איך אנשים יכולים להיות כל כך אכזריים?

לאור פתיחת תיבת הפנדורה של פרשת ילדי תימן אני מבקשת להציע פה את תפיסת עולמי, של הדברים כפי שאני  רואה אותם קרב לוודאי שאצליח להרגיז פה כל מגזר בנפרד ואת כולם יחד אבל קחו רק בחשבון שאני יוצאת מתוך המובן מאליו –  שהדברים אמורים גם אישית עלי.

אנחנו כולנו בני אדם, ולעיתים אפילו יותר גרוע מכך.  מוצאנו מהקוף ולמעשה היינו בבונים מליארדי שנים ורק כ-3 מילוני  שנה בלבד –  טיפ-טיפה יותר מהם. זה  אומר – כולנו. לא ימנים – כפי שהבבונים משמאל טוענים –אלא  כל המין האנושי באשר הוא.

משמעות הדבר היא שכולנו חיות טפשות ומסוכנות לעצמנו ולאחרים, אנחנו תחרותיים , טריטוריאליים  מטבענו ממש, אלימים, מונעים בעיקר מתוך דחפים קמאיים -כשכל זה עטוף במעטה דק מאד של תרבותיות מלאכותית דקה ומאד פגיעה לשינויים. קלה לקילוף ולא יציבה.

בואו רק לא נזלזל במעטה הדק הזה. הוא איפשר לנו את החיים בחברה – ושכל רגע שהחיים הללו אינם אלימים באופן מהותי –  זה נס. ממש. נס אמיתי שממש ממש לא בא כמובן מאילו  בהתחשב  במה אנחנו באמת.

הנס הזה קורה לא בזכות השכל שלנו. ששווה לתחת בכל הנוגע לשליטה על החיה שבנו, אלא בזכות קיומו של שפע מינימלי שמייתר מאבקים  ותחרות על עצם המחייה – וגם הודות לאילוף אלים, מסיבי ,דכאני, כואב, של החברה בכל רגע נתון.

לא תמיד אנחנו חשים האילוף במודע כי מי שמותאם לחברה שלו ולאיסורים שלה לוקח זאת כמובן מאליו , אבל זה לא אומר שזה לא כואב. זה כואב כל הזמן.  הכורח של כל גבר שלא לקחת לעצמו בכוח כל אישה שהוא חושק בה, לא לגעת, לא להסתכל,  לא להשתמש בכוח שיש לו על מנת לספק את מה שהטבע שלו מפעיל  עליו לחץ תמידי – זה הישג עצום של החברה, וגם סבל עצום.

זו רק דוגמה אחת. זה סבל לסבול את הזולת, את נוכחותו, את הצורך להתלבש, לעבוד, להיות מנומסים.

בעצם, אתן את עצמי כדוגמה.  אני , כאישה בגילי המופלג לא מסוגלת שלא להענות לקריאה הפנימית שבי להתחרות על כל אפונוען אחר ביציאה מרמזור. אלוהים עדי, שניסיתי. זה חזק ממני.  זה הבבון שבי.  אני נתקפת חרון ממשי ומורגש כשמישהו פולש לטריטוריה שלי. והכוונה היא לכך שמישהו  התיישב לידי באולם הרצאות שבו אני תפסתי מקום ראשונה, ושרק לשנייה אחת הייתי בעלת הטריטוריה הקטנה הזו שלי. תוך שבריר שניה כל הגוף שלי "חושב" שזה שלי, ושמי שמתיישב מייד אחרי – הוא פולש. אני לא תוקפת אותו בנשיכות ונביחות, אבל שהדי שבמרומים , שבא לי לעשות בדיוק זאת. מנגד, אם אני הגעתי  להתיישב במקום ליד מישהו שהקדים אותי, אני מרגישה כפולשת והגוף שלי חווה סוג של חרדה – כי הוא מצפה לעונש שהוא "סבור" שהוא מוצדק. יהיה אולי מעניין לחקור תופעות  OCD בהקשר הזה שאני חושבת שהוא רלוונטי מאד.

זה לא שאני לא ייחודית פה בעניין הזה, אני רק אולי ערה יותר לרחשי תת המודע שלי כי קראתי את פרויד ואני מוצאת שהוא צדק מאד בהבחנות שלו על החברה ועל האדם. (קראו את "תרבות ללא נחת" ספר חובה לדעתי)

אנחנו כולנו, כמין אנושי, איננו אלא שבט של בבונים מאולפים על ידי התרבות הלוקאלית שלנו וערכיה המקומיים בלבד. זו התפיסה היותר ריאלית לדעתי  והסיבה שהמין האנושי הצליח בכל זאת לבנות יתר מאשר להרוס, לקיים חברות יותר מאשר לרצוח אלו אל אלו היא משום שחברות שכן רצחו אלו את אלו לא עברו את הסלקציה הטבעית ולא הגיעו להיות בינינו היום.

כל מה שחברות שכן צלחו את הטבע הצליחו לפתח, זה יתרון קטן, מיזערי, בלתי נראה ובקושי בקושי מורגש: אמפטיה.

האמפטיה, או החמלה, היא רגש חלש מאד  שמעניק יתרון מזערי להעדיף את הטוב על פני הרע בכל מצב שבו יש איזון בין שני המצבים. במצבים שבהם אין שום טרחה או מחיר אישי לעזור או להקל על סבל של אחר, אנחנו בנויים להעדיף לפעול מתוך חמלה. להעדיף, לא בהכרח לפעול. זו נטייה ולא כורח. לעיתים גם לא נטרח אפילו לשתף פוסט, עניין של כמה שניות, כדי לסייע לזר. כאלו אנחנו. וכל החברה קיימת משום שלפעמים, כן נטרח.

אני אמונה מאד על רוסו, שהציע זאת, ועל דויד יום שפיתח בטענה שהאמפטיה היא התחושה של כאב מוחלש למראה סבל ממשי של זולת. זה היה מספיק כדי להבטיח שנעדיף את הטוב על פני הרע  אבל רק בקצת יותר מצבים אנושיים מאשר מצבים אנושיים אחרים. זו אסטרטגיה טבעית להשרדות

מוסר, לדעתי, נבנה על גבי האסטרטגיה הקיימת כבר ממילא אצל כל זן שורד, כך התאפשרה ציווילזציה. לקחנו את החמלה המזערית הממשית והפכנו אותה לציווי "אל תרצח" והרבה יותר מאוחר "אל תעשה לחברך את השנוא עליך" .(קאנט בנה על העקרון הזה את הציווי הקטגורי שלו, למשל. )

חמלה: אנשים, שיש בהם בורות תרבותית ופיגור סביבתי מנסים היום להפוך את החמלה למשהו שהוא הרבה הרבה יותר מדי מכדי שהיא תוכל להכיל על כתפיה הצרות, בטענה האווילית שכביכול קיימת חמלה משותפת בין כל פרט של המין האנושי.  זו מחשבה שגויה ומסוכנת מאד לדעתי ואין לה שום שמץ של הוכחה בהסטוריה. חמלה אינה חסרת הבחנה. היא מפעילה אותנו כלפי הדומים לנו בלבד. ואנחנו לא דומים לכולנו. אם חמלה היתה חסרת הבחנה היינו כולנו מרוסקים נפשית מזוועות שבוצעו לאורך כל ההסטוריה, מאסונות שקרו לאנשים בעבר  ובמקומות רחוקים. אבל אנחנו  הרי מכירים את התופעה בה, כשמישהו מעלה פוסט מלפני שנתיים על אירוע קשה, אנשים מגיבים "זה היה לפני שנתיים".  כאילו שמי שמת לפני שנתיים – נגמל מכך כבר ואין צורך לחמול עליו. "הכאילו" הזה  הוא אמיתי. אנחנו חומלים סלקטיביים ולא ייתכן אחרת. זה לא שלא ניתן לשנות את זה במאמץ חברתי – מי שמצליח לשנות את זה מצליח לחסל לחלוטין את החמלה. ברשעות רק אוסיף שזו אותה תפיסת עולם שמבקשת שיווין בשפע לכל בני האדם, שאכן יכול להתאפשר אבל רק במצב אחד – כשאין כל שפע כלל. אפס קניין לכל הוא השיוויון היחיד שניתן בכלל לחשוב עליו במונחים של השוואה. מוזר, שאינם תופסים זאת מייד.

הרעיון שחמלה לא אמורה להיות סלקטיבית מביא לציפיות גדולות מדי מהמין האנושי ובהכרח לדעתי עלול להביא להתפוצצות קטקליזמית שואתית. חמלה לא יכולה להיות קונסטרוקט פוליטי. היא  רגש עדין, לא יציב ולא הגיוני. חסידי פוליטיקת ה"חמלה" מביאים לכך שהחמלה המדומה היא פוליטית  ואז חסידיה פטורים מחמלה ממשית. רואים את זה במציאות יום יומית ממש במיוחד בדרום תל אביב. (בסרטון, אליטות החמלה של המוסריון העליון בפעולה)

אין לנו ערכים אנושיים אוניברסליים, יש לנו מטא-ערכים אוניברסליים: הטוב והרע , שהם במקורם האבולוציוני אסטרטגיות השרדות בתוך חברה –  שונים בתכלית השינוי בכל חברה. מה שכן משותף למין האנושי, לעניות דעתי, הוא הצורךהטבוע בנו באסטרגטגיות האלו. משמע, יש הרבה תפיסות מוסר שהתפתחו בכל חברה , אבל אין אדם שיכול לחיות ללא תפיסת מוסר (למעט פסיכופטים ) .

גם פושעים מבינים שהם רעים.  ברוב המקרים הם חיים עם זה רק בסיוע ראציונליזציות, תירוצים עצמיים. דוסטוייבסקי ניסח זאת עוד לפני פרויד ב"חטא ועונשו": רסקולניקוב היה סטודנט רעב ללחם, אחותו הטובה נאלצה לזנות ואת שתי הבעיות הללו היה יכול לפתור על ידי רצח קשישה עשירה ומרושעת, אבל לא לפני שמצא את הפילוסופיה שמצדקת את זה מוסרית (תועלתנות). כי אדם לא יכול לחשוב על עצמו כלא מוסרי. זה כנראה נוגד את האופי הבסיסי שלנו.  ומנגד – קל מאד להתגבר על כך ולצדק כל זוועה.

אסור לנו לשכוח את זה לרגע לגבי עצמנו.

השכל שלנו הגיע לדרגה כזו של פיתוח, שהוא יכול להמציא תיאוריה מוסרית לכל מעשה זוועה. ההפך – עוד לא ברור כלל. השכל עוד לא חזק מספיק כדי לחיות על פי ההגיון שאומר שמעשי זוועה הם אסטרטגיה שגויה.

ולכן שאלה היא לא איך קרתה השואה, או איך יכלו בני אדם לעולל לבני אדם אחרים את מה שעוללו פה בשנות החמישים לעולים מארצות ערב והבלקן- אלא השאלה היותר נכונה היא  – איך קרה הנס –  שכל זה לא מתרחש בכל רגע נתון.

קל מאד להבין איך היתה יכולה לקרות שואת ילדי תימן גם אם אולי לא קרתה בדיוק כמו שמשערים היום , או אולי יותר גרוע ממה שמדמיינים. כך או כך, המנגנון החברתי פשוט ומובן לדעתי:

כל אחד מאיתנו הוא מצפן קטן וזעיר של מוסר, שהמחט שלו מכוונת למצפון הפרטי שלו, על פי תפיסות מוסר תרבותיות מהבית ומהחברה בה גדל. (ראו פרויד "חלוקתה של האישיות") . אנחנו נולדים עם "הכנה" למצפון ואת התכנים – מה  טוב ומה רע – רוכשים בילדות. אבל  קל מאד, קל מדי – להטות את המחט הזו למחוזות איומים ונוראים — בקרבת אדם אחד עם אישיות "ממגטת". אנחנו אפילו מכנים זאת כך ממש – ממגנט.

עצרו רגע וחישבו על  ניסיון חייכם. האם מעולם לא נסחפתם בילדות אחר  "מנהיג שלילי" שגרם לכולם לעשות מעשים שלא הייתם עושים ?  האם מעולם לא עבדתם במקום עבודה שבו בוס דומיננטי יצר את הסביבה על פי מוסר "אלטרנטיבי" ?  מישהו יכול לטעון שמעולם אף אחד לא הצליח להסיט אותו מצווי המצפון שלו ? כנגד חבר אחר, חברה אחרת?  בכל פעם שאנחנו , הבנות, מוצאות את עצמנו מרכלות ברשעות על חברה אחרת- זה –זה.

במקרה של הפרשה האיומה, די היה  ברופא דומיננטי אחד, שפסק נחרצות לגבי אוכלוסית העולים. שפעל בזלזול שלא על פי חובתו כרופא –  כדי להבנות מחדש את תפיסת העולם ואת המבט של שאר הצוות על אותה אוכלוסיה.  אני נשבעת לכם שדי בכך. אני מכירה את זה מניסיוני האישי ממש אם לא מתוך הדברים שניתן ללמוד מאנשים חכמים מאד על המין האנושי.

וזה מדבק!  סטיה אחת קלה ומקומית במקום אחד  -"אישור" מזערי קטן של דמות סמכותית –  מעוררת  מייד.מייד את החיה שבנו – את התאווה הבסיסית שלנו לאכזריות. במספרים גדולים, סטיה קטנה ומקומית מנורמות מוסר, הופכת להיות סטייה גדולה ואיומה בחברה כולה.

כי הפחד האמיתי שלנו הוא לא מהאכזריות דווקא. אלא בעיקר רק  מפני התפוררות המארג החברתי שאנחנו תוליים בו קיומית. כך שאם דמות סמכותית שמייצגת את ההיררכיה החברתית  (אפשר לזהות פה בקלות את ההשפעה שלי מפיטרסון) – מ א ש ר ת  שזה בסדר להתעלל במישהו כלומר, שההיררכיה לא תפגע אם נעשה זאת – אנחנו – אופס – מייד על זה!

כולנו. אשכנזים, לא אשכנזים, שמאלנים, ימניים –  יהודים, מוסלמים, נוצרים – כולם.

כולם!

ככה אנחנו, בין אם מוצא חן בעיננו , או לא.

קל יותר להתאכזר לשונים מאיתנו, כי ככל שמישהו דומה לנו – האמפטיה יותר חזקה אצלנו ומחוג המצפון – עירני יותר וטיפ-טיפה פחות חלש. אני מכירה את זה מעצמי –  אני מבחינה עד כמה אני מזדעזת  כשאני שומעת על תאונה של אופנוען כמוני, ומתחילה להרגע ככל שזה מתרחק ממני יותר: אה, זה גבר. אני אישה. אה, זה קרה בירושלים, זה רחוק ממני. אה. זה היה צעיר, זה ללא דומה לי (ו-אופסי –  זה עלול לתקוף ממקום אחר אם הנפגע בגיל של בני)

ככה זה עובד!

ועם זאת גם בואו לא התבלבל אף לא לרגע אחד. ככה זה עובד גם אצל האחר השונה. פה בדיוק הערכים האוניברסליים שלנו: כמו שלנו קל להאכזר אל זרים ואחרים, לזרים האחרים קל באותה מידה להיות אכזריים אלינו. לא משהו להתגאות בו כמין אנושי, אבל מסוכן מאד שלא לקחת את זה בחשבון. מאד מסוכן לנו, ולמין האנושי בכללותו .כי ככל שאנחנו כחברה ותרבות מצליחים להכיל יותר "אחרים", בטווח רחב יותר, אנחנו פגיעים יותר לפגיעה של חברות שאינן מוכנות להפעיל באופן מלאכותי את החמלה הקולקטיבית  עלינו ועבורנו. וכך אולי לא לראשונה בהסטוריה האנושית  – האסטרטגיה המנצחת של תרבויות "חמלה" עלולה להתהפך עליהן ולייצר מצב שבו חוסר מוחלט של חמלה הופך להיות התכונה ההשרדותית המנצחת -וכך להשיב את התרבות כל הדרך חזרה לברבריות. היו לאיסלם זרמים פאציפיסטיים. אנחנו לא רואים אותם היום בסביבה.

הקלף האחד המצנח באופן מובהק ומוחלט הוא הקלף של הפלורליזם והדמוקרטיה: כולנו טועים, כולנו אלימים, כולנו יכולים להיות מוטעים ומתעים, מוטים על יד גורם סמכות דומיננטי שיכול לדרדר במהירות עצומה חברה שלמה. לא כך כשמתקיים מאבק בזירת הרעיונות –  שהוא הסיכוי היחיד, והמזערי שלנו,  להיות מי שמתקנים אלו את אלו.

זה לא יכול להבטיח הצלחה, אבל זה הסיכוי הכי טוב שיש לנו.

זה מצויין שיש שמאל ש"חומל" על כל זר ואכזר. כל עוד מולו ימין חזק באותה מידה שמאזן אותו  וקובע גבולות של הכלה וחמלה . אסור להגיע למצב שבו צד אחד מנצח כי המשמעות האחת של זה היא ברבריות. לא משנה כלל מהי האידאולוגיה. גם אידיאולוגיה "חמלה" היא ברברית בהעדר אוייב טבעי!  הברבריות אינה מסולקת על ידי רעיון, תפיסת מוסר או אידואולוגיה – היא מסולקת רק במאבק האידיולוגיה בחברה שמאפשרת אותו.

וברבריות, זה מה שקרה בשנות החמישים, שבה במדינת ישראל הקטנה והחדשה היה שלטון אחד ויחיד, של הטובים בעיני עצמם , הצודקים בעיני עצמם ללא כל תחרות שהיתה יכולה לומר להם כמה הם טועים, שוחרי הצדק העולמי, השיוויון והאחווה, חסידי סטלין והקומוניזם. הנה לכם.

כי כולנו בבונים והבבנונים המסוכנים ביותר מכל הם אלו שחושבים שרק האחרים בבונים ושהם עצמם עשויים מחומרים משובחים יותר. אלו הבבונים הגרועים מכולם. באופן גורף ומוחלט. למען קיום המין האנושי יש לשמר תמיד את הזירה פתוחה לכל רעיון  – למנוע מצב שבו בבון דומיננטי ממגנט את כל מחוגי המצפון. לדעת – שכולנו טועים, כולנו מוטים ורק יחד אולי נצליח להגיע, תוך מאבק מר ועיקש – לחברה סבירה של בבונים פחות אלימים. ג'ורדן פטרסון קולע פה בול לנקודה לטעמי.

ומילה אחרונה לשמאל:  אתם הטועים מכולם – כי אתם אלו שאוטמים את חופש הביטוי, מדירים קולות של ביקורת על הצדק הולט שלכם וכל המוסריות שלכם ששכחתם  מזמן שהיא מוטלת בספק כמו כל רעיון אנושי אי פעם. כך נוצרות זוועות בעולם המודרני ואתם לא למדתם כלום.

לא למדתם כלום!

ולימין – הקרוב יותר לייצר ולטריטוריאליות – הוא זקוק לשמאל שיעצור אותנו מלהתדרדר ולעבור את הגבול. והגבול נמצא תמיד, לא איפה שאלוהים קבע, אלא במקום שבו כוח הנגדי מצליח לעצור את הכוח האחר.

אשכנזים טעו מאד במחשבה שהתרבות שלהם,המערבית, היא התרבות היחידה או הנעלה. ובשמה , בשם תרבות שאינה קיימת אלא כאסטרטגיה למניעת קטסטרופות אנושיות  יצרה אותן מתוך יהירותה

מנגד – קורבנותיה של התרבות הזו. אנא, אל תחשבו לרגע, שאצלכם לא היתה יכולה להתפתח אותה אכזריות .לרגע אל תניחו זאת כי זה לא נכון אלא אם אינכם אנושיים

לבסוף, מדינת ישראל היא המדינה הכי מאותגרת רב-תרבותיות בעולם, יש פה על שטח קטן נציגים מכל התרבותיות כל השפות, כל תפיסות המוסר, וכל הדתות. ואנחנו חיים יחד ומקיימים מדינה משגשגת. לא מושלמת אמנם, כי אנחנו  כבני אדם  רחוקים משלמות כמרחק החולד מהכוכבים. אבל אין בעולם תרבות כמו שלנו – שמצליחה לקיים חיים נורמלים וטובים יחסית במצב בלתי מתקבל על הדעת שכזה שבו מאות סוגים שונים מאד של "מחוגי מצפון" מכוונים כל אחד למקום אחר על פי התרבות מהבית ובכל זאת לא טורפים ורוצחים, לא קורעים זה את בשרו של זה ממש הלכה למעשה.

היו גאים. אך לא יהירים. מגיעה לנו הגאווה, אך היהירות משמידה את סיבתה.

זו דעתי וסליחה על החפירה