הבוגד נברא בצלמו ובדמותו של סורוס

quote-Theodore-Roosevelt-the-pacifist-is-as-surely-a-traitor-105832

מהי אהבת המולדת?
שום דבר, בעצם. "מולדת" זה מושג מופשט, "מדינה" – עוד יותר. ואי אפשר לאהוב מושגים מופשטים. הממשי -חייב להיות בחוויה הרגעית, כאן ועכשיו. ובתוספת הסיפור הגדול,המיתוס הפרטי והכללי שנותן משמעות לחוויה.

צעירים אינם מתגייסים לצבא כדי להגן על המולדת. הם מתגייסים, ראשית, כי זו חובה. שנית, כי לפחות עד כה החברה לא ראתה בעין יפה משתמטים. כאן עובד הלחץ החברתי. מרגע הגיוס – אז, ורק אז – השירות מקבל משמעות. והמשמעות אינה "פטריוטיות" אלא מחוייבות לתפקיד, לאחריות שניתנה, לחוסר הרצון לאכזב. להערצת המפקד ובראש ובראשונה – המחוייבות לרעות. לחברים שלך שתלויים בך. האומץ, והנכונות להקרבה הם, כך אני סבורה, למען החברים.

וזה ראוי לכל הערצה ואין פה שום המעטה בערכם העצום. זו רק צורה אחרת של הסתכלות על אותם דברים.

במצב אידיאלי, אין צורך לאהוב את המולדת. כשהכל בסדר, היא שקופה, והיא משורגת באופן בלתי ניתן להפרדה עם מעגלי הזהות הבסיסיים האחרים של כל אדם: זהות מינית, שייכות למשפחה, לקהילה, לחברה, – למדינה.

שאלת הפטריוטיות עולה כשמשהו ניצב מנגד, מאיים ומאתגר את הפן הזה בזהות.

זה יכול להיות מן רגע כזה בטיול בחו"ל, כשיושבים עם חבר'ה מגניבים מכל העולם ואז פתאום מישהו מעביר ביקורת על המדינה שלך – ונוצר דיסוננס בין הרצון "לזרום" איתם, אולי אפילו להתחבב עליהם יותר על ידי ההתכחשות "אל תראו אותי ככה, גם אני שונא את המדיניות" או – לבחור להגן על הזהות שלך כחלק מהכבוד העצמי ולשלם את מחיר הבידוד החברתי.

וזה לא מובן מאליו- שיבחר דווקא להגן על המדינה. כי אדם מחוייב גם לעצמו, ורצוי מאד שתהיה בו היכולת להחליט, כשמתוקף כל מיני נסיבות, נכון לו יותר לבתק את עצמו מתוך קונכיית השייכות הלאומית ולשחרר את עצמו מנשל שהפך צר מדי. זו הכרעה שאדם צריך לעשות עם עצמו. לעיתים זה הדבר הנכון מבחינתו, ולעיתם זה נובע רק מתוך סוג של אופורטוניזם פחדני. רצוי, שאדם יידע האם הוא עשה בחירה מושכלת מתוך כך שמסיבות מצפוניות או אחרות איבד את הסיבות להזדהות עם מולדתו, שלא צריכה להיות אוטומטית בשום אופן, או שהוא עדיין קשור אליה כחלק מהזהות העצמית שלו -ואז התכחשות תהיה בגידה עצמית.
רק הוא יכול לדעת.

כי לבגידה של אדם בעצמו, יש דינמיקה פרוגרסיבית. זה אפילו ממכר.

כשהילדים שלי היו קטנים תמיד אמרתי להם – אני לא אומרת "לא" הפעם, כי אני רוצה שאם יום אחד אצטרך לומר "לא", זה יהיה לא מוחלט וללא כל ויכוח.

—–
יצא לי להשתמש בלא הזה רק פעם אחת. כשהבן לא רצה להתגייס. אז תקעתי את ה"לא" כמו רגל בדלת, וזה היה "לא" חד משמעי ובלתי וכיח.

לא עשיתי את זה מתוך אהבת מולדת. אלא רק למענו. כי ידעתי דבר אחד: השירות הוא חובה של אדם היוצא לראשונה אל העולם. חובה ראשונה שהיא לא חובה לעצמו אלא למשהו גדול ממנו. לחברה שלו. אם הייתי מרשה לו להתחיל את החיים עם אכזבה מעצמו, עם הידיעה שלו, שהתחמק מחובתו למדינה,  זו לא הרגשה שממלאת אדם בגאווה, והוא היה חכם מספיק למצוא לעצמו מהר מאד תירוצים וצידוקים.
כדבר ראשון זה היה פוגע בתחושת השייכות למקום, לזמן ולחברה. כי לצורך כך היה עליו להגדיר לעצמו מחדש נתח משמעותי מזהותו ולהמעיט מאד במושג "מולדת", רק כדי שלא יצטרך לראות עצמו כסתם משתמט.

כך שהברירות שלו היו או להפוך את הצעד לאידאולוגיה, לחשוב על המדינה כלא ראויה לשירות שלו, כשלשם כך היה מחפש, ומוצא, אינספור פגמים במדינה. או – שהיה הופך את האופורטוניזם עצמו לערך. "אכפת לי רק מעצמי. לא קונה את השטויות האלה של 'חובה' וכאלה. זה סתם סיפורים שקנים אלו שאין להם חשיבה עצמאית".

וכך הייתי שולחת אותו לחיים עם מוטיבציה ממש להיות אגואיסט נטול אחריות שתמיד ישתמט מכל חובה לא נעימה ויסתבך בצרות. ומכיוון שבנוסף לכל הצרות שלו הוא חכם כמו שד, בחיי, שמה שראיתי לנגד עיני כעתיד שלו – היה שהוא יושב בכלא בארה"ב על ניסיון תרמית בסדר גודל בינלאומי. אופורטוניסט חכם זו סכנה לעצמו ולאנושות.

כך, ברגע שבגדת פעם אחת בערכים שלך, בזהות שלך – אתה כמעט חייב להמשיך לבגוד. כי האלטרנטיבה היא להכיר בכך שאתה חסר ערך בעיני עצמך, על פי הערכים שאתה עצמך מאמין בהם.

וככל שיותר תבגוד בעצמך, ככה יהיו לך יותר תירוצים למה הדבר שבגדת בו אינו ראוי ממילא, חסר ערך , אולי אפילו לא מוסרי, כך שההשתמטות האופרטוניסטית שלך היא למעשה משהו להתנאות בו, אות למוסריות ייחודית, נעלה, שהופכת אותך לגיבור בעיני עצמך, הבז לכל אותם אנשים קטנים, שבטיפשותם משרתים את המערכת. את ה"מימסד" המרושע. אתה הגרמני שלא הצדיע…

בפועל, זה נקרא לא להתבגר, ובמקום להבשיל – להרקב על העץ .

לכן אמרתי "לא".
הילד התגייס.

הוא חווה חוויות טובות, ורעות, ונוראיות, ומאתגרות, ולמד והתפתח, ובעיקר – נבעט מהקן ואולץ לקחת אחריות וזה שיחרר אותו מהצורך לחיות חיים של מי שבוגד בעצמו כדרך חיים במחיר של שלוש שנים מחייו. אני חושבת שהיום הוא לגמרי מבין את זה, ושלם לגמרי עם הבחירה שלו, לא לסרב לי.

ולאחר כל זה אני תוהה לגבי אלו שנעלבים בשמם כשמכנים אותם "בוגדים".

האם שוברי השתיקה היו ממשיכים לשבור שתיקה מתוך אמונה יוקדת בצדקת דרכם – אם זו לא היתה במקרה גם דרך משתלמת למדי להתפרנס, לזכות בתהילת עולם, או אולי – תגובה מוגזמת של מישהו המשווע למצוא צדקה למעשה שהוא מתבייש בו? ידיעה מבישה על עצמך שניתן לחיות איתה רק אם מסובבים את כל הפרשנות על המציאות כך – שיצא – שהמדינה היא שבגדה בו?

האם פעילי בצלם היו בצלם, אם היה לזה גם מחיר אישי עבורם? כי כל עוד הם לא נדרשים לשלם אותו, לא ניתן לסלק את החשד – שהם מונעים מותך אופרטוניזם שמתגמל אותם היטב. המבחן לאידאולוג אמיתי מתחיל רק שלפעילות שלו יש מחיר אישי כבד, ובכל זאת הוא פועל על פי מצפונו.

והצרה היא, שגם אדם אשר נקלע ולו פעם אחת למצב שבו עשה נזק ומתוך תמימות ופגע שלא במתכוון במדינה, בצבא, במשפחה – בלאום- ברוב המקרים דווקא המצפון המייסר – יניע אותו להמשיך ולבגוד. כי הרבה יותר קל להסתתר מאחורי אידאולוגיה מאשר להודות בפני עצמך שהיית אדיוט, וגם לקחת אחריות על הטעות ולשלם עליה.

 

אף אחד לא יכול לדעת מה עובר באמת בראש של אותם "פטריוטים" כפי שמככנים ותם על פי הגדרה אלטרנטיבית רווחת , אבל הם כן יודעים מה הוביל אותם לצאת למלחמה אישית כנגד המדינה ויש לי תחושה לגביהם, שבעתיד החכמים ביניהם ימצאו את עצמם בכלא בארה"ב, הפחות חכמים, התמימים שנוצלו עלולים להתאבד יום אחד-כשהמנגנונים של ההונאה העצמית יקרסו -וזה יכאב, בכאב קשה מנשוא, והכי הכי מוצלחים – הם יהיו יום אחד הסורוס הבא: מופת אבסולוטית של אופורטוניסט מושלם, שתחושת הערך כבר נובעת מתוך חדוות הבוגדנות העצמית, וחוסר המצפון המוחלט סולל לו את הדרך אל התעשרות אגדית

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: