורי לצד שמועות על כלב מפלצתי.הלא כן?"

"בהחלט! האין אתה זוכר שמורטימר הממשי  פנה אלינו לעזרה באותו היום בו שכח את מקלו, כדי שתייעץ לו בעניין הסכנה המרחפת מעל לראשו של סר הנרי אמור לרשת את דודו, סר צ'ארלס, שנמצא מת בביתו בנסיבות מוזרות..?"

"..אכן, מורטימר היה מודאג בשל  שרשרת של אירועים מוזרים שפקדו את סר הנרי עוד בשהותו בלונדון: מכתב איום בעילום שם, כמו זה שבחלומך, הזהירו מלהגיע לאחוזתו, נעליו נעלמו מהמלון, זו אחר זו, אחרינו עקבה כרכרה שבה אדם מזוקן..? "

"…שהתגלה כאותו ספטלטון בתחפושת…"

"… שהיה מצאצאיו הישירים של הוגו בסקרוויל, והוא שטיפח את הכלב, הסתירו בביצות, חי עם אישתו כשהיא מתחזה לאחותו וכך הניח לסר הנרי המסכן להתאהב בה. .."

"הנה, הולמס ידידי, וודאי שאתה זוכר." פרצתי בצחוק של הקלה "כמעט שהצלחת כבר לשכנע אותי שבאמת רק חלמתי הכל"

"וודאי שאני זוכר" אמר "הרי הייתי הקורא הראשון של הספר"

הייתי נחוש מאד להרחיק את נושא השיחה, ממני והלאה, וכן הקשיתי  "אשמח לקבל ממך הסבר מהו לדעתך המניע של סטפלטון. הוא היה ממילא יורש חוקי לאחוזת בסקרוויל. בעל האחוזה היה אדם חולה, ועל יורש נוסף איש לא ידע עדיין. סטפלטון היה יכול לצפות שהאחוזה תיפול לידו כחוק במהרה. לשם מה, אם כן, כל המאמץ המיותר?  לבלות שנים ארוכות במגורים עלובים וחשאיים לצד אחוזת אבותיו, כשהוא מעמיד פנים שאישתו היא אחותו וזאת עוד לפני שידע, מה תועלת יביא לו הדבר. ושבכל אותה עת יעסוק בעיסוקו המזוייף כחובב טבע, עיסוק שאמנם הביא לו תועלת בכל הנוגע להכרת השטח, ואף איפשר לו להחביא את המפלצת הכלבית, אבל בוודאי שלא הלם את מומחיותו הממשית בתחום, שהיה בידה להביא לו תהילה של ממש. תוסיף על כך את התככים, הפחד, השעות הארוכות שנאלץ לבלות בבצה המבאישה, כל זאת רק כדי לזרז את הירושה, שאמורה להעניק לו חיים נוחים? אם זכור לך, הולמס, בסיומה של הפרשה שאלתי אותך: אילו סטפלטון היה נותר היורש היחיד, איך היה מתרץ את העובדה שהוא מתגורר בשכנות לאוחזת אבותיו זמן רב כל כך ומתקרא בשם בדוי? איך יכול היה לדרוש את המגיע לו בלי לעורר חשדות וחקירה מפורטת?" (שם 134)

"איני זוכר" ענה הולמס בקוצר סבלנות

"הבה ואקריא לך :זו בעיה קשה מאד ואל תצפה ממני שאשיב לך תשובה מוסמכת. תחום עבודת נוגע בעבר ובהוה. גם אני לא אוכל להשיב על השאלה מה יעשה אדם בעתיד. (שם). מודה אני, הולמס, שלא הבנתי את תשובתך אז, ואני לא מבין אותה היום. דומה, שאין בה כדי להסביר דבר." אין זה הרגלי לבקר את האדם הדגול הזה למזלי, הוא קיבל זאת כג'נטלמן, ואף חייך בנועם, הפריח טבעת עשן בהנאה גלויה, התבונן בה עד שנתפוגגה, ורק אז התפנה לנעוץ בי במבט משועשע.

"זאת אתה תאמר לי, ווטסון אהובי"

"אני?" השתוממתי בכנות

"וודאי שאתה, ידידי, מי אם לא אתה הזיית את ההזייה הזו?"

ספקתי כפיים בייאוש "טרם נואשת…?"

"לרגע לא ויתרתי על החקירה הזו. ועכשיו ווטסון, לו היית אתה פרויד, מה היית אומר על כל העלילה המופרכת הזו-  שאתה עצמך הצבעת כרגע על  כשל מרכזי בה. שלא להזכיר בכלל  את  הסיפור האווילי סביב 'אגדת קללה' עתיקה". הולמס פרץ בצחוק פרוע. "באמונה, ווטסון. כלב מפלצתי!? עליך להודות שסיפור כה מופרך יכול להיות להגות רק אדם בעל דימיון מפותח. איך עלה על דעתך, שאני…?"

"בכל מקרה" קטעתי אותו "גם אם זו, נניח, הזייה.  עלילה שכזו, מופרכת או לא, אין בה דבר שאינו מהוגן .."

"אני מסכים לחלוטין" אמר הולמס. "משום שהעלילה אינה אלא הסחת הדעת". חשתי שראשי מסתחרר, ואני שרוי במצב שאין בו כל מוצא. לא משנה מהן העובדות, תמיד ישמשו  כנגדי.

"זכור-נא את  מנגנון ההתקה של החלום. שמשמעו, שהעלילה הראשית כביכול נועדה להסוות את העיקר. ואכן, עלילת בילוש יפה רקחת לעצמך ועתה ניגש לעיק: הסיפור החל כשאתה אוחז במקל. הבהרנו זאת כבר, ויש פה כדי לרמז על סוג של הזייה המתרחשת  בעת פעולה שפרויד מכנה אותה 'אוטו-אירוטית' "

 

קמתי ממקומי באחת, אספתי בתנועה מהירה את כובעי (את מקל ההליכה שלי השארתי מאחור  במתכוון. דומה, שלעולם לא אאחוז שוב במקל מכל סוג או מין) והכרזתי בשוויון נפש מדומה: "עלי צאת עתה. אבלה את הלילה במועדון, אל תמתין לשובי". פסעתי לעבר היציאה בנחישות החלטית ולקראת הדלת כמעט שפצחתי בריצת מנוסה.

"חכה"  קרא אחרי  הולמס "התנהגות פחדנית שכזו כלל לא יאה לך. פתרנו יחד תעלומות רבות, אבל חשיבותן היתה מקומית בלבד, ובמקרה הטוב שלחנו פושע לכלא.  הפעם אני מציע לך לסייע בחשית מזימת מרמה, שעלולה, חלילה להכות גלים ולשנות את האופן שבו כל המאה ה-20 תתפוס את מושג האדם. אתה, ווטסון יקירי, שלחמת וסיכנת את חייך באפגניסטן למען העולם החופשי, נמלט עתה בשל כמה מילים?"

השלכתי את כובעי, התיישבתי בכעס, טומן את ראשי בין ידי "רק עשה זאת מהר ונוריד את זה מעל לפרק" מלמלתי.

"מה-נאה" אמר, ללא כל הפתעה. העלילה עצמה, כבר נקבע, היא הסחת הדעת, ומעין תירוץ עבור מחבר ההזייה להביא את שנינו אל  הערבה, כלומר, הרחק מחוץ לציוויליזציה. רק שם ניתן לממש, אולי, משאלה שעיקרה מפגש מסויים בין שני בני אדם, לביצוע מעשה הנחשב לסטייה חברתית… ווטסון, אנא חדל להעוות כך את פרצופך, זה מוציא אותי מדעתי!.. אלא, שמנגנון הפיקוח, הצנזור, מנע ממך להרהר בחירות מוחלטת במשאלה וממילא לפני שתיגש להגשמתה היה עליך להפטר קודם מתחושת הבושה. משום כך, התאווה האסורה שלך והדחף החייתי הרחיקו עדות ממך, ונתגלמו להם בסימבול של חיה מפלצתית, שרגל אחת לה בעולם הטבע, ורגלה השניה במיתולוגיה. אין צורך להזכיר לך, אדם  שזכה  לחינוך קלאסי משובח, את צרברוס, הכלב השומר שאיש לא יברח מהשאול, המגלם גם את הטוב שבכלב, כשומר נאמן של האדם וידידו הטוב ביותר. זוהי ידידותך, שעליה אני מעיד וגם מברך, ולא אהסס מלומר, שלו היה עלי למצוא לך דימוי מעולם החי, הרי שכלב נאמן מהסוג המשובח ביותר היה תיאור קולע ביותר והלוא אתה תהיה הראשון להודות בכך.כך שמעל פני השטח, ברובד האגו– ידידותך אמיצה עד לכדי הקרבת נפש. ברובד האיד שוכנת מפלצת חייתית, שיש לשמרה בסוד, ולכן היא רוצבת לה בביצה טובענית ומסוכנת, המבעבעת ממיצים קדמונים לחים וחמים, ואורבת לרגע שבו ה"פושע" ישחרר אותה לחופשי ופראותה הטבעית תגיע לפורקן, שהוא כל תכליתה.  אגב, למילה "ביצה", יש גם ייצוג מילולי ממש. התנחש, ידידי ווטסון, לאן אני מכוון אותך? Mortymer – מורט=מוות, מר=ים. באטימולגיה עתיקה משמעות השם הוא "מים עומדים".ביצה.."

לפתע נתקפתי שיעול עז, שחלף רק לאחר לא מעט טפיחות אמיצות על גבי. כשהושבה נשימתי הולמס המשיך.  "וודאי ששמת לב לדימיון בינך לבין מורטימר. שניכם בעלי תואר  "דוקטור". גם מורטימור הוא עוזרו, ידידו ושומרו הנאמן של חברו, סר הנרי היקר לו. אך אני מקדים את המאוחר. נמשיך בחיפוש אחר נאשמים שנועדו לשאת את אשמתך עבורך:

הפושע השני הוא סלדן, האסיר הנמלט, מפלצת אנושית הפעם, בהתאם למרחב האגו. סלדן אהוב על ידי אחותו, מרת ברימור, למרות שאיבד צלם אנוש. אתה וודאי זוכר שהיא תיארה אותו כמי שהיה פעם "ילד מתוק ואהוב".  זהו ביטוי  למשאלה מובנת ואוניברסלית-  המבטאת את הכמיהה  שלך להיות נאהב ללא כל תנאי. גאוותך אינה מותירה לך להודות בתלותך הרגשית בי לכן  הדחקת את המשאלה, גילגלת אותה על סלדן  והענקת לעצמך מחילה כשסלדן בא על עונשך, נפל מצוק ושבר את מפרקו. אלא, שכדי שתוכל "ליהנות" מהכפרה ומהמחילה, היה עליך לחוש, שלא במודע, שסלדן באמת מגלם פן שלך. לשם כך חולל מנגנון ההזייה סדרה של טעויות גלויות בזיהוי. להזכירך, סלדן נהרג משום שלבש את בגדיו של סר הנרי, וכך לא רק הכלב  טעה בזיהוי, אפילו אנחנו שמצאנו את הגופה, חשבנו בתחילה שסר הנרי מוטל ללא רוח חיים לרגלנו. ואם תזכור, הענקת לי בספרך  תחושת אשם על כך שלא שמרתי על סר הנרי ואיחרתי את המועד. אשמה זו היא היפוכה של אשמתך שלך, אותה הפכת לאשמתי באופן ההולם במדוייק את המחדל שגרם לבושה מלכתחילה: על כך שזנחת את תפקידך המסורתי כ"כלב השמירה"- דווקא בעת המפגש עם הצד המפלצתי של ה"כלביות". במילים אחרות, בשעהשבה "דר ג'יקל" -אם יותר לי להשאיל  מסטיבנסון עמיתך, הוא ווטסון החביב, כלב שמירה,  מתחלף לפתע ל'מיסטר הייד', יצור שכולו יצרים מזירי אימה, ואז מתרחשת לה זוועה שאין לה שם, או מקום בעולם הממשי. וליתר דיוק: פיצול בין ד"ר ווטסון החביב והמוכר – בעיר בלב הציויליזציה, ו'ד"ר מורטימר'- אלטר-אגו הדומה לך בכל, המשתייך למרחבי השממה והביצה – כעדות לפיצול ממשי באישיותך. "

הגשתי לנחירי את עשבי ההרחה. הייתי קרוב לעילפון.

"באפיק נוסף של שינוי והיפוך זהויות, כשם שדמותו של סר הנרי הוחלפה בזו של האסיר, סר הנרי, אדם ה"נושא קללה" משפחתית בגלל ההתנהלות המופקרת, הנפשעת והפרוצה של אחד מאבותיו, נשא עבורך את חטאך, "חטאי אבות" השקול לפגם המביש אותו ירשת מלידה שלא באשמתך, ומשום שאדם הוגן אתה, אותו "הענשת" רק באופן סימבולי ב"מוות" לזמן קצר, עד שהגוויה זוהתה כסלדן, והשקטת את האשם על עצם הנטייה. ואגב כך הסווית את נטייתו והנחת לו להתאהב, אהבה שלא תתממש בהכרח לעולם, באשתו-אחותו של הפושע השלישי, והעיקרי

שהוא כמובן סטפלטון. על פי עקרון העיבוי, סטפלטון שלך ממגז את דמויות שנינו, ובמיוחד את הדינמיקה ביחסים, ברובד הגלוי והנסתר. אם תזכור, נרמזנו על כך כשאותו סטפלטון עקב אחרינו, וכשניסינו לברר את זהותו…."

"…הוא אמר , ששמו שרלוק הולמס!" לחשתי, אחוז פלצות.

"בדיוק! "השאלת" לו באופן סימבולי את זהותי שלי כדי שיוכל לגלם את היחסים בינינו. ראשית,  משום שהוא זה ששומר ומטפח את הסוד, החיה המפלצתית- המסמלת את האקט החייתי של אינטימיות אסורה. שנית, כאדם הנשוי ל"אחותו"- הוא מגלם הן את הדואליות של  יחסי האחווה בינינו, שעל פיהם אתה כאח לי, לצד משאלה כמוסה,  ליחסי אישות. שלישית, סטפלטון הוא אדם שלא בוחל באמצעים על מנת לרשת את קודמיו. ואין צורך שאזכיר לך, ידידי השאפתן, את רצונך המוצהר "לאמץ את שיטות החשיבה שלי" ומתוך אותה קנאה תהומית גם הדבקת לי טעות מביכה בזיהוי שנת המגילה העתיקה…"

"אבל הולמס! אינך מאמין שהייתי רוצה, במודע או שלא, לפגוע בך בצורה …"

"אנא המתן עוד רגע, הנה אני כבר מגיע לענות לשאלת הקודמת" היסה אותי. "פן נוסף בסטפלטון, וכמענה לשלאלתך, שקודם העדפתי להשאירו ללא מענה, ויפה תפסת, ידידי חד העין, שאכן התחמקתי ממתן תשובה. אכן, מדוע זה בחר אותו סטפלון לחיות זמן רב לצד אחוזת אבותיו, להביט בעיניים כלות על כל חמדתיה מבלי רשות להכנס אליה? האין זה מזכיר לך משהו? אדם החי חיים שלמים אל מול הארץ המובטחת, לצד מושא תשוקותיו, כשהוא חולם וזומם להגיע לרגע שבו יכבוש את מבוקשו? "

"אבל איזו מן משאלה היא זו, אם ה"פושע" סיים את חייו באופן אכזרי כל כך!" קראתי בייאוש

למשמע הדברים קם הולמס על רגליו, קרב אלי וכרע לצידי כך שפניו כמעט נגעו בפני. "האמנם, ווטסון? מה באמת קרה לסטמפלטון?" "טבע בביצות!" קראתי "בשם אלוהים, הלוא שנינו היינו שם!".  "ראית אותו טובע?" הולמס  נעץ את עיניו בעיני עד שחשתי צורך עז להסב את עיני ולא עשיתי זאת רק משום שתכונה כלבית שכזו תעמיד אותי באור נלעג אף יותר. "אמנם לא ראיתי…" מלמלתי ברפיון … "אבל הרי ..מי יכול היה לשרוד… ב.. בחושך, במקום שכזה..?!"

"ווטסון , אידיוט שכמוך!  מי שרד בחושך במקום הזה בדיוק, במשך שנים?!  מי קבע  שהוא טבע? גוויתו לא נמצאה, ובמיוחד כשהמדובר באדם שכבר ביים את מותו בעבר… הנה כי כן, ווטסון, הענשת עונש כבד כל דמות חוטאת בספר, ורק לפושע הראשי, שסביבו כל המאמץ, הענקת חנינה!"

"חדל" מילמלתי בחולשה. הכל נראה לי כסיוט מזוויע. התעוררתי בבוקר כג'נטלמן מהוגן, ולא חשדתי לרגע שעד לסופו של יום אגלה , שעמוק בתוך נפשי שוכנת מפלצת חולנית. ועם זאת, חשתי גם מעין הקלה משונה. הסוד, שגם אני לא חשדתי בקיומו, יוצא עתה לאוויר העולם מבלי שתהיה  לי שליטה על כך, ופתאום חשתי שאבן כבדה נגולה מעל לליבי. גל חום הציף אותי כלפי האיש שכה הטיב לפענח את צפונות נפשי המיוסרת והאומללה. מאחר שהכל נחשף כבר, הרשיתי לעצמי לראות בעיני רוחי את הגבר המפואר הזה אוסף אותי אל בין זרועותיו השריריות.  "

הולמס, אבל האם אתה משוכנע בכך…?" התחננתי על נפשי

"משוכנע? ידידי היקר. אתה רופא מכובד, וותיק מלחמה בעל אותות כבוד. האינך חושב שמוזר הדבר שאתה מקדיש את חייך להיות לעוזרי הנאמן, ככלב בית מבויית?"

"בכנות, לא. מעולם לא נתתי על עך את דעתי …."

"מסתמא, שדווקא כן נתת לכך את דעתך" קולו הרעים לפתע "משום שנתת לכך ביטוי מרומז בדיאלוג הראשון שכתבת בספר, בעת שניסינו לנחש יחד את זהותו של האורח ששכח את מקלו. זוכר? הרשה לי לקרוא לך מעמוד 11: הכלב נוהג לשאת בשיניו את מקלו של אדוניו . מאחר שהמקל כבד, הרי שנאלץ הכלב לתפוס בו בחוזקה במרכזו; אמנם ניכרים סימני שיניו היטב על המקל….. יתכן מאד שהוא – כן, חי ראשי, הרי זה ספניאל מתולתל."

"הולמס" קמתי על רגלי, מעולם לא הייתי כה קרוב לפרוץ בדמעות עלבון "אינני צריך לשבת פה ולשמוע את התועבות הללו מפיך! מעולם לא…."

"האם אתה זוכר, ווטסון יקירי, מה עלה בגורלו של אותו ספנייל?"

"טבע בביצה"

"זה מה שחשבנו בתחילה. אבל לבסוף מצאנו את שאריותיו, הוא היה למאכל למפלצת!"

"אין זה מעיד על דבר!" עדיין היה בי מעט כוח להתנגד

"ו"סימני השיניים" על המקל? באותו יום בערבה, שארבת לי במקום מחבואי, זוכר אתה כיצד זיהיתי שאתה הוא זה שפקד את מחבואי? הנה , אקרא לך את המילים שאתה עצמך שמת בפי בעמוד 99 : כשאני רואה בדל סיגריה ועליו הכתובת ' ברדלי, רחוב אוקספורד' אני יודע שידידי ווטסון נמצא בסביבה". אינך רואה את הדימיון בין סימני שיניים וסימני האותיות? תודה, ידידי, שגם כאן נוצר זיהוי על פי מקל, הנישא בפה…. "

"זה ממש כבר בלתי נסבל!  אתה מוצא דימיון בין אדם מין הישוב שיודע להנות מסיגריה טובה,  לבין כלב הנושא את מקל אדונו?!"

"חלילה! אתה הוא זה שמוצא דימיון"

"אשמח מאד, באמת ,לשמוע איך לעניות דעתך אני זה ש…."

הולמס פתח את הספר בעמוד השמיני, והמילים נעתקו מפי למראה האיור, שאני, ברוב טפשותי, הזמנתי מהמאייר ואף התעקשתי והקפדתי בו  על  כל פרט.

רק עתה הבחנתי, שסודי גלוי לחלוטין בפני כל קורא חד עין!  האיור יצר, מעשה שטן,  קומפוזיצה בעלת  משולש מושלם הנמתח מן המקל,  בקו ישר אל פי המקטרת של הולמס שמלכסן עיניים אל הקנקן, שזרזבוביתו משתרבבת לעבר אותה מקטרת, ומתחבר בצלע השמאלית אל הגולה, כשהכל ביחד- המקל, המקטרת, הזרבובית והגולה,  יוצרים קומפוזיציה של משולש סגור מושלם  שבו כל אלמנט בעל צורה פאלית, מתחבר אל חפץ בצורת פיה!  החדר הסתחרר לפתע, הכרתי התערפלה. רגלי התנדנדו והייתי וודאי נופל ארצה, אלא שהולמס גילה זריזות של פתנר, והספיק לתמוך בי, ולהושיב אותי כבובת סמרטוטים על הכורסה. קופסת מלחי ההרחה נתחבה לאפי וכשגיליתי התאוששות מה, הגיש לי כוסית וויסקי.

"שתה, ידידי" אמר בקולו המלטף "אנחנו כבר לקראת השלמת פתרון כל התעלומה. קולו עבר ללחישה "שם, בשממה, בלב הבצות, הרחק מהציוויליציה , התממש המפגש. אם נצרף עתה את החלום עליו סיפרת, ברור הדבר, שאם רק תשתחרר המפלצת שבך, שנתגלמה בחלום בדמותו של הספניאל הקטן שהתנפל על "סטפלטון" שבחלום. המרק, שמסמל את הביצה, מאיים להטביע אותך בביצה עכורה שתשאב אותך כליל  אל תוך רחם האדמה, או אם תרצה, תקח אותנו אל השאול- והצרברוס יוודא שלא נוכל לצאת ממנו יותר לעולם – כלומר – נשקע עד צוואר בזימה מטונפת." למראה הבעת פני הוא עצר לרגע משטף דיבורו  "אבל בשם אלוהים מדוע אתה זועף כנגדי?! אלו המחשבות שלך, אני רק מעניק להם פרשנות!  בכל אופן שם, באותו ליל ירח, בשממה, מקום מגוריהם של קדמונים, כלב הספניאל החביב, החיה המתורבת,  נטרפה  על ידי כלב אחר, חייתי, מפלצתי מעורר אימה. האיד השתלט על האני-העליון. הסיגריה, שנרכשה בלב הציוויליזציה, הוחלפה בכלי זין טעון. זוכר איך שארבת לי שם באקדח שלוף? באותו מקום? באותו זמן, התקרבת בצורה המסוכנת ביותר אל בסיס המשאלה?"

"אבל אני לא מרגיש דבר מכל הרגשות הללו!"

"אלמנטרי, ווטסון, הדחקה. אבל האמת יצאה מבין שורותיך מבלי דעת. בשעה שאתה בילית עם סר הנרי באחוזה, נודע לך על קיומה של דמות נוספת בערבה.  נתת בפיו של ברימור את המילים האלו:..והאיש המסתורי הזה, שמתחבא שם ומתבונן ומחכה כל הזמן. למה הוא מחכה? מה פירוש כל אלה? אני בטוח שיש משמעות אחת לדבר והיא אסון לכל אדם הנושא את השם בסקארוויל.." (שם 88)

"עכשיו אני גם בן באסקרוויל…?" נפלטה מפי יבבה, כשל גור כלבים יתום

"לא יקירי, אתה כלבם . הייתי סבור שכבר הבהרנו זאת, לא?"  לפתע מצאתי עצמי תחת חקירה צולבת:  "האיש המסתורי, ווטסון, מי הוא? למי הוא מחכה? מה פירוש כל אלו? מהו האסון? "

"אתה יודע היטב, הולמס, שזה היית אתה!"

"אכן כך" הולמס נראה כפרקליט זחוח שזה אתה הוציא הודאה מלאה מנאשם.

"אתה היית שם! כי כך זה קרה באמת! לא יכולתי לדעת, שבזמן שאני צופה בך, אתה צופה בי ועוקב אחרי, בעזרת אותו נער, קרטרייט, ש"שימש לך כעוד זוג עיניים" לא ייתכן שהזיתי כל זאת. אני זוכר את זה בבהירות מוחלטת, כאילו כל זה מתרחש כאן, עכשיו…! "

"האם סביר בעיניך, ווטסון, שהיה עולה על דעתי לסכן כך את חייו של קרטרייט הצעיר, שאשלח אותו למקום בו נפש חיה אינה דורכת, ושאורב בה רוצח אכזרי, ואולי חיה מסוכנת?!  האם נתת דעתך על כך, שבאותו מקום שומם, מפחיד ומסוכן, שכל צעד בו עלול להביא לטביעה מיידית בביצה טובענית או בהיותם טרף למפלצת – מסתובבים להם בחופשיות יחסית, גם רוצח, גם "דמות מסתורית", נער צעיר, וגם אתה, חביבי, הגעת למקום ללא כל בעיה, ואפילו מיס סטפלטון מצאה את דרכה שם בלילה כאילו לא היה זה אלא רחוב אוקספורד בערב חג המולד?!"

"ואת כל זה באמת רק חלמתי?" דמעות חנקו את גרוני. אין זאת אלא שאני בלתי שפוי כפי שאני כפוי טובה, וסוטה..!!

"אחרת, איך אתה מסביר את זה, שבספר שכתבת עלי, לכאורה, אתה הוא זה שמנהל לבד את כל החקירה. האין זו משאלתך הכמוסה, לבטל אותי ולרשת את מקומי ?! "

"אבל אתה היית בלונדון!"

"כי ככה אתה כתבת אותי!"

"להפך!  הרי לבסוף מתגלה שהיית פה כל הזמן! האם אתה מענה אותי כך רק משום שנדמה לך כאילו תפסתי את מקומך?!

"מהרגע הראשון, מהעמוד הראשון של הספר, הודית שאתה רוצה להכנס לנעלי!"

"נכון, שהעלמתי אותך למשך חלק מהזמן, אבל …"

"אהה!!! אז הנה אתה מודה, שרקחת בעצמך את כל העניין , מתחילתו ועד סופו!"

"… אבל אתה לא יכול לטעון, שלא נתתי לך את כל הכבוד המגיע לך!  את כל הגילוים המוצלחים השארתי לך! ואפילו כשאני גיליתי את מיס ליונס, הקפדתי להבהיר שאתה כבר גילית אותה, קודם. אתה פיצחת את כל התעלומה וגם הצלת את סר הנרי ברגע האחרון. הרי היה עליך להעמיד פנים שאינך נמצא במקום כדי…."

"תחבולה ספרותית! מצאת תירוץ נוח להעלים אותי…"

"קודם אתה מאשים אותי בשאיפה ל"הפגש" איתך, ואחר כך אתה מאשים, שאני מעלים אותך בכוונה?"

"אלו בדיוק שני פניה של אותה  משאלה: להתמזג איתי, להיות כמוני, להיות אני! להיות איתי 'בשר אחד'!  ראה בעצמך מה כתבת עלי כש"לא ידעת" שזה אני,  או אז הרשת לעצמך לתת דרור למשאלות:

ניגשתי אל החלון האפל והשקפתי החוצה, מבעד לשמשה הרטובה מגשם אל חשרת העננים המרחפים בשמים ואל צמרות העצים המטלטלות ברוח. חשבתי בלב : מה עובר על אדם היושב בבקתת אבנים פרוצה לכל רוח בלילה כזה? מה עזה השנאה שבגללה מוכן אדם להסותף במקום כזה בלילה כזה ומה גדולה ונכבדה מטרתו, אם היא דורשת שסבל והקרבה כאלה? שם בבקתהה הקטנה בלב הערבה נמצא הפתרון לבעיה המטרידה אותי כל כך. (שם 88)

"חלון אפל, ווטסון? חשרת עננים? צמרות מטלטלות? פרוצה לכל רוח? שנאה עזה? יש ברור מזה?!  השנאה היא שלך, ווטסון, ביצעת היפוך לשנאה שלך – והדבקת על אותו "זר"-  שכל הזמן ידעת, שאני הוא שם ,  ה"מחכה", ה"ממתין"  – למי? לך…?!  "מטרה גדולה" "סבל".  הקרבה…!!   כמה מילים לביטוי  כל שנות ההערצה שלך אלי, השנאה, האהבה, המשיכה ודחיה.  כשכל אותו זמן אורבת המשאלה  לטרוף ולבלוע ולרשת אותי, לתת דרור למפלצת שבך , להתנפל עלי כחיה רעה?  ולחשוב שאני, הבלש הגאון, לא ראיתי את כל זה, את המפלצת הסוטה שטיפחתי ….!"

 

הולמס נראה כמטורף מרוב זעם, ואני, דעתי כמעט נטרפה עלי לחלוטין. איך הגעתי למצב הזה?!  לא יכול להיות שחלמתי את כל זה.

"הולמס !" צרחתי "לא יכול להיות שאתה מאמין בכל זה!"

"בודאי שלא!" הרעים עוד יותר את קולו

"אני… אני הייתי לגמרי … הכל היה כל כך אמיתי…!!!  כאילו קרה באמת…!"

הולמס הרים את קולו עוד יותר :"וודאי שכל זה קרה באמת! אני הייתי שם!"

"אני יודע!" לא הצלחתי להתאפק עוד, ופרצתי בבכי "הרי כתבתי שהיית שם!" מתוך סערת נפש שערפלה לחלוטין את חושי נפלתי לזרועתיו, ספגתי לנחירי את ריחו הגברי והתייפחתי על חזהו החסון. חשתי כאילו הגעתי הביתה לאחר מסע ארוך כאורך הגלות. "אנא. סלח לי"  התחננתי. "לא היה לי מושג..!"

 

הולמס ניער אותי ממנו בעדינות. לפתע שב אליו  קולו המוכר והרגיל.  הוא מזג לי כוס וויסקי נוספת והמתין שאגמע אותו עד תום. עצבי החלו להרגע לאיטם.

"בשם אלוהים ווטסון, השתלט על עצמך! וודאי שלרגע איני מאמין בשטויות הללו. הלוא מראש הצהרתי, שכל מטרת החקירה היתה להוכיח את הבלתי ניתן להוכחה, ובכך להביא לסתירה לוגית, שתשלול את שיטתו של פרויד. ואכן עשינו פה עבודה קשה ומאומצת. מצאנו פתרון לשאלת אמינותו של פרויד. הוכחנו בזאת, כי בעזרת הכלים שבאמצעותם פרויד "מפרש" את החלומות, ניתן לבנות כל נרטיב שהוא, לא משנה עד כמה מופרך ואבסורדי, על פי הנחת המבוקש. "

אם קודם לכן הייתי מבולבל ואובד עצות, כעת הייתי שרוי בערפל מוחלט

"כל זה היה רק תרגיל? אבל אני … זה היה כל כך… אני כלל לא בטוח עכשיו. למעשה, אני מבולבל לחלוטין ונדמה כי אכן קלעת היטב לרגשותי הכמוסים והנסתרים…"

"ווטסון! התעשת! איך, בשם כל השדים, אתה יכול לדעת אם קלעתי אל הדבר, שמתוקף הגדרתו הוא הלא-מודע? אם אני, ידידך, יכול לשתול זכרון של משאלה שעולם לא היתה בך, שווה בנפשך את עוצמת הסוגסטיה שהיתה לצידו של פרויד אל מול מטופלות צעירות והיסטריות, שאינן יכולות אף הכחיש את פרשנויותיו הוירטואוזיות משום שזה רק "מוכיח" את עוצמת ההדחת האמת… אין זאת אלא שלאחר זמן קצר, פרשנותו נדמית יותר ממשית מהחוויה עצמה. ככל שהמניפולציה עשירה יותר, ותחושת האשם רבה יותר, והאוטוריטה של הפרשן מהלכת אימה יותר- כך נוטה הזכרון לאמץ בדיעבד, את ה"האמת" הפרשנית, שלמעשה היא משכתבת את הזכרון בהתאם. ובכן, ווטסון ידידי, למדנו היום כמה קל לנטוע באדם את האמונה המופרכת ביותר ב"אשמתו". הנה כי כן, הבנו משהו על פעולתו של הבלש החוקר, אשר יותר מאשר הוא מפענח מציאות, הוא בורא אותה. ואין ספק שזה נכון גם במקרה של כותבת דפים אלו. אבל עכשיו כבר מאוחר מאד, אני מציע שנפרוש עכשיו לשינה ומחר אני מבטיחך לגמול לך על עזרתך ולהזמינך לערב מהנה באופרה ולסעודת מלכים במובחרת שבמסעדות לונדון"

"הולמס.." אמרתי, רועד מכעס ועלבון

"כן, ווטסון יקירי"

ומכיוון  ששורות אלו עלולות להתגלגל  אי פעם לידם של ג'נטלמנים ואולי אף לבנות המין היפה, בחרתי להשאיר את שתי המילים שנבחתי עליו, לדימיון החופשי בלבד.

***

 

[1] ארתור קונן-דויל כלבם של בני בסקרויל תרגום יאיר בורלא הוצאת כתר ירושלים 1974

[2] המילה נ הגת  גם באנגלית כ"mor" , כמו "מור ולבונה"- כמובן, אחת ממתנות  שלושת המלכים ( מאגי) להולדת ישו. אסוציאציה ראשונה לכל נוצרי. ( ואי אפשר לא להזכר במונטי פייטון "you can keep the myrrh) מ"בריאן כוכב עליון"

[3] ערבה, באנגלית moor. מקום ההתרחשות הוא דרטמור שבמחוז דבון – חבל ארץ רחב ידיים שחלקו הגדול שממה. נמצאים בו שרידי מבנים מתקפת הברונזה וגם כלא דרטמור הידוע לשימצה.  אני יכולה להעיד אישית לכך, שהמקום מטיל אימה גם באור היום.  לנוכח הצוקים  המאיימים, נוף הקדומים וכל אותם שרידים  רבים המעידים על פולחן  השד יודע איזה, מתקופות קדומות