המזרקה_בכיכר_דיזינגוף.JPG
המשפרצה של יעקב אגם: מכל צד שמסתכלים על היצירה, היא נשארת אותו דבר
שמעתי עכשיו עוד הרצאה מאירת עיניים של גורדן פטרסון האגדי. הפעם, על אותנטיות במובן האקזיסטניאליסטי. והפעם אני קצת חולקת על אהובי, אם כי לא ממש מהותית. אבל זהה מה שטוב בהרצאות מלאות השראה. שהן מלאות השראה. אז הנה הרהרור הרכיבה שלי על אותנטיות
 
"היי את עצמך".
זו היתה העצה הקבועה של מדורי היעוץ בעיתוני הילדים, לכל דבר ועניין. ואני תמיד חשבתי לי. "אני עצמי" זה ילדה שמנמנה וביישנית. זה בדיוק מה שאני כבר וזה מה שלא מוצא חן בעיני. בדיוק לשם כך אני קוראת מדור עצות…!
 
כשמישהו הוא לא אותנטי באופן גלוי- זה דוחה. פטרסון טוען שחיקוי אחרים, בעיקר שכזה נוטה לבנאליות דוחה, משום שרעיונות בנאליים הם רעיונות מתים. הם לא נתפסים כאורגניים לאדם. טקסט בנאלי הוא טקסט שכאילו מלא בגוויות מתות. לזה אני מתחברת ממש כאילו תמיד ידעתי את זה.
 
אבל אני חולקת על כך שקיים "אני עצמי" – אימננטי ומהותי (בעם גם פטרסון וגם האקזסטיניאליזם יחלקו על זה, ככה שהם בסדר איתי).
אותנטיות חייבת להכיל גם את החיקוי. אני יודעת מתוך עצמי שאני מסתובבת בעולם ומרגישה את עצמי מבפנים כמו מישהו אחר, ספציפי, שהרשים אותי באותו רגע. בילדות, ולא רק, בכל פעם כשקראתי ספר מעורר השראה הייתי ממש הגיבור שלו. גם הרבה אחרי שסיימתי את הספר. העולם כולו נצבע לי בצבעים של הספר, המציאות התפרשה כאנלוגית לו ( לכן אם ילדים לא קוראים הרבה ספרים שונים -עדיף כבר שלא יקראו שום דבר בכלל, אחרת יצמחו להיות דוגמטים להחריד, כמו השמאלן המצוי היום).
 
כל החיקויים האלו, הם בחירות אותנטיות שלי. כשאני בוחרת לחוש את עצמי מבפנים כמו פטרסון, ולא כמו מירי רגב – זה שלי. אותנטי. ובתקוה שככל שאחקה אותו יותר – אני אצמח להיות יותר – מהדברים שבחרתי לקחת ממנו- כמופת עבורי.
 
כשלמדתי אצל גרבוז אהבתי משפט שאמר על העבודות של יעקב אגם, שהן היצירות היחידות, שמכל צד שמסתכלים עליהן, רואים תמיד את אותו הדבר.
זו אמירה ששמרתי איתי כי היא מאד עמוקה לדעתי.
יש היום דיבור מאד אינטנסיבי בארהב וצפון אמריקה בעניין זהויות מגדריות. מתחלים לצאת שם חוקים, חוקים ממש – שלא רק שאוסרים על אמירת מילים מסויימות אלא גם מכריחים לומר מילים אחרות, כמו מילות כינוי חדשות ל"הוא" ו"היא" – כדי שטרהסג'נדרים שבוחרים להיות שונים מהמין שאיתו נולדו ירגישו טוב עם עצמם. זה לדעתי בבחינת "יצירה של יעקב אגם". כי להיות טרנסג'נדר בהגדרה הפרוגרסיבית זה בדיוק ההפך מלהיות אותנטי.
 
טרנס הוא מי שבחר דוקא לקבע את הפרסונה שלו על פי סטריאוטיפ מיגדרי – רק הפוך משלו.
ב"פרסונה" כוונתי בדיוק לכך -ייצוג מנייריסטי של חיקוי מקובע של "מי" שאתה, שכמו מסיכה יצוקה -לעולם לא משתנה.
רוב האנשים נעים בחופשיות בתוך עצמם – על פני כל הסקאלה, מחקים מבלי משים את הוריהם, משני המינים, את החברים ובחברות שלהם,את המפקדים בצבא, את המרצים והמרצות שלהם, את הילדים שלהם! את כל מי שמעורר בהם השראה באותו זמן, כולל דמויות ספרותיות.
רק על הטרנס , דוקא עליו, הוחלט בפרוגרסיביות שה"אני האמיתי" שלו הוא אני מקובע מגדרית עד כדי כך ש"זי" מוכן/ה לעשות ניתוחים כואבים להנציח רק פרסונה אחת, חנוטה בתוך סטריאוטיפ מיגדרי אחד על פי פרשנותו האחת את המיגדר.
כל זאת עוד בתואנה שזה "האני האמיתי" שלו. כלומר, האני החופשי אפילו מהיותו תוצר של תולדה ביולוגית וגם שאינו תוצר של הבניה חברתית.
 
זה מגוחך, משום שמין לא ניתן באמת לשינוי, ומיגדר – אינו אלא הבנייה חברתית.
 
ללא ההבניה – איך ידע שהא מתלבש כאישה, או היא – כגבר? הלוא אופנות לבוש משתנות במהלך הדורות – והיו תקופות שבהן ללבוש שמלה – היה סימן לכך שאתה קצין בכיר ולוחם נועז. "שמלה לך, קצין תהיה לנו".
 
אני די בטוחה, אגב, שטרנסג'נרים מבינים את זה. רובם רוצים לשחק את עצמם במשחק האותנטי הדומננטי שהם חשים את עצמם מבפנים באופן יותר עקבי מאשר המין שלהם, ומעדיפים שההתנהגות שלהם תתאים יותר למראה החיצוני שלהם כך שהסביבה תהיה יותר ערה לאופנים שבהם הם מעדיפים להתייחס לעצמם.
וזה נראה לי בסדר גמור. לפעמים הדיסוננס בין תפיסות של אדם את עצמו מאד שונות מהזהות החיצונית שלו. וטוב שאפשר למצוא דרך להתאים יותר את הזהות הזו עם האופן שבו רואים אותך מבחוץ.
 
אבל אני גם בטוחה שמרבים המוחלט לא מעוניינים לקבע פרסונה אחת מובהקת שלהם – על ידי כפייתה על החברה באמצעות עיוות השפה.
 
זה – לא יגרום להם להרגיש יותר טוב עם עצמם אלא רק – להיות פאטיש נלעג ומקובע של משהו שנקרש ושחנטו אותו לתוך אישיות מוחצנת אחת – ללא כל אפשריות תימרון בין מצבי רוח שונים, פרסנות שונות, ואישיות מתחלפת וזורמת בחופשיות כמו שכולנו עושים אפילו מבלי לתת על כך את הדעת.
כך שבעוד שכל אדם "רגיל" הוא אינספור אנשים מכל הסוגים – לוחמי הצדק "למען" הטרנסג'נדרים נלחמים על מנת לגזול מהם את הפלואידיות המיגדרים ולהכריח כל גבר שעבר שינוי מין – להיות רק "אישה", או –רק "זי" או "זה" או "איי" – ולא שום דבר אחר.
 
זהו מות האותנטיות. ולדעתי האישית – מותה האישיות של האומלל/ה.
 
והבעיה היא, שהם מצליחים לשכנע חלק קטן מאותם אנשים, שבחינתם עשו מהלך אמיץ ונועז להיות יותר אותנטיים ויותר קרובים לעצמם – שלחנוט את עצמם בתוך הגדרה הכי מגבילה שרק יכולה להיות : "זי" – ושאפילו לא קיימת כשום צורה של תופעה ממשית בעולם – זה אמור להיות הדבר הנכון.
 
וזה לדעתי מה שגורם למגיפת ההתאבדויות של אותם אנשים, שמלכתחילה היתה להם בעיה משום שחשו כלואים במראה חיצוני שאינו מבטא את תחושותיהם ואת האותנטיות של בחירות המופת לחיקוי שלהם – ואז באו לוחמי הצדק – ושכנעו אותם שהם חייבים לוותר על כל היבט של אותנטיות אנושית, ושחובתם היא רק לשחק תמיד את אותו משחק תיאטרלי סטריאוטפי אחד ויחיד.
 
ואני מאמינה עכשיו, יותר ויותר – שכל הפרוייקט הפרוגרסיבי מביס את לכל מטרותיו המוצהרות משום שיש לו מטרות אחרות לגמרי- שאינן מוצהרות – לשעבד את האנושות כולה לטולטריזם השרירותי של מי שמושך בחנוטים, ובחוטים של כולנו, מאחורי הפרגוד.
זה זה, או שהם כבר לגמרי הגיעו לכלל תבוסה מוחלטת של השכל.
 
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: