פרדוקס הליברל

גיליתי רק היום את פרופ' מאוטנר מהפקולטה למשפטים של אונ' תל אביב ואני חושבת שכדאי מאד לשמוע אותו ורצוי לא בתיווך של מראיינים.

אני גאה לגלות שגם הוא שותף לאינטואיציות שלי שגורסות שבית משפט עליון מוכרח להיות שמרני במהותו.
אני מבקשת לחלוק על שתי קביעות שלו.

לא ה"נאו-ליברליזם" הפך את החברה שלנו לנטולת משמעות (ושהחוסר, לאזהרתו, מתמלא על ידי הדת) אלא לפי דעתי – הריסוק המתודי של האתוס הציוני, שהיה בו די כדי להוות משמעות ללא הצורך בחיפוש אחריה בדת או בלאומניות-יתר או באידיאלוגיות מטורפות כמו פרוגריסיביות אוניברסלית (שזו תוספת שלי כמובן).

נקודת המחלוקת השניה היא במקור הלוגי של הבעייה, שפרופ' מאוטנר מתאר אך לא מצליח, כך נראה, לעמוד על שורשיה:

"ליברליות" אינה ערך.

גם "דמוקרטיה" ו"פלורליזם" אינם ערכים. הם מטא-ערכים, או כללי ארגון עבור ערכים בחברה.
אם לא תופסים את זה, נופלים למלכודות של סתירה עצמית.
נבחן:

לציונות דתית – יש ערכים: בניית הארץ בדרכי התורה
לחרדים-  ערכי ההלכה
למוסלמים:  ערכי השריעה. מה שלא יהיו
לסתם יהודים כללים ורגילים בתכלית יש ערכים: חלק גדול מעשרת הדיברות (לא בטוחה לגמרי בקשר ל"לא תנאף" ו"לא תחמוד את אשתך רעך". הממממ), כמו גם תפיסות מוסר, תפיסות פוליטיות אלו או אחרות וכו.

ליברליות (לא לבלבל עם נאו-ליברליות, מושג שאפילו האחראית ללימודי אזרחות שמינה בנט לכל החיים  לא מבינה שזה רק כינוי גנאי לקפיטליזם בעיני נאו-מרקסיסטים) היא למעשה מגילת העצמאות:

"…מדינת ישראל תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום… תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות…".

שימו לב לניסוח הזה: "תהה מושתת על יסודות"..

אומר פרופ' מאוטנר: 

"מגילת העצמאות הניחה יסודות ליברליים לכל דבר ועניין שעליהם אמורה הייתה להיות מושתת מדינת ישראל. 67 שנים אחר כך, מה קרה לאותה פתיחות נהדרת ומה נותר מאותו ליברליזם חילוני נאור?"

אלא אותו ליברליזם  חילוני נאור – הוא יסוד. לא ערך.  כיסוד, הוא אומר שזכותם של כל קבוצה, כל מפלגה, כל רעיון – להתקיים בתוך זירת הרעיונות, היא הכנסת. ליבלרליזם הוא המכלול של הכל. ולא ערך – שהוא הגדרה מהותית.
"לא תרצח" – זו הגדרה מהותית של ערך.  "כל הערכים ראויים להשמע" – זה לא ערך מדרגה ראשונה.

שימו לב, זה מטעה קצת. אבל אם נבין, שבעוד שבציוי "לא תרצח" הוא ערך שתפקידו לכונן את מעשיו בתחום המוסר, שמכוון אותי לדעת מה טוב ומה רע, לעומתו הרעיון ש"כל ערך ראוי להשמע" – נעדר כל תוכן – אין בו שום כלל מכונן של הפרט. הוא כלל מכונן של המדינה בכללותה.

הערך המהותי היחיד עבור הפרט הוא הציווי לסובלנות כלפי דעות שונות משלי.
טוב ויפה.
אבל כאשר קבוצה אחת מכנה עצמה "ליברלית" ( כמו מרבית שופטי בג"צ) היא מתייחסת לליברליות כאילו היה באמת ערך עבור הפרט ועוד בנוסף מעמיד את ה"ליברל" כיחיד בעל הערכים (או למצער הערכים הנכונים וה"נאורים"). זה אבסורד.

הלוגיקה היא, שאם במדינה יש קבוצות שונות, כשכל קבוצה צבע אחד, אז ה"ליברליים" הם, ורק הם – "קבוצת כל הצבעים כולם".

זה מוביל לפרדוקס שעל פיו – אף אחד מהקבוצות האחרות – הציונות הדתית, החרדים, הערבים, הסתם ישראלים – אינם "ליברליים", כי לכל אחד מהם יש רק טווח צבעים מוגדר.

הציונות הדתית אינה מכילה את החרדים, את החילונים השמאלנים וגם להפך – לכל אחת מהקבוצות יש טווח ערכים משלהם – ולמולם – טווח ערכים מנוגדים לשלהם, גם אם מתקיימות חפיפות בין קבוצות (טוב שכך) .

יש רק קבוצה אחת ריקה לחלוטין מכל ערך. הקבוצה שהערך שלה הוא "כל הערכים" ואין לה ערך משל עצמם, למעט הערך "כל הערכים".  זה מעגלי ורקורסיבי יותר מפרדוקס השקרן! היא עומדת בניגוד – לכל קבוצות בעלות הערכים (כי אף אחת מהן אינה "כל הערכים")

הקבוצה הזו ה"ליברליים", נאלצת לייצר את ערכים שלה באופן מלאכותי  על ידי כך שהיא מזהה בכל רגע נתון את הקבוצות הקיימות בחברה מאלו  שאין להם תמיכה גדולה ( זה יכול להיות משום שמדובר באויבי החברה, בפושעים שלה, בסוטים שלה, בפולשים הלא חוקיים אליה) – ונלחמת למענם דווקא.

כך נוצר "ליברליזם" שלמראית העין בלבד. על אותו עיקרון שעל פיו טרמפיסט בגלקסיה לוקח איתו מגבת כדי שמי שיאסוף אותו יניח – שאם יש מגבת ישנם גם כלי רחצה, דאוורנט וכו – כך תמיכה של "ליברלים מהותיים" – בקבוצות הסוטות ביותר מכל ערכי החברה – מייצרת מצג שווא כאילו הליברל סובלני כלפי כל הקבוצות כולן.

למעשה – הוא נותר אנטגוניסטי לכל הקבוצות כולן – למעט לאלו – שמחזקים את ההתנגדות לכל הקבוצות האחרות יחד.

פה נמצאת הטעות הלוגית של הפוסט-ציונות: מאחר שהזרם החזק ביותר שמכיל את מרבית ה"קבוצות" בותר במדינה היה (ואני מקוה שעדיין ) הוא הציונות על כל גווניה – ועל כן – את זה יתקוף הליברל המהותי.

אבל כל זה לא עושה את הליברלזם "קבוצת כל הערכים" – אלא ממש ההפך. הקבוצה הצרה ביותר, ונטולת הערכים באופן מהותי

אין, ולא יכולה להיות מפלגה או קבוצה "סובלנית" או "פלורליסטית" או "ליברלית" רק המכלול הוא כזה.
מדינת ישראל מושתת על יסודות אלו.
שמשמעם, שראוי לכל קבוצה לקחת חלק בזירת המאבקים של הערכים והרעיונות.

מדינה שבה יושבים בכנסת מוסלמים תומכי חוקי השריעה, חרדים תומכי חוקי ההלכה פוסט-ציונים, לצד מפלגות ציוניות, חילוניות ובעלות ערכים מערביים- היא מדינה דמוקרטית פלורליסטית. (אולי יותר מדי).

מדינה, שכל הפרלמנט שבה מורכב רק מליברליים  שממבלבלים בין המילה "יסודות" לבין "ערכים" – היא אינה ליברלית כלל. היא כלום. אין בה ולו ערך אחד. למעט אולי הרצון לקבל כל ערך ובתנאי שהוא מנוגד לתפיסת העולם שלהם עצמם.

הליברליות אינה ליברלית. היא פשוט טעות לוגית. אלא, שהטעות הלוגית הזו השתלטה על חיינו דרך מוסדות המשפט, ומשפיעה עליהם מתוך הבלבול האינהרנטי שלה.

אהרון ברק שכפה עלינו את המהפכה האקטיביסטית לשימור ה"ליברליות כערך" (וגם שטבע את המושג "דמוקרטיה מהותית" – אותו סוג של סוס טרויאני כמו "ליברליות כערך מהותי") או שלא הבין זאת, או שפעל במתכוון  על מנת לשמר את שלטון ההגמוניה של אליטות מפא"י הוותיקות במחיר של הפיכת בית המשפט לבעל סמכויות שרירותיות.  ולקורא שסבור שטוב שכך, משום שבמקרה זה בית המשפט משרת למעשה את תפיסת עולמו – אני מזמינה אותו לנסות ולדמיין את היום שבו יקבלו את השליטה על בית המשפט אלו – שמשתייכים ליריביו הפוליטיים וכמה כוח יהיה אז בידם.