חירות מוחלטת

מרקסיזם הוא בראש ובראשונה חתירה לחירות מוחלטת של האדם.
ויש לו נימוקים.
ואני ישבתי בלא מעט סמינרים סביב הנושא ומדי פעם עשיתי לעצמי ניסוי מחשבתי- לנסות לתפוס את משמעות החירות הגדולה כל כך בהרבה יותר מזו שאני חווה, שהיא למעשה רק מראית עין, תודעה כוזבת של חירות בעולם הקפיטליסטי התחרותי.

אני מביטה סביבי. הכיתה מונה ה-20 איש. למרות שזה סמינר, בעיקר המרצה מדבר.
המרצה- ואני.
כי לי יש עודף דעות וכנראה עניין גדול יותר מלאחרים בכל רעיון .

כשאני מדברת, אנשים מתחילים לעוות את פרצופם, לא רק בגלל הדעות שלי (לרוב אני רק שואלת או מקשה אני עונה רק כשהמרצה מפנה שאלה לכיתה)
זה מתקבל על הדעת, כי אנשים יצאו מהבית הנוח שלהם לשמוע את המומחה ולא אותי. אז אני מדי פעם מדכאת את חירותי. אחרת באמת הייתי משתלטת על השיעור ואני מבינהה היטב שזה לא ראוי

אז איזה עוד חירות גדולה יותר היתה לי פה?

המזגן לפעמים מחמם מדי או מקרר מדי. אבל לא כולם חשים כמוני, לכן אין לי ברירה אלא לדכא את הרצון לשנות את הטמפרטורה בדיוק לפי רצוני

מי שיושב לימיני מושך באף כל הזמן. בא לי להרוג אותו, אבל אני מבינה שזה לא ראוי. הוא מפריע לי וגם די מגעיל. אני מתאפקת ומדכאת את החירות שלי אפילו להגיד לו לצאת החוצה , לקנח ולחזור. כי אני לא רוצה לפגוע ברגשותיו

זו שלשמאלי יש לה הרגל מאוס: היא מושכת זרוע האוחזת בקצוות שיער מהקרקפת (ואז מסתירה לי את המרצה, שנראה רק דרך השיער שלה ) מלטפת את השיער של עצמה ואז דוחפת לפה, במחזוריות לא נפסקת. בא לי להגיד לה שתאונן לא ליד העיניים שלי, אבל לא מרשה לעצמי את החירות הזו

מישהו אחר, לעומת זאת , העניק לעצמו את החרות להפליץ בחסות ההמון. זה ממש פגע בחירות שלי שלא לנשום את ארוחת הבוקר המעובדת דרך קרביו.

בסוף אני פוקעת ומתפרצת לדברי המרצה וחולקת על דבריו.

הבחורה היפה שיושבת ליד המרצה ומאוהבת בו בגלוי, מתוך קנאות רכושנית , מתפרצת גם היא לאחר שהאיפוק גרם לה לפלבל בכל גופה ונפלט לה 'תסתמי כבר!' בדיוק כשאנחנו מדברים על כמה נפלאה אחוות החירות וחופש הפרט בחברה לא קפיטליסטית

אני עונה לה באופן שגורם לה להצטער על זה אחר כך

זה מעלה את רמת המתח בכיתה עד שמישהו אחר פוקע, קם ומכבה את המזגן. מייד קופצים עליו שלושה אחרים וחצי שיעור עובר בויכוח – כן או לא – מזגן.

אני מצטרפת לדיון ואומרת שצריך לכבות אותו כי המצונן שלידי כבר שיגע אותי לגמרי עם הנזלת שלו. הוא נעלב ומפליץ לאות מחאה.
אני מתחרפת ומדליקה סיגריה . אזעקת העשן נדלקת וממטירה עלינו מים
כשכולנו פורצים החוצה מהשעור על חירות לאין שיעור , אני נותרת תוהה – איפה נמצא אותו מרווח בחברה, שבו אני יכולה להינות מעוד יותר חירות, מבלי לפגוע בחירות של האחר?

התשובה האמיתית, באמאשלי, של מרקוזה היתה – שבאוטופיה המרקסיסטית שלו , לאחר שניפטר מתחרות בינאישית שכפה עלינו הקניין האישי, כל האנשים יראו יפים באותה מידה לכולם .
אני מסיקה מכך שזה יהיה נכון גם לגבי ניחוח הפלוצים של האחר. אבל מעבר לזה, לא רואה היכן ניתן לדחוס עוד חירות, אפילו בתוך כיתה שבה כולם נורא מכוונננים להיות נוד החנית של אלו שיביאו את החירות לאנושות