נכתב במיוחד לידיד מיוחד)
אני הולכת להתחזות למגידת עתידות ולקבוע עכשיו שעוד מעט המילה הכי מדוברת תהיה "התחזות". זה קשור לרשתות חברתיות ולבחירות באירופה.
אבל רוצה לקחת את זה למקום אישי יותר
בכלל האוכלסיה הבוגרת יש מספר מזערי וזניח של אנשים שהפכו את ההתחזות למקצוע. מניסיוני רב השנים בפרסום ושיחות עם המוני בעלי מקצוע גליתי שדווקא אנשי המקצוע הטובים בתחומם מרגישים הם מתחזים לבעלי המקצוע.
למה זה ככה?
בני אדם לא נולדים. תינוקות נולדים וגדלים להיות אנשים, על דרך החיקוי של ההורים, האחים, החברים בגן והסביבה.
עד שמגיעים לרגע שבו לומדים מקצוע , אדם ישר עם עצמו מבין שהוא התקדם על דרך החיקוי.
בילדות, בני אדם אחרים נראים מושלמים ומוגמרים ורק האני המוכר האחד- מדשדש עמוק בספקותיו. האם העובדה שיש לי תעודה הופכת אותי לרופא? למורה? לעו"ד? למלצר?
הוא מביט סביבו ומזהה אותם, את הרופאים, העו"דים, המצלרים וחושב עליהם לא כעל לא-רופאים כלל, אלא על רופאים אמיתיים, טובים יותר או פחות. (המלצר באמת לא מלצר. הוא סטודנט שנה אחרונה בפסיכולוגיה ועוד מעט יהיה מי שמטפל בבעיית הטיית ההתחזות של האדם המתבונן )
אנשים פחות ישרים ויותר מעשיים חושבים על עצמם כבעלי מקצוע מרגע קבלת התעודה. אחרים – מלאי ספקות תמיד: בתחילת הקריירה של הרופא, הוא מרגיש טירון וחסר ניסיון, כי זה באמת מה שהוא מסביבו- רופאים "אמיתיים" .
הוא שואל את עצמו – האם ישנה מהות של רופא? ואם כן, למה כלם מכירים אותה ורק אני לא?
אם החיים לא הצליחו לסלק את המחשבה הזו – היא לעולם כבר לא תסתלק, אלא תעמיק יותר ויותר. והרופא ילך ויהפוך לרופא יותר ויותר אמיתי ופחות ופחות ייהיה מודע לכך. לעומת אלו שעולם לא יהיו רופאים כי הם מאמינים שהתעודה היא המהות של הרופא
חשוב להבין, שכולנו מתחזים כל הזמן לאחרים. מחקים את מה שעושים אלו, בעלי הניסיון במקצוע שלנו (וגם בחומים אחרים, הורות, זוגיות וכו) .
השלב האחרון בלבד הוא השלב שבו אדם מגיע ל"התחזות" לעצמו. זהו השלב – שהוא מבין לפתע, שמכל מה שהוא ראה עד כה – בשקלול של סטטיסטיקה גדולה של אנשי מקצוע – הוא סוג של רופא אמיתי וממשי ומה שהוא עושה – בדרכו שלו, לאחר שלמד את כל הדרכים של האחרים, אימץ את חלקן ודחה אחרות. ויכול להביט על התנהלותו, למצוא, שיש בה סגנון משלו, ולהמשיך אז בקו הזה,
מרגע זה הוא כבר לא רק רופא אמיתי, אלא אדם אמיתי
—–
הכרתי לא מעט אנשים מוכשרים במיוחד בתחום שלהם, שלא מצליחים להתקדם בו כי הם חשים עצמם כמתחזים לבעלי המקצוע ולא מרגישים נוח להציג את עצמם ככאלה. אלו יהיו בעלי המקצוע האמינים ביותר ומהנדירים, שיש להם סגנון מקצועי באמת (אמנים, שחקנים, משוררים, סופרים, זמרים – הם להבחנתי הכי נוטים לחשוב על עצמם כמתחזים וכל החיים פוחדים שמא מישהו יחשוף את התרמית ויחזיר אותם לגודלם ה"אמיתי")
הבעיה שלהם היא, שבין תחושת ההתחזות שלהם כטירונים במקצוע (ואכן היו מתחזים) לבין הסגנון הייחודי שפיתחו לעצמם- שבו הם שוב לא "דומים" לאנשי מקצוע "ממשיים". לעולם לא קיים רגע שבו ניתן להם לראות עצמם כבעלי מקצוע אמייתים.
———-
אני כותבת את זה לכל המתחזים כמוני, שהפתולוגיה הזו כה עמוקה בהם עד שהם לא חדלים ללמוד לעולם את המקצוע שלהם מתוך אמונה שיש משהו מהותי שהם מפספסים בו, וכך תמיד נרתעים מלהציג את עצמם כבעלי התואר המקצועי.
אני פתרתי לעצמי את הבעיה האישית בכך שכתבתי על כרטיס הביקור (המדומיין) שלי, שהמקצוע שלי הוא להיות גלי. ופה אין ספק, שאני הגלי בת חורין הכי טובה בעולם, והכי אמיתית מכל האחרים שאינם ממש אני.
ולכם, אחי ואחיותי לפתולוגיה, אני מציעה את הרעיון הזה: אם אתם מרגישים מצד אחד – שאתם באמת מבינים מה אתם עושים ומצד שני – מרגישים חוסר ביטחון קבוע שאולי אתם מתחזים לבעל מקצוע – עיצרו לרגע, הביטו במראה, חישבו איך אתם נראים מבחוץ למי שלא יודע שאתם סתם מתחזים ואז קרוב לוודאי שתבחינו שמולכם עומד אדם, שנראה לא רק מקצועי, אלא מקצועי עם סגנון ייחודי.
ועם כל זה – צאו להציע את מרכולתכם הייחודית
וזכרו – הספקות לא ייעלמו מעצמם. כשתזכו בפרס נובל, תרגישו עוד יותר נורא, כמתחזים שזכו בפרס הגדול ביותר – במירמה (מה שנכון לדעתי ללא מעט זוכים ממשיים, שלא חושבים כך על עצמם)
בהצלחה 🙂
טעון גיבו"ח - גלי בת חורין 
פרסם את זה מחדש ב-Free wordsוהגיב:
קוני למל,
"אומרים כי אני, אינני אני
על כן אני נבהל
כי אם אני אינני אני
אז מי אני בכלל"
אהבתיאהבתי